שמות כא, יח

וכי יריבן אנשים. למה נאמר, לפי שנאמר (פסוק כד) עין תחת עין, לא למדנו אלא דמי אבריו, אבל שבת ורפוי לא למדנו, לכך נאמרה פרשה זו:

ונפל למשכב. כתרגומו ויפל לבוטלן, לחולי שמבטלו ממלאכתו:

וַאֲרֵי יִנְצוּן גֻבְרִין וְיִמְחֵי גְבַר יָת חַבְרֵהּ בְּאַבְנָא אוֹ בְכוּרְמֵיזָא וְלָא יְמוּת וְיִפּוֹל לְבוּטְלָן:

וַאֲרוּם יִנְצוּן גּוּבְרִין וְיִמְחוּן חַד לְחַבְרֵיהּ בְּאַבְנָא אוֹ בְּמַרְתּוֹקָא (נ"א מוֹרְנִיתָא) וְלָא יְמוּת וְיִפּוֹל לְמֵירַע

באבן או באגרוף על לשון רבותינו אגרוף הוא היד שיקבצו האצבעות לתוך הכף להכות בה כמו שאומרין בעלי אגרופין (קידושין עו) אגרופו של בן אבטיח (כלים יז יב) וכן באגרוף רשע (ישעיהו נח ד) יד רשע המכה והזכיר הכתוב שתי הכאות אחת קשה והיא האבן ואחת קלה והיא האגרוף לא תמית בה על הרוב לומר כי בשתיהן צריך אומד וחובשין אותו ואם ימות זה כגון שהכהו על נפשו רוצח הוא מות יומת ואם לא ימות ישלם שבת ורפוי ובמכילתא (כאן) רבי נתן אומר הקיש אבן לאגרוף ואגרוף לאבן מה האבן שיש בה כדי להמית אף אגרוף שיהיה בו כדי להמית ומה אגרוף בידוע אף אבן בידוע הא אם נתערבה באבנים אחרות הרי זה פטור לומר שאם נתערבה באבנים אחרות משערין את הקלה שבהן ואם אין בה כדי להמית פוטרין אותו ואחרים אמרו (הראב"ע והרד"ק כאן) כי אגרוף רגב עפר מלשון עבשו פרודות תחת מגרפותיהן (יואל א יז) והאל"ף כאל"ף אזרוע (ירמיהו לב כא) והוא דעת אונקלוס שאמר בכורמיזא והזכיר את אלה ג"כ לאמר כי גם ברגב יומת אם הכהו במקום שיש בו כדי להמית וזהו להבדיל החרב מהם שאין צריך אומד כמו שהזכירו חכמים (סנהדרין עו)

וכי יריבן. אמר הגאון באגרוף כמו בעלי אגרופין דבר חזק וקשה. ורבי מרינוס אמר כי האל"ף נוסף כמו אל"ף אזרועי. מגזרת גרפם דבר שיגרוף בידו. וככה בלשון ערבי:

או באגרוף - לפי הפשט: כתרגומו, מין אבן או לבנה שהרי בהשלכת אבן מדבר הכתוב. וכן מצאתי בתורת כהנים בנגעי בתים אצל וחלצו האבנים. בלבנים או [בטורמסין]. וכן: להכות באגרוף רשע. באבן גדולה אשר ימות ויחבל בה.

באגרוף ב' במס' דין ואידך ולהכות באגרוף רשע לפי שחובשין אותו שאם ימות המוכה הורגין אותו לכך צריך שיהא בהכאה כדי להמית דהיינו באגרוף רשע שהכה בכח:

באבן או באגרוף. באור אגרוף היד שיתקבצו בה האצבעות, והוא לשון רז"ל אגרופו של בן אבטיח, של בית דוד בעלי אגרופין היו. והכתוב הזכיר שתי הכאות אחת קשה ואחת קלה לא תמית על הרוב, לומר כי בשתיהן צריך אומד וחובשין אותו אם ימות כגון שהכהו על נפשו מות יומת רוצח הוא ואם לא ימות ישלם שבת ורפוי. ופירוש הכתוב כי כאשר יתחזק המוכה והוא מתהלך תמיד בחוץ בשוקים וברחובות על משענתו כמשפט החלושים שנתרפאו מחולי ונקה המכה ולמד שאפילו פשע בנפשו ומת בחולשתו אח"כ לא יומת ודבר הכתוב בהוה כי המוכים שנפלו למשכב לא יתהלכו בחוץ עד שתחיה המכה ויצאו מידי סכנה, וזה טעם והתהלך בחוץ כי אם יקום והתהלך בבית על משענתו לא ינקה.

ובמכילתא אם יקום והתהלך שומע אני בביתו ת"ל בחוץ אי בחוץ שומע אני אפילו מתנוונה ת"ל אם יקום. וגם זה נכון מאד שיאמר הכתוב אם יקום ממשכבו לגמרי והוא מתהלך תמיד בחוצות שלא יחזור למשכבו בבואו מן החוץ כמנהג המתנוונים אע"פ שהוא חלוש ונשען על משענת ונקה המכה, והכלל כי כל זה כמין משל בהוה והדין הוא שיאמדוהו לחיים וזה שתרגם אונקלוס על בורייה. ואמר רק שבתו יתן ורפא ירפא ולא אמר שבתו ורפואתו יתן להגיד שיתן השכר לרופאים וירפאו אותו ולא יוכל לתבוע שיתן לו השכר והוא יעשה בו דברים אחרים רק ירפא אותו על כל פנים כן כתב הרמב"ן ז"ל.

וכי יריבן אנשים אין לי אלא אנשים, נשים מנין? היה ר״א אומר הואיל ונאמרו נזיקין בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם שנעשה בו נשים כאנשים פורט אני כל הנזיקין שבתורה לעשות בהם נשים כאנשים.

או באגרף. אבן כתרגומו בכורמיזא. וכן מצינו בתורת כהנים אצל וחלצו האבנים, בלבנים או בכורמזיון, כלומר באבן אשר ימות בה דאי ס״ד אגרוף יד, מאי דכתיב ולא ימות וכי בשביל מכת יד היה לו למות.

וכי יריבן אנשים וגו׳ ולא ימות. צריך לדעת למה הצרך לומר ולא ימות, ולא סמך להבין כי בלא ימות מדבר הכתוב, בין ממה שקדם במשפט אם ימות, בין ממה שגמר אומר ״אם יקום והתהלך״ וגו׳?

אכן הכונה היא לומר שאין חיוב לתת שבת ורפוי אלא אם לא ימות, אבל אם ימות לא יתן שבת ורפוי, ולזה לא אמר הכתוב ״שבתו יתן״ וגו׳ אלא אחר שעמד מחליו והתהלך.

ומסתפק אני אם אמדוהו למיתה ולא מת, אם נאמר מעשה נסים נעשו לו שלא מת, כמו שאמרו זכרונם לברכה (חולין מב,א) בטרפה שאינה חיה ואם חיתה מעשה נסים נעשו לה (חולין מג,א), כמו כן במה שלפני כאן, אם לא מת – נס הוא זה וחיוב שבת ורפוי כיון שפקע פקע, או דלמא הרי לא מת וחיב בשבת, ומדברי רמב״ם בפרק ד׳ משמע כי כל שלא מת הגם שאמדוהו למיתה חיב בשבת ורפוי.

שוב מצאתי שאמרו במכילתא, וזה לשונם: ״ולא ימות ונפל למשכב״ – הא אם הכהו המכה מכה שיש בה כדי להמית – פטור מהשבת והרפוי, עד כאן. משמע אפלו לא מת, ממה שתולה הטעם במכה ולא אמר ״הא אם ימות״.

ונראה שכונת התנא לומר שצריך לפטר מן השבת דוקא אם מת על ידי מכה שיש בה כדי להמית, אבל אם מת במכה שאין בה כדי להמית, שאז פטור המכה ממיתה, יתחיב לתת שבת ורפוי, אם לא נתן לו בחיים חיותו לצד איזו סבה, יתחיב לתת ליורשיו כל מה שנוגע לאביהם אם חי.

וכי יריבן אנשים. ריב הוא בדברים ועושק כמו ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל וכן הרבה. והיה להמקרא להתחיל הענין וכי יכה איש את רעהו וגו׳ אלא מלמדנו שאע״ג שהניזק גרם לכך בשביל שהכה להמזיק בשוט לשון מ״מ ישנו בדין הפרשה. ובסמוך יבואר עוד נ״מ בזה הריב שקדם להכאה:

ולא ימות. הא אם ימות אינו משלם. ל״מ לפי דקיי״ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין אפי׳ למ״ד בחולין דפ״א דחייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין מ״מ אחר שהניזק עומד למות שוב אין לו דין נזק ושבת ורפוי. דכבר נחשב כמת:

וכי יריבון אנשים. עיקר החדוש בפ' זו שאם יכהו ולא ימות צריך לתת לו שבת ורפוי, שזה לא נלמד ממ"ש עין תחת עין שמשם למדנו נזק וצער לבד, לכן אמר פה כי יריבון ולהלן אמר כי ינצו אנשים, שיש הבדל בין מצה ומריבה, שהמצה הוא ריב שיש בה הכאה, ובריב כזה יצויר שלא יצטרך לתת שבת ורפוי אם השני התחיל בהכאה כמ"ש בח"מ (סי' תכ"א סעיף יג), לכן אמר כי יריבון שמציין ריב שאין בה הכאה:

וכי יריבון אנשים. ר' ישמעאל למד שה"ה נשים ממ"ש והמית איש או אשה ור' יאשיה בא לפרש דברי ר' ישמעאל, וס"ל לר' יאשיה שמה שכפל וכי יגח שור את איש או את אשה וחזר ואמר והמית איש או אשה בא ללמד על כל הפרשה, ונראה שיש הבדל בין ר' ישמעאל ור' יאשיה, שר' יאשיה ס"ל שפ"מ שנאמר איש עד פרשת כי יגח ידעינן שגם אשה בכלל ע"י למודים אחרים, שפן במ"ש מכה איש וכי יזיד איש וגונב איש יש למודים שגם אשה בכלל כמ"ש בכ"א במקומו, וכן מ"ש ומכה אביו ומקלל אביו מורא ממ"ש במק"א ואיש כמש"ש, וע"כ ס"ל שה"ה מ"ש וכי יריבון אנשים וכי יכה איש את עבדו וכי ינצו אנשים, ידעינן מפ' רוצחים שה"ה נשים בכלל, וע"כ לא נאמר איש או אשה עד פ' שור נגח, שבזה נטעה שאיש ולא אשה, וכפל והמית איש או אשה ללמד על כל מה שנאמר אחריו, כמו וכי יפתח איש בור, כי יבער איש שדה, וז"ש והמית איש או אשה למה נאמר ר"ל למה חזר ב"פ כי יגח איש או אשה וחזר והמית איש או אשה, לפי שהוא אומר וכי יפתח איש בור שע"ז לא יש למוד לרבות אשה, ור' ישמעאל ס"ל שכל פ' משפטים ידעינן מן והמית איש או אשה, וסמך על הלמוד של ר"א בב"ק (דף טו) שלמד מן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם שמציין המשפטים שנאמרו בכל הסדרא, וכיון שלמדינן בא' מהם שעשה נשים כאנשים א"כ כל המשפטים שנאמרו בפ' זו שכלם דיני נזיקין [כמ"ש בב"ק (דף ד' ע"ב) תני ר' חייא עשרים וארבעה אבות נזיקין] כולם נוהגים גם בנשים דהא אמר אשר תשים לפניהם על כולם בשוה, וההבדל בין ר' יאשיה ור' יונתן שר' יאשיה ס"ל שהיה צריך לכפול והמית איש או אשה, ולהקדימו לפני פ' וכי יפתח איש שהא' מלמד ע"ע והשני מלמד על בור וה"ה יתר הדינים שאחריו, והטעם שאף שכתוב בעל הבור ישלם שמשמע לרבות אשה, הלא כתיב ב"פ איש וכי יפתח איש וכי יכרה איש, ור' יונתן ס"ל שגבי בור ידענו שגם אשה בכלל ממ"ש בעל הבור ישלם, וא"צ לכפול משום זה איש או אשה בפ' כי יגח, ומ"ש והמית איש או אשה שהוא מיותר [שכבר אמר כי יגח איש או אשה ומזה נלמד לכל דיני נזיקין הבאים אחריו] לתלמודו הוא בא, ר"ל שבא על הדרוש שדריש במכילתא לעשות כל המיתור כנגיחה או על הדרוש שדרש בב"ק (דף מ"ב ע"ב) מה איש נזקיו ליורשיו, שכ"ז דריש ממה שכפל שנית בוהמית איש או אשה, וי"ל שאזלי לשיטתם דר' יאשיה שס"ל לא דברה תורה כלשון ב"א (כנ"ל סי' סז) א"כ במ"ש וכי יפתח איש כי יכרה איש בא למעט אשה בדיוק, ור' יונתן שס"ל דברה תורה כלשון בני אדם (כנ"ל שם) ה"ל דא"צ לכפול והמית איש או אשה ללמד על בור ביחוד. והנה תראה שדברי מכילתא האלה הוכפל על וכי יכה איש את עבדו ועל וכי ינצו אנשים ועל וכי יכה איש את עין עבדו, ואח"ז על כל איש שנזכר מן פרשת כי יגח ולהלן כמו וכי יפתח איש כי יגנוב איש כי יבער איש כי יתן איש וכן עד הוף הפרשה לא זכר מאומה לרבות אשה, כי מן כי יגח עד סוף הסדרא ידעינן לכ"ע שאשה בכלל, לר' יאשיה מן והמית איש או אשה, ולר' יונתן מן כי יגח איש או אשה, ומן הרבוי שגבי בור ומבעיר, אבל מ"ש וכי יריבון אנשים כי ינצו אנשים וכי יכה איש שכתוב קודם לפ' וכי יגח תלוי בפלוגתת ר' ישמעאל עם ר' יאשיה ור' יונתן מהיכן למד בהו שאשה בכלל, ולכן הזכיר פלוגתא זו בכ"מ האלה, ובמ"ש מיושב קושית התוס' ב"ק (דף טו) ד"ה והמית, ולמ"ש לא ידעינן מכאן רק על דינים הכתובים בפ' משפטים, אבל במ"ש במק"א מלת איש צריך רבוי על אשה ולמד בב"ק שם ממ"ש איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם לענין כפרה, וכן נמצאו למודים בכ"מ שכתוב מלת איש, וכמ"ש שם ד"ה השוה ובכ"מ, ואכ"מ להאריך יותר:

והכה איש וגו' באבן או באגרוף. הנה התבאר בספרא קדושים (סי' קא) שלדעת ר' יאשיה הוי"ו בא תמיד לחבר ואם יכתוב באבן ובאגרוף נפרש צריך להכותו בשניהם ולכן צריך לכתוב מלת או שמורה החלוקה, אמנם ר' יונתן ס"ל שגם הוי"ו מורה החלוק וגם אם יכתוב באבן ובאגרוף נפרש או באבן או באגרוף, וכ"מ שכתוב מלת או בה"ג צריך לדרוש, וא"כ סתמא זו אתיא דלא כר' יונתן, וכן כתבתי שם במקומו. אולם יל"פ דאתיא גם כר' יונתן ע"פ מש"ש, שמ"ש ר' יונתן משמע שניהם כאחד ומשמע כ"א בפ"ע עד שיאמר לך הכתוב יחדו, היינו שמלת או מורה רק החלוקה ומלת יחדו מורה רק החבור והוי"ו מורה שניהם החבור וגם החלוק, ומכה אביו ואמו פי' בין שהכה כ"א בפ"ע ובין שהכה שניהם יומת, ואם היה כתוב באבן ובאגרוף נפרש גם כאן שהדין שוה אם הכה באבן לבד ובאגרוף לבד ובין אם הכה בשניהם ביחד, ובאמת יש לחלק ביניהם שאם הפה באחד לבד ואמדוהו למיתה אינו חייב בשבת ורפוי עד שיקום ויתהלך בחוץ, אבל בהכה בשניהם ובאחד מהם לא היה כדי להמית רק ע"י ההכאה השניה אמדוהו למיתה י"ל שעל הראשונה יתחייב בשבת ורפוי תיכף, חוץ ממה שאמרו בשבת (דף ה) באבעיא דשני כחות באדם אחד כשני ב"א דמי (דיל"ח בזה) שהלא נתחייב בתשלומין קודם ההכאה שיש בה מיתה ולכן מוכרח לכתוב או באגרוף גם לר' יונתן להוציא אם הכה בשניהם יחדו:

באבן או באגרוף. היל"ל סתם והכה איש את רעהו למה הזכיר אבן ואגרוף רק שצריך שיכה בדבר שיש בו כדי להמית, וזה מרמז במ"ש באבן, כמ"ש ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו (במדבר ל״ה:י״ז), וכן צריך שיהא במקום שיש בו כדי להמית וזה מרמז באגרוף, שהאגרוף לא ימית רק במקום מיוחד כגון נגד תנוך הלב, וכמ"ש (דברים י״ט:ו׳) והכהו נפש, וכ"כ הרמב"ן שם גרוף הוא היד שיקבצו האצבעות לתוך הכף והזכיר שתי הכאות א' קשה והוא האבן וא' קלה והוא האגרוף לומר כי בשתיהן צריך אומד:

ר' נתן אומר הקיש אבן לאגרוף הנה התבאר באיה"ש (כלל קצח וכלל ר), שדרך הכתוב שהדבר שיש בו חדוש יותר יכתב תמיד מאוחר כדי שהשני יוסיף על הראשון, אמנם אם נמצא בכתוב שני דברים שהאחד המיותר כי נשמע מכלל חברו בק"ו רק שבא ללמד פירוש של חבירו אז יבא שם המלמד באחרונה אף שהראשון יש בו חדוש יותר, ולפ"ז יקשה שהגם שפה יש באגרוף חדוש יותר מן באבן, בכ"ז אחר ששם באבן מיותר כי נשמע מק"ו מן באגרוף רק שבא ללמד פירוש של באגרוף שמה האבן שיש בה כדי להמית אף אגרוף שיש בו כדי להמית, היה ראוי ששם אבן יכתב מאוחר, וחדש ר' נתן שבצד אחד שם אגרוף מלמד על שם אבן שצריך שיהיה האבן ידוע שיוכל לאמוד אותו אם יש בו כדי להמית, ולכן נכתב אגרוף לבסוף כי גם הוא מלמד ויש בו חדוש יותר:

ולא ימות ונפל למשכב. מ"ש ולא ימות הוא למותר, דהא אמר ונפל למשכב אם יקום וכו', וע"כ פי שכפי הטבע היה ראוי שימות תיכף, כי הצהיבה והמריבה מביאה לידי מיתה שימות תיכף, וכן אמדוהו למיתה וחבשו אותו והוא לא מת כפי שאמדוהו רק נפל למשכב, בכ"ז לא נפטר מהחבישה ופטור מהשבת והרפוי עד שיקום והתהלך בחוץ אז ונקה מן החבישה כרבנן דר' נחמיה (סנהדרין ע"ח) ומאז נתחייב בשבת ורפוי:

א אבל צער ובשת למדין אותן מפרשיות אחרות לכך נקט שבת ורפוי. הרא"ם:

וכי יריבון אנשים וגומר עד וכי יפתח איש בור. ויש לשאול בפסוקים האלה גם כן שלש שאלות:

השאלה הא' באמרו אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה. האם יחשוב שאם לא מת המוכה ימות המכה אף כי חזר לומר רק שבתו יתן ורפא ירפא ואם כן לא נקה המכה מכל עונשים:

השאלה הב' המכה את עבדו או את אמתו ומת תחת ידו למה זה נקום ינקם. ולמה לא נאמר כספו הוא. ואם אינה טענה למה אם יום או יומים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא:

השאלה הג' כשנגפו אשה הרה ויצאו ילדיה למה על הילדים שיצאו לא יענש. ועל האשה בהיות לה אסון יענש נפש תחת נפש והנה דין הקטן כדין הגדול לענין החיים והמות:

ואומר שאחרי שנתן משפטו ברוצח שאינו הורג נפש אבל הוא מכה או מקלל אביו או אמו וגונב נפש מאחיו ורצה לתת גם כן משפטו בשאר הרציחות שיעשה האדם אם בהכאה לדמים מבלי שיהרגם מה התשלומים שישלם עליהם. ואם בהריגה לא לאחיו אלא לנכרי' העבד והאמה הכנענים המוכים האם יהיו נדונים כבני ישראל או לא יענשו עליהם כלל להיותם מקנת כספו והנה ביאר הכתוב שיש בזה ג' חלוקות נבדלות זו מזו כפי הנושאים אותם וכלם נכללות בלא תרצח בין שתהיה הריגה או הכהה כמו שזכרתי. והיתה החלוקה הראשונה מהן וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו כלומר בן ישראל כמוהו כי לענין הדת והיותם בעלי ברית אחד קראם אחים ורעים ועמיתים ואמר באבן או באגרוף רוצה לומר מכה שראוי להמית בה כי באגרוף הוא הארץ הקשה כאבן. והוא מלשון (יואל א׳:י״ז) עבשו פרודות תחת מגרפותיהם. ויש מפרשים שהוא מקבת עץ. ואחרי' פירשו שהוא ארכובת הזרוע והענין שהיתה ההכאה גדולה שיוכל המוכה למות ממנה. האמנם המוכה ההוא לא ימות ונפל למשכב שעומד בספק מיתה למדך תור' שכאשר יהיה על משענתו שנשען עליו כיון שראוהו עדים מתהלך בחוץ כמשפט החולים שנתרפאו מחוליים ונקה המכה רוצה לומר ממיתת בית דין. והענין שהתירו המכה מן המאסר ומאמרו ונקה המכה למדנו שאף על פי שישוב אחר כך למשכב וימות לא יומת המכה כי נקה ינקה מהמות מפני שכיון שקם ממשכבו והלך לחוץ כבר היה נרפא ומורה שהמות שנתחדשה עליו היתה בהנהגתו הרעה ולא מפני המכה כיון שכבר נתרפא ממנה וקם מחליו אבל שאולת אדם תסלף דרכו ולכן לא ישאר על המכה כי אם לשלם שבתו רוצה לומר הימים שבסבת ההכאה שבת ממלאכתו ושכר הרופא אשר רפאו וזהו שאמרו ורפא ירפא ולמדנו מכאן שאם הכהו המכה בידו מבלי אבן ולא כלי אחר אף על פי שיכאיבהו עד שימות מאותו צער שהמכה פטור ממיתה ומתשלומין כי לא חייבתו התורה אלא כאשר הכהו מכה שראוי למות ממנה ומה שנפל למשכב מקרה הוא קרה לו ואין עליו אלא דמי בושת. ואפשר לפרש ורפא ירפא שבעל כרחו של המוכה או של המכה יתרפא. הרי שהוא אומר שיתנו לו שכר הרופא ושהוא ירפא עצמו מבלי רופא או על ידי רופא פחות אין שומעין לו. אבל רפוא ירפא כפי מה שהוא צריך. וכן אם המוכה יאמר איני חפץ שיגע בי רופא. יוכל המכה לטעון אני רוצה להשכיר רופא לרפאו כדי שלא ימות ואהרג אני עליו או עד שהרופא יעיד שזה בטוח ולא ימות ממכתו שעל כל זה נאמר ורפא ירפא. ומלבד השבת והרפוי שנזכרו כאן בתשלומין האלו עוד קבלו חכמינו זכרונם לברכה שחייב לשלם על המכה שלשה דברים אחרים צער ונזק ובושת כפי כבודו וכבוד משפחתו. והחלוקה השנית בענין ההכאות היא כי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט והמשפט הזה הוא בלבד בעבד הכנעני ובשפחה הכנענית לא בעברי ובעבריה כי הם כיתר בני ישראל לכל הדברים אבל בכנעניים חששה התורה שאם מת העבד או האמה תחת ידו מתוקף אכזריותו של האדון שגם בראותו נפשו יוצאת לא הניחו אך הוסיף מכה על מכתו באופן שהרגו בידיו וכן לא יעשה בישראל להרגיל אדם עצמו במדת האכזריות כזאת. ולכן ראתה התורה להענישו לא מפני העבד והאמה כי כספו הם. אבל מפני אכזריותו ורוע מדותיו צוה שנקום ינקם העבד והאמה כי ירדה תורה לסוף ענינו כאשר עשה בזולל וסובא שצותה להמיתו ולכך צותה על זה האכזרי שיהרג בסייף כמו אנשי עיר הנדחת שהיא המיתה הקלה שבמיתות ב"ד כמו שלמדו מחרב נוקמת נקם ברית. אך אם לא ימות תחת ידו ויתקיים יום שלם שהוא כ"ד שעות או יומים מעת לעת. יעמוד ויתקיים בו הרוח החיוני אע"פ שימות אח"כ מהמכה ההיא. הנה אז לא יקום העבד כי לא נחוש למיתתו כי כספו הוא אבל נחוש על האכזריות ורוע בן ישראל. ולכך כיון שלא הית' ההכאה בכל כך אכזריות אחר שלא מת תחת ידו אין ראוי שיומת עליו כי הוא לא הפליג באכזריו' אבל שבר כליו בכעס ולא חשב לעשו' רעה הרבה. והרמב"ן כתב שע"ד הפשט אך אם יום או יומים יעמוד הוא שיקום העבד ויעמוד על רגליו כי אז יחשב שלא מת מחמת המכה ההי' אלא מדבר אחר שנתחדש בו. ועתה תדע שהעבדים האלה שזכרה תורה אינם מהשבעה עממים שנצטוינו בהם לא תחיה כל נשמה רק הם מבני ישמעאל ומבני קטורה ובני אדום ופלשת ובני לוט והם מבני התושבים הגרים אתנו על מנת שיקבלו ז' מצות בני נח. הנה התבאר שגם המצוה הזאת נכללה בדבור לא תרצח ושהיא מהמשפטים האלהיים לפי שחשב להשלים את בני ישראל בשלמות המדות ולהרחיק מהם האכזריות המופלג' והותרו בזה שתי השאלות הא' והב'. והחלוקה הג' בהכאות היא אמרו וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה. רוצה לומר שהמריבה היתה בין אנשים ובאו נשים להפריד ביניהם. ואחד מהם בהיותו מתכוון לנגוף ולהכות את בעל ריבו ובמקרה ובלא כוונה נגף את אשה הרה ויצאו ילדיה או ילד אחד שהפילה ולא היה אסון לאשה. הנה בענין הזה להיותו נכלל בלאו לא תרצח ענוש יענש הנוגף את האשה רוצה לומר בממון כאשר ישית עליו בעל האשה על דמי הולדות. ואם לא יתפשרו שניהם ונתן בפלילי' רוצה לומר שהדיינים והשופטים ישפטו ביניהם כפי שקול דעתם כמה היתה שוה האשה להמכר בשפחה בהיותה הרה יותר ממה שתשוה עתה שהפילה. והנה לא אמר ככל אשר תשית עליו האשה לפי שהכל תלוי בבעל כי אין לה חלק וזכות בהם. ואם אסון יהיה שתמות האשה מאותה ההפלה ונתת נפש תחת נפש ולשון נתינה לא יורה על הריגת הנפש אלא על נתינת כופר כי אין דינו של רוצח זה כדין רוצח של מזיד כיון שלא נתכוון לנגוף בה ולא להורגה וגם לא ינקה כמו הרוצח בשגגה יען בזה רצה להכות את בעל ריבו. ולפי שאולי לא תמות האשה אבל ימשך לה נגף אחר מחולי או חסרון אבר לכך אמר עין תחת עין וגו' וכלם הם כופר ממון הנחשבים כאלו הם עבדים ואף שיהיו בני מלכים. הנה התבאר שגם המצוה הזאת נכללה בדבור לא תרצח וכמה מהחמלה והחכמה בעונשיה מה שלא נמצא בנימוסי קצת האומות כי הם יענישו הגורם הפלת האשה בין בדעת בין שלא בדעת כעונש ההורג נפש. והתורה האלהית ראתה שהילדים שעדין לא נולדו אין ראוי שיהיה משפטם כאיש הגדול ושמה שלא נעשה בכוונה אין ראוי שיענש כמו הנעשה במזיד ואמנם משפט עין תחת עין כבר בא בקבלה שאינו כמשמעו דאלמלא כן אלא שיסמא לאדם את עינו בעבור מה שהשחית עין חבירו יתחייב פעמים רבות שיהיה עין ונפש תחת עין כי כבר יקרה שאם ינקרו בב"ד עין אדם או יכרתו ידו במשפט ימות ויהי' אם כן נענש עין ונפש תחת עין בלבד. וכמו שטען הגאון וזכרו בעל ספר הכוזר כנגד הקראים המטפשים בזה. וכבר זכר הרמב"ן ע"ז גם כן טענה אחרת הכרחית והיא שאם היה עין תחת עין וגו' הכל כמשמעו למה א"כ נאמר למעלה רק שבתו יתן ורפא ירפא כי אם יעשו לו בפעל דומה למה שעשה הנה לא ישלם עוד שבת ורפוי כי יתחייב שגם כן יפרעוהו לו וילך הדבר בסבוב וכו' ואני אטעון ע"ז גם כן טענות אחרות אחר זה במקום אחר. והותרה אם כן השאלה הג'. אחר זה זכר מצוה אחרת נכללת בלא תרצח והיא אמרו וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו והמצוה הזאת אינה בעבד העברי או באמה העבריה כי אם האדם יכה את עינם ואת שנם ישלם להם צער ונזק ובושת ורפוי. אבל המצוה הזאת היא בענין העבד והאמה הכנענית שכאשר האדון שלהם ישלח רסן כעסו וירגיל עצמו באכזריות ולא יחוש על עבדיו שהם ממונו וכספו יהי' ראוי שיצאו מתחת ידו העבדים והשפחות ההם ולא יעבדוהו עוד ולכן אף על פי שהם כספו לחפשי ישלחם תחת עינם ותחת שנם ולא יעבדו אותו עוד וכבר קבלו חז"ל שכ"ד ראשי אברים הם שיוצא בהם העבד והאמה מתחת רשות האדון אם חסר אחד מהם והם ראשי אצבעות ידים ורגלים. וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגויה והם קצוצי פיאה שנראה האדם מגונה בעבורם והתורה זכרה שן ועין והוא הדין לשאר. הנה התבאר שגם המצוה הזאת נכללה בדבור לא תרצח ויש בה מהחכמ' והחמלה האלהית מה שלא יעלם כי בדיני קצת האומות אין מענישין את האדון על דבר מזה בעבדיו באמרם כספו הוא. אבל הצור תמים פעלו צדיק וישר הוא ונתן לכל אדם חקו כעבד כאדון כשפחה כגברתה ובעבור שכבר יהי' האדם רוצח אף שלא יהרוג בידיו כשהו' גורם הרציחה שתבא על ידי אחר לכן באה אחר זה מצות וכי יגח שור את איש או את אשה ומת וצוה שהשור שבאה אותה התקלה על ידו יסקל. ואמרו ולא יאכל את בשרו יראה מותר כי בידוע שאם יסקל לא יאכלו את בשרו. אבל בא הכתוב להודיע שיהיה השור אסור בהנא' כי עם היות השור בלתי מדבר ולא בר עונשין הנה יסקל לא בדרך עונש לשור אלא כדי שלא יאמרו רואין זה השור שהרג את איש פלוני ולא תזכר הרעה ההיא עוד. אמנם בעל השור יהיה נקי מכל עונש לפי שהוא לא גרם המיתה ההיא. האמנם אם שור נגח הוא מתמול שלשום רוצה לומר שכבר נגח שלשה פעמים אחרות והועד בבעליו רוצה לומר שהתרו הבעל. ואין צריך שתהיה ההתראה מבני אדם בעדי' כי גם מבלי זה אם השור נגח ג' פעמים הוא מותרה עליו מפאת המעשה. הנה אז כיון שהבעל לא שמר את השור אליו תיוחס ההזקה והרציחה ההוא ולכן מלבד שהשור יסקל הנה בעליו יומת וחז"ל דקדקו מאשר לא נאמר בזה מות יומת אלא יומת בלבד ופירשו שמיתתו בידי שמים ולא בב"ד. אבל אומרו אם כופר יושת עליו מורה שמיתתו בב"ד הוא. אבל להיותו גורם בעצות שמירתו ולא הורג בעצם צותה שישימו כופר עליו ויתן פדיון נפשו כי ראוי הוא שיפדה נפשו מן המו' ויהיו לו תשלומין בהפך מה שצותה ברוצח הגמור ולא תקחו כופר לנפש רוצח. והרמב"ן כתב שהמיתה היא בידי שמים והכופר הוא כפרה עליו כענין הקרבנות. ואם הוא אינו חפץ בו אין מכריחין אותו לב"ד לחייבו בכך. ואם חייבוהו ב"ד אין ממשכנין אותו ובעבור זה אמר אם. ואמר הכתוב שכמו שזה יובן באיש הגדול או באשה הגדולה שימיתם השור כן אם בן יגח או בת יגח רוצה לומר בהיותם קטנים הדין שוה כי הנה ברציחות יהיה דין הגדול כדין הקטן וכלם שוים. והנה הוצרך לבאר זה להגיד שאין זה כענין ויצאו ילדיה שזכר למעלה אבל יהיה הפרש אם הרג השור את איש ישראל או את עבד כנעני כי בהיותו איש ישראל הוא כמו שנזכר. אבל אם היה עבד או אמה כנעניים באלה הגבילה תורה התשלומין והו' אמרו כסף ל' שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל ולא יפרע יותר מזה שעם היות שאין כל העבדים שוים בערכיהם הנה הגבילה התורה הערך הזה בכל עבד בין שיהיה נוקב מרגליות ששוויו הרבה ובין שיהיה מוכה שחין שאינו שוה כלום יהיה זה כדי לתת הפרש בין נפש אחד מישראל ונפש העבד. כי אם היה האדון נפרע כפי שווי העבד כבר יקרה שיהיה ערכו שוה עם נפש אחד מישראל או יותר ממנו והו' בלתי ראוי. וכבר אמרו חז"ל שהדין הזה שזכרה תורה בשור הוא עצמו אם נשתגע עבדו של איש והזיק שהאדון מחוייב בדעתו שהו' משוגע מוחזק בג' שגעונות שעשה לתופסו או לשומרו כמו שזכר בשור. האמנם אם הבעל שמר את השור ונפתח הדלת או נשבר החבל ויצא השור והזיק וכן הענין בעבד המשוגע הבעל פטור לפי שכבר עשה בשמירתו כל יכולתו ושלשים שקלים הם חמש עשרה אונקיות של כסף. הנה התבאר שגם זה המשפט הוא מכלל לא תרצח ושיש בו מיושר המשפט ודקותו מה שלא נמצא בחקות העמים ובנימוסי דתותיהם: