שמות כא, כו

את עין עבדו. כנעני, אבל עברי אינו יוצא בשן ועין, כמו שאמרנו אצל לא תצא כצאת העבדים (פסוק ז):

תחת עינו. וכן בעשרים וארבעה ראשי אברים אצבעות הידים והרגלים ושתי אזנים והחוטם וראש הגויה, שהוא גיד האמה. ולמה נאמר שן ועין, שאם נאמר עין ולא נאמר שן, הייתי אומר מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו, והרי שן לא נברא עמו, ואם נאמר שן ולא נאמר עין, הייתי אומר אפלו שן תינוק שיש לה חליפין, לכך נאמר עין:

וַאֲרֵי יִמְחֵי גְבַר יָת עֵינָא דְעַבְדֵהּ אוֹ יָת עֵינָא דְאַמְתֵהּ וִיחַבְּלִנַהּ לְבַר חוֹרִין יִפְטְּרִנֵהּ חֳלָף עֵינֵהּ:

וַאֲרוּם יִמְחֵי גְּבַר יַת עֵינָא דְעַבְדֵיהּ כְּנַעֲנָאֵי אוֹ יַת עֵינָא דְאַמְתֵיהּ כְּנַעֲנִיתָא וְסָמִינָהּ לְבַר חוֹרִין יִפְטְרִינֵיהּ חוֹלַף עֵינֵיהּ

וכי יכה. צוה השם שיצא העבד חפשי תחת עינו או שנו. שלא יהא אדוניו אכזרי שיכנו מכה נמרצה. כי אם ישחית עינו או אפי' שינו יצא מרשותו חפשי ויאבד ממונו:

תחת עינו - בעבד כנעני.

לחפשי ישלחנו. מדרש ולכך יוצא עבד כנעני בשן ועין אמר הקב"ה חם ראה ערות אביו והגיד לאחיו בפיו לפיכך נתקלל להיות עבד לאחיו וזה לקה בדבר שקלקל בעיניו או בשיניו לפיכך יצא בהן לחירות:

וכי יכה אלו שני פסוקים מתחילין בוא"ו ומסיימין בוא"ו וכי יכה תחת עינו ואם שן עבדו תחת שנו הרי כ"ד כנגד כ"ד איברים שיוצא בהם ויש בהם כ"ו תיבות כשתצרף עמהן שן ועין יהיו כ"ו אברים וכן בויאמר ארור כנען ויאמר ברוך ה' אלהי שם כ"ו תיבות ומתחילין בוא"ו ומסיימין בוא"ו:

וכי יכה איש את עין עבדו. מצות התורה בעבד כנעני שיצא בשן ועין, והטעם בזה מפני שלא נשתעבדו אלא בשן ועין, שנאמר (בראשית ט) וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ, ראה בעיניו והגיד בפיו ונתקלל על זה ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו וכיון שלקו האברים החוטאים נפטר הגוף מעונש עבדות. ואמרו רז"ל ושחתה עד שיכוין לשחתה אבל נתכוין לרפאותה והשחיתה אין עבד יוצא בה לחרות. וסדור הפרשיות מן וכי יכה איש את עבדו כי התחיל מרציחת העבד שהיא חמורה ואח"כ כתוב וכי ינצו שבו דין הולדות שהוא קל מזה שלא ידע אדם אם יצליחו, ואח"כ בדין אברי הישראלים וזהו עין תחת עין ואח"כ בדין אברי עבדים כנעניים שהוא הקל שבכולן ומשם ואילך במשפטי הבהמות ובנזקיהן והכל בסדר נכון ובהשגחה גדולה.

לחפשי ישלחנו אין לו לעבד ליקח ממון תחת שנו ועינו כי מה יועיל לו שכל מה שקנה עבד קנה רבו, ואפילו מכר עצמו על מנת שאין לרבו רשות בו יכול רבו לדחקו בכמה דברים עד שיתן לו בעל כרחו הממון לפיכך אין לו תקנה אלא חירות.

וכי יכה וגו׳. בקדושין (קידושין כד:) פליגי רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, רבן שמעון בן גמליאל סובר צריך לכון לשחתה, ורבנן סוברים הגם שלא נתכון לשחתה אלא שצריך לכון לעין עצמה. וקשה לרבנן היה לו לומר ״וכי ישחית איש את עין עבדו״. ואולי כי הייתי אומר כי השחתה שאמר הכתוב היא לגופה, ולא היינו יודעים שיכון הכתוב לומר תנאי הוא הדבר שצריך שיכון לה.

עוד נראה שנתכון לומר, שהגם שלא שחתה בשעת ההכאה עצמה אלא אחר זמן, יהיה הדין כן. ואינו דומה לשוגג שכתבנו למעלה שצריך שימות בשעה עצמה. ודרשת רבנן שצריך שיכון לעין נשמעת מכנוי ״ושחתה״:

וכי יכה איש את עין עבדו וגו׳ לחפשי ישלחנו. החמיר הכתוב במכה עין עבדו יותר ממכה עין אדם מישראל. שהרי שם אינו משלם אלא דמי עין של עבד וכאן מפסיד כל העבד ואפי׳ שוה מאה מנה. וטעם הדבר ביאר הכתוב בהלך לשון הפ׳ דשם החל וכי ינצו אנשים. א״כ היה מחמת מצות ודרך האדם להיות חם לבבו בשעה שמכים אותו. משא״כ אדון ועבדו אין בא בזה האופן שנצו זה עם זה אלא בשביל שלא עשה העבד כרצון האדון הכה את עינו בכעס מש״ה עונשו גדול:

תחת עינו. לפי הפשט הוא מיותר. ללמדנו דלא נימא דלא קנסה תורה אלא בזה האופן שהכהו מחמת כעס אבל אם לא היה בזה האופן אינו כן. ע״כ פירש הכתוב תחת עינו. יהיה באיזה אופן שיהא הרי יצא לחירות דאחר שקנסה תורה באופן המצוי שיכה מחמת כעס ועברה שוב נעשה חק דאפי׳ באופן שאינו ראוי לזה הקנס אין חילוק. וזהו כלל בתורה דטעמי תורה אינו אלא בדרך כלל אבל בפרטים ה״ז חוק. כמש״כ לעיל י״ח ט״ז. ובעשרת הדברות בפ׳ כבד:

וכי יכה איש את עין עבדו. לפי הסדר הראוי הי"ל לסדר וכי יריבון אנשים, וכי ינצו אנשים, וכי יכה איש את עבדו, וכי יכה איש את עין עבדו, להסמיך הלכות בני חורין והלכות עבדים זל"ז, וז"ש וכי יכה איש את עין עבדו למה נאמר, ופי' חז"ל שמפני שהתורה אמרה לעולם בהם שעבודו לכן החמירה התורה על האדון המכה את עין עבדו שיהיה חמור יותר מן המכה את עין בן חורין או עין עבד עברי, שא"צ רק לשלם לו דמי עין, ובעבד כנעני החמירה על האדון שאין די בזה, כי אם יהיה הדין שישלם לו דמי הנזק הלא מה שקנה עבד קנה רבו, והוא עובד בו לעולם וינהוג בו באכזריות לשחת ראשי אבריו בלא משפט, וע"כ סדר פ' זו אחר מ"ש עין תחת עין. ר"ל הגם שבהכה בן חורין הדין הוא שישלם עין תחת עין, בהכה עבדו כנעני הכתוב הוציאו מכללו [ר"ל מכלל בן חורין) להחמיר עליו [ר"ל על האדון] שהוא יוצא בראשי אברים, לכך נאמרה פרשה זו, ר"ל לכך נאמר זה אחר עין תחת עין, ומ"ש אשה מנין, נשנה ונתבאר למעלה (סי' סט), ומ"ש לחייב ע"ז בפ"ע, התבאר פי' הספרא קדושים (סי' קא) שאתיא בין כר' יאשיה בין כר' יונתן, ומ"ש רא"א בכנעני הכתוב מדבר, כבר התבאר (בסי' עט) שס"ל לר"א שסתם עבד ואמה היא כנענית, וצ"ע הלא זה ידענו שאין מדבר בעברית מן לא תצא כצאת העבדים:

וכי יכה ושחתה. ממ"ש ושחתה ממעט העלה ירוד היינו קרום ע"ג עינו [לפי' הערוך שבת (דף עח) שכן כוחלין לירוד, ועיין רש"י ותוס' שס] שלשון השחתה מורה על שאין לה רפואה, ממ"ש וכי יכה למד שצריך שיעשה מעשה וכ"ה בתוספתא (פ"ט דב"ק), ומ"ש בגמרא ב"ק (דף צא) משום דאבעית נפשי', בא לתת טעם לדבר למה קורא זה שלא עשה מעשה דהא מצינו הכאה גם באמצעות האויר כמו מכת דבר וכדומה, ועיין בתוס' (שם ודף צח):

לחפשי ישלחנו תחת עינו. מ"ש תחת עינו תחת שנו מיותר, וס"ל לת"ק שתחת עינו מלמד שא"צ גט שחרור, רק העין לבדו מוציאו חפשי, ותחת שנו מלמד שאם הכה עינו ושנו בזאח"ז יוצא לחפשי באחד מהם, ובעד השני צרך לשלם נזקו, [אבל אם הכה עינו ושנו יחדו אינו נוטל כלום, וזה דלא כהיש"ש שפי' דברי הרמב"ם שגם בהכה יחדו ישלם בעד עינו]. והנה דרשה זו ולא בעד עינו ושנו מודו בה כ"ע כמ"ש בב"ק (דף ע"ד ע"ב), אולם במה שממעט מן תחת עינו שת"צ גט שחרור פליג ר"א, והוא ס"ל שתחת עינו המיותר מלמד שאף אם הוא קטן יוצא לחירות בזה, דלא נלמד משתלח ממשלח, ולמד שצריך גט שחרור מלשון ישלחנו שמשמע שצריך לשלחו, שלשון שליחות שנאמר בעבד ואשה הוא ע"י שטר, שהיל"ל לחפשי יצא, וכמ"ש בע"ע ובשביעית יצא לחפשי, וכן אמר בקדושין (כ"ד ע"ב) אליבא דר"ש:

מ ויליף מהקישא דעברי או עבריה:

נ הוא בנין אב משן ועין כו' הצד השוה שבהן שהן מומין קבועים וראשי אברים ובגלוי ובמתכוין אף כל וכו' יצא חתך ממנו בשר שחוזר: