שמות כ, ז

לשוא. (השני לשון שקר כתרגומו) כמא דתימר (שבועות כט א) אי זהו שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב (הראשון לשון מגן, כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל, על של עץ עץ ועל אבן אבן:

לָא תֵימֵי יָת שְׁמָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמַגָנָא אֲרֵי לָא יִזַכֵּי יְיָ יָת דִיֵימֵי בִשְׁמֵהּ לְשִׁקְרָא:

עַמִּי בֵּית יִשְרָאֵל לָא יִשְׁתְּבַּע חַד מִנְכוֹן בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן עַל מַגָּן אֲרוּם לָא מִזַכֵּי יְיָ בְּיוֹם דִּינָא רַבָּא יַת כָּל מַאן דְּמִשְׁתְּבַע בִּשְׁמֵיהּ עַל מַגָּן

זכור את יום השבת לקדשו אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת, שהיא זכר למעשה בראשית.

ואמר זכור את יום השבת לקדשו, ובמשנה תורה כתוב שמור את יום השבת לקדשו (דברים ה יב), ורבותינו אמרו בזה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו (ראש השנה כז), ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו להם. והכונה להם ז"ל, כי: "זכור" מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, ו"שמור" אצלם מצות לא תעשה, שכל מקום שנאמר "השמר" "פן" ו"אל" אינו אלא לא תעשה (עירובין צו), יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו. ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם ממצות עשה למצות לא תעשה. אבל אם החליף בדבור השני "וכל תמונה" ואמר "כל תמונה", בחסרון וא"ו, והוסיף אותה ב"ועל שלשים", וכן כל כיוצא בזה בשאר הדברות, אין בכך כלום, כי הכל אחד. והטעם הזה לא יסבול אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד.

ומפורש אמרו נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, שנאמר זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה (ברכות כ), שהנשים חייבות בשמירה, שבכל מצות לא תעשה הן חייבות, ולא היו חייבות בזכירה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אלא שההיקש הזה מחייב אותן.

ואני תמה, אם נאמר "זכור" ו"שמור" מפי הגבורה, למה לא נכתב בלוחות הראשונות? -ויתכן שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתוב זכור, ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר עמו. וזו כוונתם באמת. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קפב) הזכירו עוד סוד גדול ב"זכור ושמור".

ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים, שאומרים בערב שבת באי כלה באי כלה, באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה (בבא קמא לב), ויקראו לברכת היום קדושא רבא (פסחים קו), שהוא הקידוש הגדול, ותבין זה.

ואמת הוא גם כן, כי: מדת "זכור" רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה, והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו - אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת "שמור" במצות לא תעשה, והוא למידת הדין ויוצא ממידת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו. ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו.

וכתב רש"י בפירוש "זכור" - תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לו חלק יפה יהא מזמינו לשבת (רש"י על שמות כ ז), וזו ברייתא היא ששנויה במכילתא כך: רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר: זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מתקינו לשבת (מדרש הלכה על שמות כ ז). אבל בלשון יחיד שנויה, ואינה כהלכה, שהרי בגמרא אמרו תניא: אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד? - מצא בהמה נאה, אומר "תהא זו לכבוד שבת"; למחר מצא אחרת נאה הימנה, מניח השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, כל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר (תהלים סח כ) "ברוך ה' יום יום יעמס לנו". תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: בחד בשביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום יעמס לנו (ביצה טז).

ובמכילתא אחרת: שמאי הזקן אומר: זכירה - עד שלא תבא, שמירה - משתבא. ומעשה בשמאי הזקן, שלא היה זכרון שבת זז מפיו: לקח חפץ טוב, אומר "זה לשבת"; כלי חדש, אומר "זה לשבת". אבל הלל הזקן- מידה אחרת היתה בו, שהיה אומר "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (מכילתא דרשב"י). והלכה היא כדברי בית הלל.

ועל דרך הפשט אמרו (במכילתא כאן), שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה, כמו שאמר כי אות היא ביני וביניכם (שמות לא יג). וזה עיקר גדול באמונת האל.

וטעם לקדשו שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, כמו שאמר וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד (ישעיה נח יג). והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב ד כג), שהיה דרכם כן. וכך אמרו רז"ל מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל (ראש השנה טז). וזה טעם שביתת הבהמה, שלא תהא בלבנו מחשבה עליה.

ולכך אמרו ז"ל שהשבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה (חולין ה), כמו שאמרו בעבודה זרה, מפני שבה נעיד על כל עיקרי האמונה בחדוש ובהשגחה ובנבואה.

ובמכילתא רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת (מדרש הלכה על שמות כ ז). ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש ר"א (רבי אברהם אבן עזרא - ראב"ע).

ואומר אני, שזהו מדרשו של שמאי הזקן (במכילתא דרשב"י) שפירש מצות "זכור" - עד שלא תבא, כלומר, שלא נשכחהו בשום פנים. אבל הזכירו בברייתא (בביצה טז ב) עוד מדת חסידותו, שהיה הוא מזכירו גם במאכליו, ואוכל לכבוד שבת כל ימי חייו. והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי, אבל היתה בו מדה אחרת במאכלים מפני שכל מעשיו היו לשם שמים, והיה בוטח בה' שיזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים.

אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו בזכרון, כענין וקדשתם את שנת החמשים שנה (ויקרא כה י), שהוא טעון קדוש בית דין לומר ביובל "מקודש מקודש", אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. וכך אמרו במכילתא לקדשו, קדשהו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, אין לי אלא ליום, ללילה מנין, ת"ל ושמרתם את השבת (להלן לא יד) (מדרש הלכה על שמות כ ז), וזהו קידוש היום, והוא מן התורה, אינו אסמכתא. וכך אמרו נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה (ברכות כ), וזה על קדוש הלילה, לפי שכל הטעונים קידוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קידוש החדש, וקידוש היובל; אבל ביום אסמכתא, ואין אומרים בו מקודש כלל, שדיינו בפעם אחת בכניסתו. וכן על היין אסמכתא ואינו קבע כלל.

ובגמרא פסחים אמרו זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא ביום, בלילה מנין, ת"ל את יום השבת, האי תנא מהדר אליליא ונסב ליה קרא דיממא, ועוד, עיקר קדושה בלילה הוא, אלא הכי קאמר, זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה ביום מנין, ת"ל את יום השבת (פסחים קו). וכן הברייתא שבמכילתא יתרץ בה: "אין לי אלא בלילה שהוא עיקר הקדוש, ליום מנין וכו'", והוא אסמכתא בעלמא. ומשם תלמוד שהמצוה הזאת למדה ממלת לקדשו, אבל זכור את יום השבת - מצוה לזכרו תמיד בכל יום, כמו שפירשנו, אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ"ח מצות שנצטווינו, ודע זה.

לא תשא את שם ה' אלהיך. שם הוא כמו זכר. והוא מושך להיות סי' לנקרא. רק ימצא זכר בלשון הקדש פעם בלב ופעם בפה. רק השם הוא נשוא בפה. וכן מצאנו שאמר דוד ובל אשא את שמותם על שפתי. והנה טעם לזכור השם כי כאשר הוא השם אמת כן יהי' דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו כאלו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות. ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. אם כן למלך ב"ו כך כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להשמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא. והנה ראינו בעבור שנשבעו בנ"י ברבים על דבר פלגש בגבעה. ושם היה פינחס הכהן. ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה. וכן אנשי יבש גלעד. אנשים ונשים וטף. וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת. וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו והוא לא שמע השבועה. וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים. וכאשר נהרגו בית הדמים. אז ויעתר ה' לארץ. ושלמה אמר לשמעי הלא השבעתיך בה'. והכלל לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם. ולא עונש מפורש רק בע"ז ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה. אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה. כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה. והוא להם ל' צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו. והגונב מצא הנאות לצרכו. ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו:

לא תשא וגו' - כל זה מכבודו של הקב"ה וגם שמירת שבת שאחריו. וגם כיבוד אב ואם שהוקש כבודם לכבוד של מקום, כדכתיב: כבד את ה' מהונך.

לא תשא. בשבועת האלה, על דרך ונשא בו אלה להאלותו:

לשוא. לשקר, כי אין ספק שתחול באופן זה אלת השבועה על הנשבע:

כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. להבל ובלתי צורך, כי אף על פי שישבע על האמת לא ינקה ה' אותו מאלת השבועה, כל שכן כשישבע לשקר, כי אין כבודו שישא האדם את שמו, זולתי לקיים איזה אמת אשר לא יקויים בלעדיו. אמנם השבועה בשמו כשתהיה לשקר, שאומר הנשבע זה אמת, כמו שהאל יתברך אמת, הנה הוא כופר ומחלל את שמו, כאומר שאין האל יתברך אמת, כאמרו ולא תשבעו בשמי לשקר, וחללת את שם אלקיך:

לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. היה ראוי שיאמר לא תשא את שמי, כי השם ידבר עד עתה.

וכתב הרמב"ן ז"ל זה יאמת קבלת רז"ל שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום כי רצה הקב"ה שישמעו שתים אלו מפיו כדי שיהיו כל ישראל נביאים באמונת מציאות ה' ויחודו ובאיסור ע"ג, ועל כן דבר עד עתה בלשון ה' יתברך ועתה בדבור לא תשא התחיל ואמר את שם ה' אלהיך. ומה שסדר המצוה הזאת של לא תשא אחר אזהרת ע"ג כי כאשר ראוי ליראה את השם הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר כן ראוי לתת כבוד לשמו והנושא אותו לשוא מחלל כענין שכתוב (ויקרא י״ט:י״ב) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך, ויזהיר הכתוב הזה שלא ישבע אדם בשם לריק כגון שנשבע על הידוע לשנותו או לקיימו והוא הנשבע על עמוד של זהב שהוא של שיש או של זהב. והזכיר לשון לא תשא ולא אמר לא תשבע לפי שהוא כולל עוד שלא ישא אדם על שפתיו השם לחנם כלשון (שמות כ״ג:א׳) לא תשא שמע שוא (תהילים ט״ז:ד׳) ובל אשא את שמותם על שפתי כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול, וזה נקרא בלשון רז"ל מוציא שם שמים לבטלה. ודרשו רז"ל מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' חטאת אלא עולה לה' חטאת לה' קרבן לה' והלא דברים ק"ו ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן ק"ו למוציא שם שמים לבטלה, ע"כ. וטעם איסור השבועה כי הוא מכחיש האמת מעקרו ואבדה האמונה מפיו, ובין שתהיה השבועה בנקיטת חפץ בין שתהיה בלא נקיטת חפץ הרי הוא ככופר בתורה או במי שנתנה כיון שבטל דבריו ועבר על שבועתו. וכן כתב ר"א ז"ל העובר על השבועה כאלו מכחיש וכופר בהש"י כי כוונת השבועה כאשר השם אמת כן יהיה דברי אמת ואם לא יקיים דברו הרי זה כמכחיש את הש"י, ומנהג אנשי מצרים עוד היום אם ישבע בחיי המלך ולא יקיים דברו כי בן מות הוא, ואילו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה שהרי הוא בוזה את המלך בפרהסיא אם כן למלך בשר ודם שתחלתו הבל ומלכותו הבל ואחריתו הבל עאכ"ו אלף אלפים פעמים חייב אדם להשמר בשבועתו להש"י.

והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פילגש בגבעה ושם היה פנחס כהן גדול ומצינו שנהרגו העוברים על השבועה והם אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף, וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת, גם ראינו כי בקש שאול להרוג ליהונתן בנו והוא לא שמע השבועה שנאמר (שמואל א י״ד:כ״ז) ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם, וגדל מאד כח השבועה שהרי יהונתן לא עבר בזדון אלא בשוגג ואעפ"כ חייבו אביו מיתה עד שהוצרכו העם לפדותו שנאמר (שם) ויפדו העם את יונתן ולא מת ופדאוהו כדין מפני שאמרו שוגג היה, ומכאן יש ללמוד שהעובר על השבועה חייב מיתה כחייבי מיתות ב"ד בוא וראה שהרי השוה הכתוב עובר על השבועה לאיסור אשת איש כתיב הכא לא ינקה וכתיב התם (משלי ו׳:כ״ט) כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה, וראינו שהביא הש"י רעב בארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים וכאשר נהרגו בית הדמים אז (שמואל ב כ״א:י״ד) ויעתר אלהים לארץ, ושלמה אמר לשמעי (מלכים א ב׳:מ״ב) הלא השבעתיך בה'. והכלל לא מצאנו בעשרת הדברות שכר מפורש רק בכבוד אב ואם, ולא עונש מפורש רק בע"ג ובשבועת שוא. ורבים חושבים כי הנושא הש"י לשוא לא עבר עבירה גדולה ואני אראה לו כי הוא קשה מכל לאוין הבאים אחריו כי הרוצח והנואף שהם עברות קשות לא יוכל לרצוח ולנאוף בכל עת שירצה כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד כמה שבועות בלא מספר ומרוב רגילותם לפני הדבור יקדימו השבועה והוא להם לשון צחות, ואילו לא היה בישראל רק עבירה זו תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו, ואני אראה להם שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו ונקמתו וכן הנואף לשעתו והגונב להנאתו לשעתו ועד שקר להרצח או להנקם אבל הנשבע לשקר מחלל הש"י בפרהסיא בלא הנאה שיש לו, ע"כ.

ומצינו ישעיה הנביא שהוא מוכיח לישראל בעבירה זו הוא שכתוב (ישעיהו מ״ח:א׳) שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל וממי יהודה יצאו הנשבעים בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה כי מעיר הקדש נקראו ועל אלהי ישראל נסמכו ה' צבאות שמו, כוון ישעיה ע"ה בשני כתובים אלו לומר שאין לתמוה על העו"ג אם הם נכשלים בעון זה כי הם לא קבלו התורה ולא ראו אור ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו אבל התימה על אותם שהם בית יעקב ונקראים בשם ישראל שהם קבלו את התורה ושמעו דבור לא תשא, ולכך הזכיר בית יעקב כלשון האמור כאן במתן תורה (שמות י״ט:ג׳) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל כי במתן תורה נתקיים להם שם ישראל הנגזר משררה כי ראו שררת השי"ת וכבודו עין בעין, ומזה נקראו ישורון. ואמר וממי יהודה יצאו כלומר מזרע יהודה, והזכיר יהודה לפי שתחלת נבואתו של ישעיה לשבט יהודה היתה הוא שכתוב (ישעיהו א׳:א׳) אשר חזה על יהודה וירושלים.

והנה הנביא ע"ה כמתמיה בלשונו על זאת איך אפשר לבית יעקב שקבלו את התורה והם נקראים בשם ישראל ויצאו משבט יהודה שממנו האור והמלכות שיהיו נשבעים בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו ואינם חוששים בהזכרת הש"י תמיד והם מעיר הקדש נקראו והיה להם להיות קדושים כשם שנקראו ממלכת כהנים וגוי קדוש ועל אלהי ישראל נסמכו בפיהם לא בלבבם כענין שכתוב (ירמיהו י״ב:ב׳-ג׳) קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם ואמר ה' צבאות שמו כי הוא אדון כל הצבאות כלן העליונים והשפלים ועל כן היה לכם לירא ממנו.

ובמדרש העובר על שבועה כעובר על החרם כי השבועה היא החרם והחרם הוא השבועה. גדול כח החרם מנין, מעכן, שהרי עכן מעל מחרם ומתו עליו ל"ו צדיקים שנאמר (יהושע ז׳:ה׳) ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש אמר הקב"ה ליהושע חטא ישראל מה עשה יהושע נסתכל בשנים עשר אבני החשן וראה אבנו של יהודה מכהה אורה וידע ששבט יהודה מעל בחרם, הפיל גורלות למשפחות וממשפחות לגברים ונלכד עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה. וכן מצינו בשאול בן קיש שהחרים בלשון ארור שנאמר (שמואל א י״ד:כ״ד) ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב, וכתיב ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם, מה שהחרים שאול בלשון ארור קרא הכתוב שבועה. ואכל מעט דבש ותאורנה שתי עיניו כיון שראה שאול את פלשתים מתגברים על ישראל מיד ידע שמעל ישראל בחרם, נסתכל באבני החשן ראה אבנו של בנימין מכהה אורה וידע ששבט בנימין מעל בחרם הפיל גורלות למשפחות וממשפחות לגברים וילכד שאול ויהונתן. לקח שאול את חרבו להרוג ליהונתן שנאמר (שם) כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן עד שאמרו העם כי בשגגה היה והקריב קרבן על שגגתו ונתכפר לו שנאמר ויפדו העם את יונתן ולא מת. וכן מצינו באחי יוסף שהחרימו ביניהם שלא יגלה אחד מהם הדבר ליעקב, אמרו אין אנו אלא תשעה ואין החרם מתקיים אלא בעשרה מה עשו שתפו להקב"ה עמהם והחרימו, ראובן לא היה שם כשבא הגידו לו הדבר והחרם שהחרימו ושמע ראובן את החרם ושתק ולא הגיד ליעקב ואף הקב"ה מפני החרם שתק ולא הגיד ליעקב וכתיב (תהילים קמ״ז:י״ט) מגיד דבריו ליעקב ודבר זה לא הגיד ליעקב אלא מפני החרם לא הגיד ליעקב, ע"כ במדרש בפרקי דר"א.

וע"ד הקבלה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, מלת שם נאמר על השכינה כי לא ינקה השם המיוחד את אשר ישא את שמו לשוא וכן כתוב (ויקרא י״ט:י״ב) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך, יאמר כי הנשבע בשמו המיוחד לשקר הוא מחלל שם אלהיו כי הכל מיוחד זה בזה. וחומר איסור השבועה מפני שלשון שבועה נגזר משבעה והם ז' קולות שהשיג משה במעמד הקדוש הזה וכל העובר על השבועה הוא מעיד על עצמו שאין לו חלק לעוה"ב ויצא מכלל השבעה. ואמרו רז"ל מה בין שבועות לנדרים שבועה כנשבע במלך עצמו, נדרים כנודר בחיי המלך עקרו של מלך, ולפיכך חמור הנדר יותר מן השבועה, זכר לדבר (מלכים ב ב׳:ב׳) חי ה' וחי נפשך, חי ה' זהו המלך עצמו והוא השבועה וחי נפשך זהו חיי המלך והוא הנדר.

וידוע כי אין דרך הנשבע להקדים החמור ולאחר הקל, ועל כן הקדים אלישע הקל ואיחר החמור. ומטעם זה חייבה תורה קרבן תודה לעובר על השבועה אבל העובר על הנדר אין שם קרבן כלל. ומכאן תבין אם תזכה סוד הנפש ועקרה שהוא למעלה מן השבועה כי השבועה הוא המלך עצמו הנקרא שדי והשלש נשמה להם זהו (איוב ל״ב:ח׳) ונשמת שדי תבינם, כי הוא מיסוד הבינה הוא התשובה, ומה שכתוב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים מעיד על זה כי כיון שהקב"ה נפח באפיו על כל פנים מרוחו נתן בו, ובאור הכתוב ויפח באפיו נשמה שהיא אצולה מחיי המלך שהן עקרו של מלך ולמעלה מן המלך אם כן עקר נשמת האדם מיסוד הבינה שהיא התשובה משם עיקרה ושם תשוב וזהו שכתוב (קהלת י״ב:ז׳) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה הזכיר האלהים והוא כמו בראשית ברא אלהים שהיא התשובה.

וצריך אתה לדעת כי משם באות הנשמות לישראל דרך הקו האמצעי הוא התפארת הוא מזרחו של עולם שישראל עושים רצונו של מקום שנאמר (ישעיהו מ״ג:ה׳) ממזרח אביא זרעך, וכשישראל רעים באים מן הזרע שכבר בא לעולם וכמו שדרשו בספר הבהיר.

וכבר כתבתי מזה בפסוק ויטע בסדר בראשית, (ב) והענין הזה לישראל בלבד מה שאין כן באומות העולם שהן באין משם דרך שמאל היא מדת הגבורה הנקראת האש הגדולה ולכך אמרו רז"ל שחיטת עכו"ם נבלה ומטמאה במשא, לפי שהם מצד שמאל. ולפי שלא קבלו התורה שכתוב בה (דברים לג) מימינו אש דת למו, הן נדונין באשו של גיהנם וזוהי מעלת נשמותיהן של ישראל על נשמת האומות ומזה אמר הנביא על מעלת ישראל (יחזקאל כג) וגם את בניהן אשר ילדו לי, באר כי ישראל הם הנולדים לשמו הגדול כי הם באים דרך שם ומי שנתגייר מן האומות ומקבל התורה שנתנה מתוך השבעה הרי הוא נצול מדין גיהנם, כי הוא נכנס תחת קו האמצעי ומשם ישוב לשרשו העליון.

נחזור לעניננו ונאמר כי מי שנשבע ומקיים שבועתו הרי זה נוטל שכרו בשבעה הנזכרים ומעיד על עצמו שהוא המעיד והמאמין בהם ונכסף אליהם, עבר על שבועתו הרי זה יצא מכללם ונענש בשבעה מדורי גיהנם, כי כיון שלא האמין בשבעה לא יזכה בהם אבל יענש בשבעה, ואל הסוד הזה רמזו חכמי האמת במדרשם, והוא שאמרו (שיר השירים ב׳:ז׳) השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות, אם זכיתם הרי אתם כצבא של מעלה ואם לאו הרי אתם כצבא של מטה, ע"כ במדרש. ובאור זה כי מלת השבעתי כאלו אמר הריני נותן לפניכם ז' אלו או ז' אלו והרשות נתונה בידכם שתהיו כשתי צבאות או של מעלה או של מטה אם תהיו זוכים תהיו בז' רקיעים בתוך אותם ז' הנקראים צרור החיים ואם אין אתם זוכים תהיו כצבא של מטה להיות נדונים בגיהנם בז' מדורין שבו, וזהו באור אם זכיתם הרי אתם כצבא של מעלה ואם לאו הרי אתם כצבא של מטה. הקב"ה יצילנו מן העונש ויסתירנו בצל כנפיו וישים חלקנו עם הצדיקים הבוטחים בו.

לא תשא את שם מאחר שלא ראית שום תמונה אין יכולת לישבע רק בשמו ואעפ״כ לא תשא, לשוא כי לא ינקה אבל הגוזל והחומס יכול לנקות עצמו, זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון.

לשוא לחנם כתרגומו. אל תרגיל עצמך לישא את שמו בחנם אפי׳ באמת שמתוך הרגילות תבא לישא את שמו לשקר ואז לא תנקה. כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא ולשקר.

לשוא לשוא תרי זימני. חד לשבועת שוא וחד לשבועת שקר ומה בין זה לזה שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם כגון נשבע על איש שהוא אשה או הפכו וזהו דבר שאינו ניכר בשעה שיוצאה מפיו שבועה אם שקר אם אמת:

לא תשא. לא תאמר מאחר שאין הק' רוצה שיהיה לנו אדון אלא הוא בשמו אשבע הן לאמת הן לשקר כי לא אוכל לישבע בשם אלוה אחר לכך נאמר לא תשא את שם כי הק' אמת ואין נשבעין בו רק באמת אבל באמת נשבעין בו דכתיב (דבריו ו') ובשמו תשבע:

לשוא. הוא דבר שלא היה ולא נברא כגון על עמוד של אבן שהוא של זהב ושקר דבר שישנו אבל אינו כן ועל זאת הזהיר במקום אחר (ויקרא י״ט:י״ב) לא תשבעו בשמי לשקר:

כי לא ינקה. לשון נקוי שייך בשבועה כמו (בראשית כ״ד:מ״א) אז תנקה מאלתי (יהושע ב׳:י״ז) והיינו נקיים משבועתך הזה אשר השבעתנו ולכך כתב לא ינקה כי גוזל וחומס יכול לנקה עצמו ע"י השבת ממון אבל נשבע לשקר אינו יכול לנקות עצמו ולכך הוא אומר (ויקרא י״ט:י״ב) לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשבעו בשמי לשקר כי הגניבה והשקר מביא את האדם לשבועת שוא ושוב לא נתן להשבון ונקוי וכן אמר' רבות' פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי אינשי מספק ממונא שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון ולכך כתב בשבועה לא ינקה הגה"ה:

לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא היה ראוי שיאמר לא תשבע בשמי לשקר ומהו לא תשא וי"א שהיא שבועה ואסר עוד שלא ישא על שפתיו השם לחנם כלשון לא תשא שמע שוא ובל אשא את שמותם על שפתי כי הדיבור יקרא כן בעבור שישא בו קול שגם זה אסור ונקרא מוציא שם שמים לבטלה ואמרו מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' חטאת אלא עולה לה' חטאת לה' ת"ל קרבן לה' והלא דברי' ק"ו ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן ק"ו וכו' ע"כ. ונראה לי עוד שלפי שאמר פוקד עון ונראה מזה שהקב"ה משגיח ולפי שהמינים אומרים שאחר שהקב"ה רם ונשא אינו משגיח בפרטים לזה אמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא פירוש לא תרומם את שם ה' לשוא כמו נשוא לשוא עריך וז"ש את אשר ישא את שמו לשוא:

לא תשא וגו׳. פרוש, לצד כי השבועה תגיד גדולות ונשיאות לה׳, יחשוב אדם כי ישבע בשמו יתברך לכבוד ולתפארת, כי הוא זה רבונו ושליטו, הגם שיהיה לשוא מה בכך אם הנשבע לו לא יכיר בשקרו, כי אם ידע שהוא אדונו של זה והוא באופן שלא יתגלה ההפך. לזה אמר לא תשא אפילו יש נשיאות לשם שאתה נשבע בו, כי לא ינקה ה׳ הגם שתהיה כונתו לשאת את שמו, כיון שהוא לשוא.

עוד ירצה, כי באמצעות שבועת שוא הוא נושא מעליו שם ה׳ הנקרא עליו, ומתלבש בבחינת הרע המתיחסת בשם שוא, כי שם ה׳ אמת והמזכירו בשקר פורח ממנו בחינת השם לסבת בחרו בשוא, וזה הוא שעור הכתוב לא תשא מעליך שם ה׳ אלהיך לסבת שוא, ואמר כי לא ינקה ה׳ לעושי כן.

עוד ירמוז שלא יהיה נושא עליו שם ה׳ שהוא אלוהו, ואומר לכל שהוא איש יהודי ועובד ה׳, והוא אמרו שם ה׳ שהוא אלהיך ולבבו לא כן יחשוב, והוא אמרו לשוא, ואזהרה זו שלא ירמה ב״ה לומר כי הוא מעבדיו ולא כן הוא. ובכלל אזהרה זו שלא יראה על עצמו שהוא צדיק יותר ממה שהוא.

לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ארז"ל (שבועות לט) שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא וגו' וטעמו של דבר לפי שנאמר (הושע ד ב–ג) אלה וכחש ורצוח וגנוב על זאת תאבל הארץ ומן פסוק זה למדו רז"ל (שם לט.) שבכל העבירות נפרעים ממנו ובשבועת שוא נפרעים ממנו ומכל העולם, וא"כ בדין נזדעזע כל העולם בשעה שאמר לא תשא כי כולם נוגעים בדבר העונש, וטעמו של דבר מבואר בלשון לא תשא שהוא לשון הגבהה כי דבר זה דומה לנושא האילן ומגביהו שודאי כל הענפים מזדעזעים עם האילן כך הנשבע בשמו ית' יען כי כל הנמצאים תלוין בשמו יתברך והנושא את שמו ית' כאילו נשא והגביה כל הענפים הנשואים עמו ודבוקים בו דהיינו כל נמצאי מעלה ומטה, וא"כ דין הוא שכולם מזדעזעים ושיהיה הפורענות נוגע בכולם ולפיכך נאמר כאן כי לא ינקה ה' לשון כי, הוא כמו נתינת טעם וכאילו הוא מילתא דפסיקא שא"א לנקותו כי לא ניתן למחילה כלל, והוא הדבר אשר דברנו בשם ה' כי אין הקב"ה מוחל כי אם בדברים שבינו לבין הבריות אבל לא בדברים שבין אדם לחבירו. ולפיכך זה שנגע בגוף האילן הקדוש וגרם פורענות לכל הענפים דרי מעלה עם דרי מטה איך ימחול לו הקב"ה, והנמצאים שקבלו הפורענות בעבורו איפה הם שיכול לפייסם וכי יוכל לילך מקצה השמים ועד קצהו ומתהום ארעא עד רום רקיע לפייס את כל הנמצאים שבעליונים ובתחתונים שהרי נגע בכולם לכך נאמר כי לא ינקה ה', אין הדבר ביד הקב"ה למחול עון זה כי לא ניתן למחילה כלל.

ואין להאריך יותר בחומר השבועה, ובחומר המזכיר שם שמים לבטלה, כי זה ידוע ומפורסם ואורך גלות זה יוכיח כי יספיק עון זה לבד לאורך גלות החל הזה מצד ההרגל המצוי על לשונינו כי שם שמים שגור בפה כל איש מישראל לא יזדעזע ולא יפחד בזכירתו, ועל כל עבירות שבין אדם לחבירו יש דין למטה ובעון פלילי זה לית דין ולית דיין.

וכן אמר ישעיה הנביא (מח א–ב) שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל וממי יהודה יצאו הנשבעים בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה כי מעיר הקודש נקראו ועל אלהי ישראל נסמכו ה' צבאות שמו. יאמר כי היה להם להיות נזהר בזכירת שמו הגדול ית' כי שמם כשם רבם כי הם בית יעקב שנקרא בשם ישראל כי בו נכלל שם של אל ישר אל וממי יהודה יצאו כי בו נכללו כל אותיות השם המיוחד והרי שם אל ושם המיוחד כלל בהם, ואעפ"כ הם נשבעים בשני שמות אלו בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת וגו', כי על ב' שמות אלו נאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וא"ת שלכך אינן נזהרים בב' שמות הללו לפי שאינן ספונין וחשובים בעיניהם, על זה אמר כי מעיר הקודש נקראו שהרי הם מתיחסים אחר עיר הקודש הנקראת בשם ה' כמ"ש (יחזקאל מח לה) ושם העיר מיום ה' שמה, ועל אלהי ישראל נסמכו לומר ה' צבאות שמו שהוא ה' על כל צבאות ישראל, וא"כ בכל מקום הם מתיחסים אחר שמו ית' והרי כל השמות ספונין וחשובין בעיניהם ואעפ"כ אינן נזהרין בהם ומזכירין השם לא באמת ולא בצדקה, כנגד ב' פעמים לשוא שהזכיר כאן אחד לשון חנם ואחד לשון שקר. והנה האמת הפך השקר ומ"ש לא בצדקה היינו בחנם כי הנשבע בב"ד כוונתו להצדיק טענותיו ועל זה נאמר (דברים י כ) ובשמו תשבע, אבל המזכיר השם בחנם אין כוונתו להצדיק טענותיו כי אם להצדיק דברי הבאי שלו וזה נקרא לא בצדקה.

לא תשא וגו׳. לא תשבע מיבעי. מזה יצא כמה דרשות חז״ל כמו מברך ברכה שא״צ. ולפי דעת שאלתות דר״א אפילו מוציא ש״ש לבטלה בלי ברכה ובפסיקתא רבתי פכ״ג איתא מזה אזהרה למקבל ע״ע איזה שררה והנהגה שהוא מעין שם אלקות ואינו מנהיג. וה״ז מתרפה במלאכתו אשר חבר הוא לאיש משחית. וה״ז נושא שם אלהים לשוא. ומש״ה לא ינקה ה׳ וגו׳. ולפי הפשט מבואר בכל אלו הפירושים המרומזים כי לא ינקה ה׳. באשר אין עונש של כל הפרטים שוה. והקב״ה שופט צדק לפי החטא. אבל לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא באיזה אופן:

לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. התבאר בשבועות (דף כ"א) לרבין דהלכתא כוותיה שאכלתי ולא אכלתי שקר, ואזהרתו מולא תשבעו בשמי לשקר, ואיזהו שבועת שוא זה הנשבע לשנות את הידוע, כי שוא הוא דבר שאין בו ממש כמו השומרים הבלי שוא, וזה אם נשבע על האבן שהוא זהב או על האבן שהוא אבן, או דבר שאין יכולת בידו לעשותו כגון לבטל המצוה או שלא לישן ג"י, אבל אכלתי ולא אכלתי שמתעה את השומע שידמה שהאמת כדבריו והוא יש לו צורך בזה א"כ אינו שוא והבל אצלו רק שהוא שקר, ובכ"ז אמר שם שמה שלמדין ממ"ש כי לא ינקה ה' שב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו נוהג גם בשבועות שקר לשעבר, מדכתיב לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר, ופי' הדבר שכבר שמנו לחק מכללי הלשון שאין להכפיל את השם שתי פעמים, ובמקום שחזר השם שנית שלא לצורך, ידרשו לפעמים שבא השם השני לדייק הדבר רק הוא ולא אחר [כמ"ש באילת השחר כלל קל"ז מכ"מ], וכאן כפל שם הויה, כי לא ינקה ה', שאם יכתוב לא ינקה יל"פ שהוא פעל סתמו וגם ב"ד לא ינקו אותו מחיובו ע"י מלקות, לכן אמר לא ינקה ה' אבל ב"ד של מטה מנקין אותו ע"י משפט כתוב על חייבי לאוין, ורק ה' לא ינקהו ע"י משפט כתוב אצלו לחייבי לאוין שמועיל תשובה כמ"ש ונקה לשבים, וחטא זה לא יכופר בתשובה לבדה כמ"ש בשבועות (דף לט) וביומא (דף פו), וזאת שנית הוכפל פה שם לשוא, שהיל"ל כי לא ינקהו ה', וזה בא עפ"י הכלל שהנחתי בשם הנכפל שבא להורות לפעמים שאינו כפי הוראתו הפשוטה, שאם רוב שמושי השם בדרך הדיוק בא להורות שבא בדרך ההרחבה וכן להפך [כמ"ש באילת השחר כלל קמה]. והנה הגם שבדרך הדיוק לא יצדק שם שבועת שוא רק על דבר שנודע לכל העולם שאין ממש בדבריו, אבל על אכלתי. ולא אכלתי לא יצדק שם זה, כי הלא הטעה את השומע שהאמת כדבריו והוא שקר לא שוא, בכ"ז בצד שמדבר שב"ד של מטה יענישו אותו, שזה אחר שנתגלה שדבר שקר אז נודע למפרע שהיתה שבועת שוא, כי כוונתו להטעות את השומע לא נתקיים ונשבע לשוא והבל ובלי הועיל, ובדרך הרחבה יצדק ע"ז שם שבועת שוא, ולכן נכתב שנית שם שוא ללמד שבא בדרך ההרחבה ושגם באכלתי ולא אכלתי ב"ד מלקין אותו, וכ"ז דוקא בשבועה על שעבר לא על שבועה שלהבא כגון שאוכל ולא אכל, שהגם שאחר שלא אכל נשבע לשוא והבל, עכ"פ לא נעשית שוא והבל למפרע כי אז היה בידו לקיים שבועתו ולאכול, וע"ז אמר בגמרא שבועות (דף כא) ומאי שנא, [ר"ל מה חילוק בין אכלתי ולא אכל מאוכל ולא אכל], אמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא מה שוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר, ומובן במ"ש, ובזה ל"ק מה שהקשו התוס' שבועות [דף ג ע"ב ד"ה בפירוש] על רש"י. עיי"ש:

ת (ג"א) כוונת רש"י שלא תאמר שלשון התרגום למגנא שהוא חנם ר"ל שאין בו הנאה אבל אם היה לו בו הנאה יהא מותר ל"פ להבל דעיקר הכוונה להבל שאין בו ממש זה נקרא חנם (וטעות סופר רש"י וצריך לומר על פי גירסת הרא"ם וג"א לשוא לחנם להבל איזהו שבועת שוא נשבע לשנות הידוע כו' וכתב עליו הרא"ם לאו דוקא לשנות אלא אף אם נשבע על אבן שהוא אבן אלא שרש"י תפס לשון המשנה שבועת שוא נחלקת לד' חלקים וזה אחד מהם עכ"ל):

לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וגומר עד זכור את יום השבת. אחרי אשר בדבור השני הזהיר על האפיקורסות והכפירה הקנינית מהע"א בא להזהיר בדבור השלישי הזה על האפיקורסות והכפירה ההעדרית והוא שלא יקל האדם לכבוד הבורא יתברך ולא יבזהו בפיו ובשפתיו ובלבו דרך בזיון וקלות ראש. והנה אמר לא תשא ולא אמר לא תשבע לא מפני שהדבור ישא בו קול כמו שכתב הרמב"ן אלא לפי שלא היתה הכוונה האלהית בלבד שלא ישבע לשקר או שלא ישא שם שמים לבטלה אלא גם כן לכלול בזה הדבור אזהרות אחרות כי הנה מלת תשא היא משותפת אפשר שתאמר על השבוע' כמו (ישעיהו ג׳:ז׳) ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש והזהיר כפי זה השמוש הדבור הזה על השבועה לשוא ולשקר כי השוא כבר יאמר על השקר כמו שוא ודבר כזב הרחק ממני ולכן בפרשת ואתחנן במקום שנאמר כאן לא תענה ברעך עד שקר אמר שם עד שוא לפי ששוא הוא כולל לשקר ולכזב או לבטלה וכאלו הזהיר כפי השתוף הזה שלא ישבע לשקר ולא ישא שם שמים בפיו לבטל' כי כל זה נמשך מהעדר אמונה ומי שיכחיש בה' ויאמר לא הוא אם חי ה' יאמר אכן לשקר ישבע וכבר זכרתי שנכלל בזה גם כן המקלל והמגדף את השם וג"כ המחלל את המקדש והמבזה את חכמי התורה ומי שלא ישמע לנביא. ויאמר לשון תשא גם כן על הרוממות והמעלה מלשון נשא ורם ונשיא בעמך ולפי זה השמוש יזהיר לאדם שלא ירומם את השם לשוא רוצה לומר באומרו שהוא יתברך מפני גדלו ועוצם מדרגתו ורוממותו הוא בלתי משגיח בפרטים על דרך אשר יומרוך למזמה נשוא לשוא עריך. ונכללו אם כן בזה הדבור השרשים והאמונות כלם. ולזה אמר את שם ה' אלהיך רוצה לומר שלא יכפור ולא יאחז לשוא בריאתו והוויתו לעולם שהוא המכוון בשם ה' ולא בהשגחתו שהוא אשר רצה באמרו אלהיך. ואמר גם כן לשון תשא על הנבוא' מלשון משא דבר ה' ישא מדברותיך וכפי זה השמוש יזהיר שלא ינבא לשקר כי לא לבד יעניש השומע לנביא שקר. אבל גם לא ינקה הנביא אשר ישא את שמו יתב' לשוא. ונכללה בזה גם כן אזהרת לבלתי שמוע אל הנביא או אל חולם החלום ההו' ומכלל לאו אתה שומע הן שמצוה לשמוע לנביא האמת. ויאמר גם כן לשון תשא על נשיאות כל דבר ליחסו לדבר מה כמו כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכ' ואליו הוא נושא את נפשו וכפי זה השמוש יזהיר שהדיבורים האלהיים לא ישא ולא יפרש האדם לשוא ולשקר והוא המגלה פנים בתורה שלא כהלכה. ונכלל בו גם כן ההשמע אל חכמי הקבלה וההודאה לדבריהם ולפירושם וכמ"ש הנביא מלאכי. וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם כפי אשר אינכם שומרים את דרכי ונושאים פנים בתורה. הרי לך מבואר שגם בדבור הזה נכללו אזהרות ומצות רבות והסוג הכולל להם הוא הסכלות ההעדרי. כי הנה לקנין השלמות צריך שיתרחק האדם משני הקצוות רוצה לומר מהיותם משתפים עמו יתברך באלהות דבר אחר ועל זה בא דבור לא יהיה לך. ואם הקצה האחר שהוא שלא יאמין אלהות כלל לא לשאר האלהות ולא לשם יתברך בחושבו שכלם שוא ודבר כזב ולכן לא ישבע בשם יתברך לשוא. והנה אמר בזה כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא לא לבאר עונשו אלא להבדיל בין העון הזה לחטא העבודת גלולים והוא שבע"א יפקוד עון אבות על בנים אבל בנושא שם ה' לשוא לא יפקוד עליו עון אבותיו אבל לא ינקה אותו מהעון כי הוא בחטאו ימות ולא יותן עליו חטאים של אחרים ולזה אמר את אשר ישא את שמו לשוא רוצה לומר אותו בלבד לא אבותיו. והוצרך לומר כי לא ינקה להגיד כי עם היות שאין בחטא הזה מעשה לא יקל בעיניו לאמר מה איכפת לי' להקדוש ברוך הוא בדברי שוטים אין הדבר כן כי עם היותם בערכו דברי רוח לא ינקה ולא יסלח השם את אשר ישא את שמו לשוא. כי עם היות במקצת שבועות שמביא קרבן אין עון השבועה מתכפר לו כי לא ינקה עד שיפרע ממנו ואמר את שמו לכלול כל שמותיו וכנוייו והי' זה לפי שהנשבע הוא משוה אמתת דברו למציאות הנשבע בו וכאלו יאמר כמו שהשם יתברך אמת כן מה שאני אומר אמת וכאשר הוא משקר בדבריו יתחייב מהם שהוא אומר שאין הקדוש ב"ה אמת ותצא הכפירה מכח דבריו בהכרח. וכבר זכר הראב"ע גודל עון השבועות שלא כראוי. והנה אמר בדבור הזה כי לא ינקה ה' ולא אמר אלהיך ולא אשר הוצאתיך להגיד שיהיה כעסו ית' על הנשבע לשוא לפי שמשוה אמתת מציאותו עם שקרת דבריו בהיותו יתברך מחוייב המציאות בורא העולם וממציא כל המצואים ולפי שאין הגנות בזה מפני ההטבה של יציאת מצרים. וגם לא מהיותו מנהיגם ומשגיח בם אלא בבחינת שם ה' בלבד. ואמנם למה לא סמך דבור לא תשא עם דבור לא תענה הנה הוא לפי שדבור לא תשא לא נאמר בלבד על השבועה כי אם גם כן על שאר האזהרות שנכללו בו כפי שמושי מדותיו כאשר זכרתי. ולפי שהי' כחו יותר על ענין האלהות לכן נסמך ונתחבר בדברות הראשונות האלהיות שבלוח הראשון ולא נכלל בתוך הדברות האחרונות שבין אדם לחבירו. והותרה בזה השאלה הי':