שמות כ, ה

אל קנא. מקנא לפרע ואינו עובר על מדתו למחול על עוון עבודה זרה, כל לשון קנא אינפרינמינ"ט בלעז, נותן לב לפרע:

לשנאי. כתרגומו, כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם:

לָא תִסְגֻד לְהוֹן וְלָא תִפְלְחִנוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ אֵל קַנָא מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין מָרָדִין עַל דַר תְּלִיתַי וְעַל דַר רְבִיעַי לְשָׂנְאָי כַּד מְשַׁלְמִין בְּנַיָא לְמֶחֱטֵי בָּתַר אֲבָהָתְהוֹן:

לָא תִסְגְּדוּן לְהוֹן וְלָא תִפְלְחוּן קֳדָמֵיהוֹן אֲרוּם אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן אֱלָהּ קַנָאַן וּפוּרְעַן וּמִתְפְּרַע בְּקִינָאָה מַדְכַּר חוֹבֵי אַבְהַת רַשִׁיעַן עַל בְּנִין מְרָדִין עַל דַּר תְּלִיתָאֵי וְעַל דַּר רְבִיעָאֵי לְשׁוֹנְאָי

לאהבי ולשומרי מצותי הנראה ממשמעות הכתוב שזו הבטחה בענין המצות האלו אשר הזכיר יאמר כי הוא עושה בהן חסד לאלפים לאהביו הם המוסרים נפשם עליו כי המודים בשם הנכבד ובאלהותו לבדו ויכפרו בכל אלוה נכר ולא יעבדו אותם עם סכנת נפשם יקראו אוהביו כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו כמו שאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו ה) שתמסור נפשך וחייך באהבתו שלא תחליפנו באל אחר ולא תשתף עמו אל נכר ולכך נאמר באברהם זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מא ח) שנתן נפשו שלא יעבוד ע"ז באור כשדים ושאר הצדיקים יקראו שומרי מצותיו ורבים פירשו (עי' רמב"ם בפירוש משנה סנהדרין ריש פרק י) כי אוהביו העובדים מאהבה שלא על מנת לקבל פרס כמו שהזכירו חכמים (בספרי דברים יא יג) ומצאתי במכילתא (כאן) לאוהבי זה אברהם וכיוצא בו ולשומרי מצותי אלו הנביאים והזקנים רבי נתן אומר לאוהבי ולשומרי מצותי אלו שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני מה לך יוצא לישרף על שקראתי בתורה מה לך יוצא ליצלב על שאכלתי את המצה מה לך לוקה מאפרגל על שנטלתי את הלולב ואומר (זכריה יג ו) אשר הוכיתי בית מאהבי המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים הרי פירש רבי נתן כי האהבה מסירת הנפש על המצוה והכתוב ודאי על ע"ז כי בה נתחייבנו ביהרג ואל יעבור בכל הזמנים לעולם אבל הרחיב הענין לכל המצות לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כלן מן הכתוב האחר ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב לב) ות"ק שאמר זה אברהם ואלו הנביאים אינו נכון שיאמר שהיו הנביאים עושים על מנת לקבל פרס אבל יש בזה סוד אמר שאברהם מסר נפשו באהבה כענין שכתוב חסד לאברהם ושאר הנביאים בגבורה והבן זה

לא תשתחוה להם. כאשר עושים בעלי הצורות. החושבים כי יוכלו להוריד כח העליונים למטה לצורך האחד:

ולא תעבדם. לזבוח ולהקטיר להם. בכלל לא יהיה לך. ג"כ אזהרת ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך ובספר יהושע לא תשביעו. וטעם אל קנא כי דין הוא. אחר שהשם בראך והוא מחיה אותך. איך תתן כבודו לאחר אשר לא ייטיב ולא ירע:

וטעם אל. הוא להודיעך שהוא תקיף ויוכל להנקם ממך בכל רגע ולא תוכל להנצל ממנו. הזכיר ירמיהו כי האוכל הבוסר תקהינה שיניו. ובס' יחזקאל מפורש כי השם הנכבד נשבע כי בן לא ישא בעון האב. א"כ מה טעם פוקד עון אבות על בנים. והתשובה כי יחזקאל פירש אם היה האב רשע ולא הלך הבן בדרכיו לא ישא עון אביו. כי פקידת העון היא קשורה על שונאיו כמו שזכרתי. וטעם פקידה כמו זכירה כמו וה' פקד את שרה. שהוא כמו ויזכור ה'. כי השם יאריך לרשע אולי ישוב מחטאו שחטא ויולד בן שהוא טוב ממנו. והנה אם הלך בדרכי אביו. גם הדור השלישי. גם הדור הרביעי. השם לא יאריך אפו לרביעי. אם היו כך עד ארבעה דורות שונאי השם כלם. כי בו יאבד זכר כולם. כי השם יזכור מה שעשה האב ומה שעשה הבן ובן הבן. על כן לא יאריך לרביעי ובני הבנים נקראים בנים על כן אחז דרך קצרה כי ממלת שלשים ורבעים יבין האדם זה:

לשנאי - אם הבנים שונאי.

לא תשתחוה להם. לנמצאים עצמם אשר בשמים או בארץ:

אל קנא. לא חפצתי שהעובד אותי יעבוד גם זולתי, כי אין ביני ובין זולתי שום הדמות, וראוי לקנא על כבודי שיותן לאחר בלתי ראוי לו:

פוקד עון אבות. והטעם שאני מאריך אפים כל כך לקצת רשעים בעולם הזה, הוא מפני שאני ממתין שתתמלא סאתם להאבידם אפילו בעה"ז, וזה בהיותי פוקד עון אבות שהרעו, על בנים שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ומוסיפים יצר מחשבות לבם, וכן יוצאים מרעה אל רעה בכל דור ודור, כמו שקרה בירבעם:

על שלשים. אם יוסיפו להרע מאבותם, כמו שקרה בזרע זמרי:

ועל רבעים. כמו שקרה בזרע יהוא. אם לא יוסיפו מאבותם, אבל יגיעו למדרגה מן החטא שתהיה אצל הדור לקנין, בלתי תקות תשובה, ויתחייבו כליה, כענין ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה:

לא תשתחוה להם ולא תעבדם. בשום עבודה כלל ואפילו תהא דעתו שלא להוציא עצמו מרשותו של הקב"ה, רקן כל העבודות כלן לש"י. ודרשו רז"ל לא תשתחוה להם ולא תעבדם אפילו דרך בזיון כגון פוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס, לא תעבדם בין שדרך עבודתה בכך בין שאין דרך עבודתה בכך. לא תשתחוה להם ולא תעבדם אצ"ל ברצון אלא אפילו באונס אינו רשאי, ויהרג ואל יעבור. ולכך הפקירו עצמן חנניה מישאל ועזריה שאם היה האונס מותר לא היו מוסרין עצמן לכבשן האש. לא תשתחוה להם ולא תעבדם, ואצ"ל במתכוין אלא אפילו שלא במתכוין, וזוהי ששנינו מי שנתפזרו לו מעותיו בפני ע"ג לא ישוח ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לע"ג, ישב לו קוץ בפני ע"ג לא ישוח ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לע"ג אלא ישב על גבי קרקע ויטלנו מיושב. כי אנכי ה' אלהיך, לבדי אין ראוי שתמירני באחר ואם תמירני אני אל כלומר יש כח בידי להענישך, ואני קנא שמי שמניח אותי ועובד זולתי אפקוד עליו עון זה עד ד' דורות, ואין פקידה זו לטובה למרק העונות כאותה של י"ג מדות אבל הוא להשמיד ולאבד את הכל ועל כן אמר לשונאי.

ודע כי לא תמצא בכל התורה קנאה בהקב"ה כי אם בעון ע"ג, והטעם כי כיון שקבלו ישראל עליהם אלהותו של הקב"ה בקבלת התורה הנה הם לקוחים לחלקו ביחוד והם עם מיוחד לאדון יחיד וכאשר הם נשמטים ממנו פונים אל אלהים אחרים ראוי שיקנא בהם כאיש אשר יקנא באשתו בלכתה לאחרים, ומזה לא תמצא בכל ספרי הנביאים שיתפוש שום נביא לשום אומה בענין ע"ג כי אם לישראל והוא שכתוב (דברים ד׳:י״ט-כ׳) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה'.

לא תשתחוה להם גם אם אחרים יעשו אותם.

ולא תעבדם אפי׳ עבודה בזויה הואיל ועבודתו בכך.

כי אנכי ה׳ אלהיך יש לך אדון טוב לפיכך לא תפנה אליהם.

אל קנא שאל פוליפוס את רבי כלום מתקנא גבור אלא בגבור חכם אלא בחכם, אמר לו רבי אם אדם מכנה שם כלבו בשם אביו אינו דין שיהא אביו כועס עליו אמר לו הן כו'

פקד עון אבת אל תאמר אשכח את הפשע, כי אנכי, פקד עון אבת על בנים ולא משום שאהיה נפרע מן הבן עונותיו של אב כי איש בחטאו ימות, אלא כך היא המדה אדם חוטא הקב״ה ממתין לו כל ימיו אם ישוב, וכן בבנו ובבן בנו, אבל ברביעי אם הוא עומד ברשעת אבותיו הקב״ה טורדו מן העולם וזהו פקד עון אבת וגו׳ בזמן שהם מסורגים, הא כיצד רשע בן רשע. [על שלשים ועל רבעים כך דרכו של הקב״ה ליפרע מן האדם בדור רביעי לו כדכתיב על שלשים ועל רבעים כלומר על השלשים מעט ועל הרבעים הכל לבערם מן העולם].

לשנאי אם הבנים שונאי. יכול כשם שמדת פרעניות לד׳ דורות כך מדה טובה לד׳ דורות ת״ל ועושה חסד לאלפים, אי לאלפים שומע אני מעוט אלפים שנים ת״ל לאלף, דור דורים לאין מספר ולאין חקר.

כי אנכי ה' אלהיך אל קנא. יילו"ש (zélé, zeloso, eifervoll) בלע"ז כמו (במדבר ') ועבר עליו רוח קנאה וגו' כי כל כך אני אוהב אתכם שאיני רוצה שתהיו משועבדים כי אם לי לבדי וזה כבודכם וחבתכם לפני ואותם אלוהות כ"כ מאוסים ונבזים שהמשתעבד להם מאוס ונבזה לבא לפני ומיד אני כועס ואל תאמר כי אני אשכח את הפשע כי אני פוקד עון אבות על בנים ולא בשביל שאפרע מן הבן עונותיו של אב כי איש בחטאו יומת ולא יומת הבן בעון האב ולא כך היא המידה אם אדם חוטא הק' ממתין לו אולי ישוב או שמא בנו יהיה צדיק ואינו נפרע ממנו ואם יהיה בנו רע הק' ממתין גם לו אולי ישוב או שמא יהיה הבן טוב וכן הג' ואם ד' רע מכחידו מן העולם בעונותיו של עצמו שכבר הוחזקו אבותיו ולא גרמו לו עונות אבותיו אלא שאין הק' ממתין לו ומ"מ אין הק' פורע ממנו אלא מה שהוא עצמו חוטא וזה פוקד עון אבות שאם לא היו אבותיו חטאים לא היה פורע ממנו:

פוקד עון אבות וגו' והא כתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו וכן ביחזקאל כתיב בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה ואמרו רז"ל בשאוחזין מעשי אבותיהם בידיהם וזה הוא שאמר לשונאי כשיהיו הבנים שונאי הקב"ה. ולי נראה שלא אמר בן ישא בעון אביו אלא פוקד והכוונה שאם בן טובים חטא חטא שחייב עליו מיתה ומי שאינו בן טובים חטא אותו החטא עצמו דנים אומות העולם לשחוט לבן טובים ותולים בעץ למי שאינו בן טובים ולמה זה אלא בעבור שאביו של זה נכבד ואביו של זה נבזה ולזה ממיתים אותו מיתה מנוולת ואכזריות וזה הוא פוקד עון אבות זוכר הקב"ה עון האבות אם האב רשע כשהבנים שונאים ומעניש להם החטא שעשו במיתה מנוולת ואם האב צדיק אע"פ שהבן רשע לא ימות מיתה מנוולת:

פקד עון אבות וגו׳. פרוש, לצד כי אמר שהוא קנאי ברוך הוא, וידוע הוא כי הקנאות תפעיל סמוך לדבר המתקנא עליו, ורואים אנו הכחשת הדבר חס ושלום, כמה וכמה מרדו ופשעו ועשו והצליחו ולא נגעה יד הקנאי. לזה אמר פוקד, פרוש, ואם ראית הפכיות הקנאה דע כי אני פוקד, פרוש, זו היא מדתי שאין אני נפרע מעושי רשע מיד ומאריך אפי עד דור שני ושלישי ורביעי, פרוש לפעמים, ואין אני מאריך אפי אלא עד זמן זה. והטעם, כי אם היה ה׳ מתקנא לאדם תכף, אין קיום לנבראים, לזה מתחכם ה׳ לעושי רשעה ומעלים עין מלאבדם בעולם הזה כדי שיקומו בניהם, אולי ייטיבו דרכיהם ונמצא עולם קים בהם, גם יועיל לאבות לזכותם בעולם הבא כאמרם (סנהדרין קד,א) ברא מזכה אבא. ואם דור שני התעיבו כמעשה אבות אז יפקד עליהם עון אבותם אתם ימקו, ועדין ישנו לקנאות רשע האב בפרעון הבנים. ולפעמים יוסיף ה׳ להאריך אפו גם לדור שני ותולה להם עד דור שלישי לטעם עצמו האמור, וכשירשיעו יפקד עליהם וכו׳. ולפעמים יוסיף גם כן להאריך אפו גם לדור שלישי, אבל דור רביעי אין עוד תקוה להם, כי השרשו בקלפה לא ינתקו ממנה, ובערה בם קנאת ה׳ עונם ועון אבות אבות אבותם מדור ראשון יחרב, והטעם כי כלם בחינת רע שלשלת אחת. ואשכילך כי בערך האדון ברוך הוא אפלו כשיאריך אפו עד דור רביעי יקרא מיד, כי שלשה וארבעה דורות הם שלש מאות שנה ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, וכמו שיאמר תכף ומיד בערך האדם שש ושבע שעות כמו כן יהיה בערך האדון שלש מאות שנה. ובזה תמצא ישוב טעם למה האריך ה׳ לומר על ועל ולא אמר בדרך כלל ״פוקד עון עד רבעים״, כאמרו בעושה חסד לאלפים, כי ישתנה זה מזה, והבן, ועין בסמוך:

ודע כי התבוננות בדבר זה שאין ה׳ מתקנא בעושי רשע הוא דבר מבהיל, ומה גם רשע מאריך ברשעתו ומצליח ברום ההצלחות. והמשכיל בגדר אשר גבל הבורא שהוא לארבעה דורות יצדיק משפט ישר, והוא שאמר אסף (תהלים עג,יז) ״אבינה לאחריתם״, פרוש, אחרית קצבת הדורות אשר קצב ה׳. ודע כי כח בחינת הרע ישנו עד ארבעה דורות ולא יפרע ה׳ מדור חמישי עון אבות הראשונים שהוא חמישי להם, מה שאין כן בחינת הטוב שתגדל עד אלף ואלפים.

כי אנכי ה' אלהיך אל קנא. אין הפירוש כסתם לשון קנאה שהרי אין גבור מתקנא כי אם בגבור כמותו אלא קנא הוא כפירש"י מקנא ליפרע כו' וזהו שביאר ענין הקנאה ואמר פוקד עון אבות על בנים וטעם על שלשים ועל רבעים. אמרו המפרשים כי אותן הדורות יכול החוטא לראות בחייו ועיניו יראו כיחודם ונ"ל שזהו טעם ועושה חסד לאלפים כי הצדיקים קרוין חיים גם במיתתם ואם כן גם במותו יראה שכרו ופעולתו לפניו בראותו ילדיו מצליחים בחסד אלהים עולם ועד. וטעם שהבנים נתפסים בעון אבותם, אם הם קטנים הרי הם כענף מן האילן ועובר ירך אמו ואביו הוא. ואם הם גדולים ואוחזים מעשה ידי אבותם בידיהם הרי עדיין הם דבוקים באבותם מצד המעשים והרי הם כענף הדבוק באילן ע"כ דין שיקחו כפלים ככל חטאתם כי בעונם ובעון אבותם ימקו, אבל אם אינן אוחזים מעשה ידי אבותם בידיהם הרי המה כענף הנכרת מן האילן לגמרי ואין להם שום אחיזה ודביקה עם אבותם.

ומה שנקט כאן לשון פקידה וכאן לשון עשיה. כבר בארנו למעלה פר' וירא בפסוק וה' פקד את שרה ההבדל שבין פקידה לעשיה שיש יותר ממשות בעשיה מבפקידה ולעולם מדה טובה מרובה לכך אמר בעונש לשון פקידה דהיינו רק זכירה בעלמא אבל במדה טובה אמר ועושה חסד עשייה ממש בפועל כי אל פועל ישועות הוא ומפי עליון לא תצא הרעות בפועל, ובמדה רעה אמר על בנים ולא אמר לבנים כי על בנים היינו בזמן שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם ונוסף על עון בנים יזכר גם עון אבותם להם אבל במדה טובה אמר לאלפים ולא אמר על אלפים לומר שאפילו בזמן שאין לבנים זכות עצמם מ"מ הם אוכלים בזכות אבותם והבטחה זו היא שעמדה לנו בכל דור ודור שאפילו דור שכולו חייב אוכל בזכות אבותיו.

פוקד עון אבות על בנים וגו׳. גובה מעט מעט כדאיתא בעבודת כוכבים דף ה׳. עד שהוא גובה הכל:

לא תשתחוה להם ולא תעבדם. לדעת הרמב"ם לאו דהשתחויה מפרש על ע"ז שאין עבודתה בכך, ובכלל זה גם עבודת פנים כגון זביחה וקיטור ונסוך, ולא תעבדם הוא אזהרה לכל עבודת אליל שדרך עבודתה בכך ואפילו דרך בזיון, כמו פוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס, ומדברי תוס' בסנהדרין (דף סא ד"ה מנין) משמע דעבודת פנים בשלא כדרכה ילפינן מן ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא י״ז:ז׳), והרמב"ן שאל שא"כ להרמב"ם יש בדבור אנכי ולא יהיה לך חמש מצות, האמנת האלהות, ולא יהיה לך, ולא תעשה פסל, ולא תשתחוה, ולא תעבדם, ואיך אמר ר' שמלאי בסוף מכות תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני דכתיב תורה צוה לנו משה תרי"א כמנין תורה ושתים מפי הגבורה, והלא שמעו חמש מצות מפי הגבורה. והרב בעל מגלת אסתר תירץ שרק לא יהיה לך שמעו מפי הגבורה אבל מן לא תעשה לך פסל שמעו מפי משה, וזה לא יתכן דא"כ נאמרו אחד עשר דברות, ועוד שמבואר במדרש שלמ"ד שרק שתי דברות שמעו מפי הקב"ה מ"ש ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה היה קודם לכן אחרי השתי דבלות ששמעו מפי הקב"ה, ולדברי בעל מגלת אסתר היה זה קודם שנאמר להם לא תעשה לך פסל וא"כ היו אחד עשר דברות. אך עיקר הקושיא ל"ק, כי הג' לאוין לא תעשה פסל ולא תשתחוה ולא תעבדם הוא מז' מצות ב"נ ושמעוה כבר מפי משה כמ"ש בהוריות (דף ח) שז' מצות ב"נ נאמר להם במרה, רק מצות אנכי ולא יהיה לך לא נאמר לב"נ שאינם מוזהרים על השתוף ואותם לבד שמעו מפי הגבורה:

כי אנכי ה' אלהיך אל קנא. כבר כתבתי ההבדל בין אני ובין אנכי, שמלת אנכי בא לדייק שם הנושא אנכי לא זולתי, כי המצרים היו חושבים שיש פועל שוב ופועל רע, הפועל שוב הוא אל רחום והפועל רע הוא אל קנא, לכן דייק במלת אנכי כי אין זולתו, ה' המוציא מארץ מצרים הוא עצמו אל קנא להעניש לעושי רע, ועז"א במדרש [הובא בילקוט על פסוק אנכי אנכי הוא מנחמכם] משני פעמים אנכי שאמרתי בסיני אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אנכי ה' אלהיך אל קנא אני מנחמכם, ר"ל שמזה תדע שהמעניש והגומל הוא אחד והפועל רע הוא עצמו הפועל טוב, והרע והעונש והגליות והיסורים שהביא עליכם היו לתכלית טוב, כמ"ש כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם (ירמיה כט), ואמר במכילתא אנכי אל קנא אני שליש בקנאה ואין קנאה שולטת בי, ד"א בקנאה אני נפרע מן עע"ז אבל רחום וחנון אני בדברים אחרים, שכבר בארתי במ"ש (נחום א) קנוא ונוקם ה' נוקם ה' ובעל חמה, שיש הבדל בין קנא ובין נוקם, המקנא הוא מפני חלול כבוד, והנוקם הוא בעבור רע שעשו לו בפועל, וה' יקנא בעבור חטא ע"א כאיש המקנא באשתו שזנתה תחתיו, [שכן תמצא שם זנות תמיד בעבודת אלילים] שמקנא על כבודי המחולל כמ"ש יקנאוהו בזרים (האזינו לב), ולא שייך בזה נקמה כי לא עשו רע בפועל, ונקמה שייך על עברות שעושים רע בפועל כמו גזל ורציחה וכדומה, והחוטאים בע"א נקראים אויבים ושונאים, והחוטאים ביתר עברות נקראים בשם צרים, כי ההבדל בין צר ואויב, שהצר מציר בפועל אף שלא יהיה אויב כי יצויר שמרשיעים בעבור הנאת עצמם, והאויב לפעמים לא יהיה צר בשאינו צורר ועושה רשעה רק שהוא מאויבי ה' ומכחישיו ע"י שעובד אלהים אחרים, ויש שני הבדלים ביניהם, המקנא לא ימהר להעניק תיכף שלפעמים נוטר חמה בלבו, אבל הנוקם ינקום תיכף כדי לעצור בעד הרשע והרע שעושה בפועל, ועז"א (נחום שם) קנוא ונוקם ה', ומפרש נגד נוקם נוקם ה' ר"ל שנוקם תיכף, ונגד קנוא אומר בעל חמה, ר"ל ששומר החמה בלבו ואינו מגלה אותה לחוץ לנקום [שזה קרוי אף וחרון], ומפרש נגד נוקם, נוקם הוא לצריו, ונגד קנוא ובעל חמה אמר ונוטר הוא לאויביו, שהנטירה הוא בלב והנקמה הוא בפועל, וההבדל השני שהמקנא בעת שנוקם לא ירחם כלל, כי נטירת השנאה בלב הוא עד שיתמלא סאתו ויתחייב כליון גמור, משא"כ הנוקם שלא מחמת קנאה יחמול עליו אחר שמענישו, כמ"ש כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם (משליו), ופה אמר כי אנכי אל תנא לשונאי, שנגד עע"ז שהם נקראים אויבים ושונאים, ינהג עמהם במדת הקנאה, ומפרש במכילתא המעלה והחסרון שיש בזה, המעלה הוא שלא ינקום תיכף, ועז"א אני שליט בקנאה ואין קנאה שולטת בי, כי יוכל לעצור בעד הקנאה עד ויתמלא סאתו. והחסרון הוא שבעת שיגע שעת הנקמה בשנתמלא הסאה לא ירחם כלל, וזה רק בע"ז כי לא נמצא קנאה רק בע"ז, ועז"א ד"א בקנאה אני נפרע מן עע"ז אבל רחום וחנון אני בדברים אחרים:

פוקד עון אבות על בנים. חז"ל בברכות (דף ז) והא כתיב לא יומתו אבות על בנים כאן כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שפי' שפוקד עון אבות שהוא קיים עדיין על בנים שגם הם אוחזים במעשה ההוא, שאז יעניש את הבנים בעון אבות, והתנה בזה שיהיה הדור הרביעי, וכמ"ש שהשם ממתין עד שיתמלא סאתם, שזה יהיה אם ארבעה דורות מתמידים בחטא, כמו שהוא באדם אחד ששלשה פעמים מוחלים לו, כמ"ש ועל ארבעה לא אשיבנו (עמוס ב), וע"כ נאמר ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו), וכן הבטיח הנביא ליהוא שארבעה דורות ישבו לו על כסא ישראל אף שכולם עבדו עגלו של ירבעם לא נשלם סאתם עד דור הרביעי, ויש הבדל בין רביעים ובין רבעים, שרביעים מציין המספר הסדורי. ר"ל דור הרביעי, ורבעים מציין הארבעה דורות ביחד, ר"ל אם יש ארבעה דורות חוטאים. ובמכילתא פוקד עון אבות על בנים בזמן שהם מסרגים הא כיצד רשע בן רשע בן רשע, ר' נתן אומר קוצץ בן קוצץ בן קוצץ, כיון ששמע משה את הדבר הזה ויקד ארצה וישתחו אמר אין בישראל רשע בן רשע בן רשע, מבואר שהוא ממדת ארך אפים, שאינו מעניש תיכף, אולם ר' נתן דייק שזה רק בעון מזיד, ובזה מתורץ ג"כ מ"ש פוקד עון אבות עם מ"ש איש בחטאו יומתו, שחטא היינו שוגג, שבשוגג לא יעניש את הבנים בעון האבות, ועוד בארתי ביחזקאל (סי' יח) שזה דוקא בעון ע"ז, וז"ש ר' נתן רק קוצץ בן קוצץ כו' היינו הקוצץ בנטיעות ועע"ז:

צ ר"ל שדעתו ליפרע ואם לא פרע יפרע שהרי קנאה לפניו דעל ידי קנאה הוא פורע לו:

ק דאם לא כן הרי כתיב לא יומתו אבות על בנים: