שמות ב, ג

ולא יכלה עוד הצפינו. שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לששה חדשים ויום אחד, שהיולדת לשבעה יולדת למקטעין, והם בדקו אחריה לסוף תשעה:

גמא. גמי בלשון משנה ובלעז יונ"ק [גומא] ודבר רך הוא, ועומד בפני רך ובפני קשה:

בחמר ובזפת. זפת מבחוץ וטיט מבפנים, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת:

ותשם בסוף. הוא לשון אגם רושי"ל בלעז, ודומה לו (ישעיה יט ו) קנה וסוף קמלו:

וְלָא יְכֵילַת עוֹד לְאַטְמָרוּתֵהּ וּנְסֵיבַת לֵהּ תֵּבוּתָא דְגוֹמֶא וְחַפָּתַהּ בְּחֵמָרָא וּבְזִפְתָּא וְשַׁוִיאַת בַּהּ יָת רַבְיָא וְשַׁוִיתַהּ בְּיַעֲרָא עַל כֵּיף נַהֲרָא:

וְלָא הֲוַת אֶפְשַׁר לָהּ תּוּב לְאַטְמַרְתֵּיהּ דְמִצְרַיִם מַרְגִישִׁין עֲלָהּ וּנְסִיבַת לֵיהּ תֵּיבוּתָא דְטוּנֵס וַחֲפָהָא בְּחֵימְרָא וּבְזֵיפָתָא וְשַׁוְיַית בְּגַווָהּ יַת טַלְיָא וְשַׁוְיָתֵיהּ בְּגוֹ גוּמַיָא עַל גֵיף נַהֲרָא

וְשַׁוִיתֵיהּ בְּאֶפְרָה עַל גַב נַהֲרָא:

ונדגש צ' הצפינו כדגשות קו"ף אם יקרך עון לדבר בם צחות. ובעבור היות הצדי בשו"א נע נרפה הפ"א שהיה ראוי להדגש. והוא שם הפועל מהבנין הכבד הנוסף. ואין צורך לבקש למה לא צפנתהו עוד אולי השכנות המצריות שמעו קולו כי לא היו לבדם דרים בארץ רעמסס. וכתב ושאלה אשה משכנתה.

ובאה מלת תיבת גומא מלעיל בעבור היות הניגון בתחלת מלת גומא:

ותחמרה. נחה ה"א כה"א ויקרא לה נובח בשמו. וזאת המלה נגזרת מן בחמר והוא טיט אדום מדבק נמצא בארץ ישראל. וכמוהו בארות בארות חמר. ובלשון ישמעאל יקרא אל חמר. ויוכבד עשתה כן כי אמרה אל אראה במות הילד. אולי אחותו נתנבאה לעשות כן. ומחשבות השם עמקו ומי יוכל לעמוד בסודו ולא לבדו נתכנו עלילות. אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס. והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו. ועוד דבר אחר. כי אלו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם:

בסוף. כמו קנה וסוף קמלו. והוא צמח מן היאור:

בחמר - מבפנים.

ובזפת - מבחוץ שלא יכנסו בו המים.

ותשם בסוף - אשר סמוך לשפת היאר - והטמינתו יפה שההולכים על שפת היאור לא יוכלו לראות התיבה, אבל הרוחץ בתוך הנהר יכול לראותה, כי יוכבד לא נכנסה בנהר להצפינו מכל צדדיו היטב ולכך ראתהו בת פרעה שהיתה רוחצת בתוך היאור, אבל נערותיה שהיו הולכות על שפתו לא יכלו לראותה.

ותשם בסוף. מקום שלא יראו אותה עוברי דרך כשהיתה מניחה שם את התיבה, ועם זה בחרה במקום הסוף, להפוך גזרת השלכתו ביאור לעמידתו בסוף על שפת היאור:

ולא יכלה עוד. פרש"י שמנו לה המצרים מיום שהחזירה והיא ילדתו לששה חדשים ויום אחד והם בדקו אחריו לסוף תשעה חדשים וקשה מהא דאמרי' בסוטה דמנו לה מצריים מיומא דאהדרה ואיהי היא מעברא בית תלת ירחא מעיקרא מכלל שנולד לתשעה חדשים. וי"ל דודאי לששה חדשים נולד אל מצראי נמי הי' ידוע יולד' לשבעה יולדת למקוטעים ומנו שנתעברה מיום שהחזירה ומיד בדקו אחריה והיא היתה מעוברת שלשה חדשים קודם הלקוחים שניים ולכך הטמינתו שלשה חדשים:

תיבת גומא. לפי שהוא דומה לסוף שעל שפת היאור ולא יכירו בו האויבים בסוטה מסיק מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם וכל כך למה לפי שאין פושטין ידם בגזל:

ותחמרה בחמר. ומבחוץ בחמר. ומבחוץ כדי שלא יכירו כי הרבה פעמי' הגמי והסוף אשר בשפת היאור מלוכלכין הן קצת מן הטיט אבל אם היה זפת מבחוץ היו רואין השחרורית מבחוץ ומכירים בה מיד. אמנם פרש"י איפכא החמר מבפנים והזפת מבחוץ. וראב"ע פירש ותחמרה בחמר ובזפת על דרך שאגת אריה וקול שחל אע"פ שתחמרה לא שייך גבי זפת נקט לה אגב חמר כדנקט נתעו גבי שאגה וקול. אע"ג דלא שייך ביה משום דשייך מיהא גבי שני כפירים:

ולא יכלה ב' במסורה. הכא ואידך ולא יכלה ארץ מגוריהם. מלמד שעשתה לו מערה בארץ ואפילו תחת הקרקע חפרו אחריו מפני שידעו שמשם יצא הגואל וזהו לא יכלה ארץ ולא יכלה עוד הצפינו:

גומא ג' במסורה הכא ואידך השולח בים צירים ובכלי גומא על פני המים שאפילו בים שלח ציר דהיינו בת פרעה להציל כלי גומא ואידך באיוב היגאה גומא רמז למ"ד איוב בימי משה היה:

ותקח לו תבת גמא. לו לתועלתו והצלתו ודבר חכמה עשתה יוכבד אמו ותחבולה גדולה שהניחתו על שפת היאור כדי שיראו אצטגניני פרעה ויאמרו כבר הושלך המושיע ביאור כי ידעו זה מכח אצטגנינותם ויגידו הדבר לפרעה ואז תבטל הגזרה כי לא יחקרו אם ימות אחר השלכתו ליאור אם לא ולא יחפשו אחריו. וזהו שדרשו רז"ל החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבוא עליך ולא כל אשר. והנה האצטגינינים והחוזים אשר לפרעה הרשע כשל כח חכמתם ולא מצא ידיהם בחזיונם והקב"ה מציל מי שרוצה להציל.

ולא יכלה עוד הצפינו. פרש״י היא ילדתו לששה חדשים ויום אחד והם בדקו אחריו לסוף תשעה. וא״ת הא אמרינן בסוטה דהות מתעברא ביה תלת ירחי קודם שהחזירה. אלא י״ל בדקו אחריו לסוף ג׳ חדשים משהחזירה שהם ט׳ חדשים משנתעברה ממנו שיודעים היו יולדת לשבעה יולדת למקוטעים והוא נולד לסוף ג׳ חדשים מן החזרה לכך לא יכלה עוד הצפינו רק ג׳ חדשים.

תיבת גמא. לפי שהוא דומה לסוף שנשלך בו.

ותחמרה. ה״א רפה.

בחמר. מפנים ובזפת מבחוץ. ואלו היה החומר מבחוץ המים היו ממחים אותו ותשם בסוף כדי שלא תראה שם התיבה, משום דגומא וסוף מין אחד הם, ודעתה לגנבו משם אלא שהקדימתה בת פרעה.

על שפת היאר. לא יכלה להכנס ביאור יפה מכל צדדיו, רק מצד שפת הנהר ולכך ראתהו בת פרעה שהיתה רוחצת בתוך היאור, אבל נערותיה ההולכות על שפת היאור לא יכלו לראותה.

ולא יכלה עוד הצפינו. מדרש לפי שבאותו היום היה עתיד לגלות בפומבי ביום מתן תורה שהוא ו' בסיון שהרי בז' באדר מת משה:

ותקח לו תבת גומא ותשם בסוף. סוף וגומא אחד הוא, אין נראית ונכרת שם, משום שהסוף והגומא דומה לדדי כי היתה יריאה פן יראוהו מצרים ויטביעוהו ודעתה לגונבו משם דימתה בת פרעה:

ותקח לו תיבת גומא עשתה כן כי אמרה אל אראה במות הילד. או תחבולה לשיאמרו איצטגניני פרעה כבר הושלך מושיען ביאור ויחשבו שמת ותתבטל הגזירה וכן אמרו רז"ל מאשר ולא כל אשר. או מרים נבאת שתעשה כן לשיגדל בבית המלך להיותו גדול הנפש לא שפלה בבית עבדים ולזה הרג המצרי והושיע בנות מדין ועוד שאם יגדל בין אחיו לא היו יראים ממנו:

ולא יכלה עוד הצפינו. שראתה המשגיחים דופקים על דלתי ביתה. ומ״מ לא עזבה הבטחון בהשגחה פרטית אלא שיהא באופן הרחיקו ממקומו כענין מאמר חז״ל בב״ק ד״ס רעב בעיר פזר רגליך. שהשגחה והצלה באופן נסתר מוכן יותר כשתהיה מתפשט הלאה משתהיה במקומו. או עכ״פ הבינה ממה שלא נעלמה ההולדה מהמחפשים. שרצון השגחה שתהי׳ שלא במקומו. ע״כ ותקח לו וגו׳. בשבילו ללמד שראתה שיהיה נעשה לשם הילד כדי שתחול השגחה מן השמים ע״ז ביותר. ועי׳ מש״כ בס׳ בראשית כ״ז ג׳:

ולא יכלה עוד הצפינו, כי אחר עבור תשעה חדשים מעת שהחזירו נשותיהם התחילו לחפש בבתיהם אם יש נולד. ותקח לו תבת גמא, ע"ד הרמז, אחר ששלשה חדשים מיום לדת משה בז' באדר נשלמו, בז' סיון, יום שבו עתיד לעלות אל האלהים במתן תורה, נרמז בתיבה זו ענין כולל עצמותו של משה וענינו, כי האדם מרכב מגוף ונפש, והנפש סגורה בבית כלא במאסר הגויה, ואחר חטא אדה"ר נתמזגו כחות הגוף עם הנפש ולא תוכל להפרד ממנו עד יום המות, אולם משה היה מדרגתו כמו אדם קודם החטא שהיתה נפשו נפרדת מגופו ויכולה להפשיט שמלת החומר מעלוה בכל עת, והיתה כבת מלך שוכנת בהיכל ורשות בידה לצאת מן ההיכל לפי רצונה ומורגל בפי חכמי חידות להמשיל את הגויה כאניה שבה תעבור הנפש האלהית את ים החווה הזועף כל ימי חייה, שכמו שא"א לבעל חי לעבור ביה אם לא ע"י אניה כי הוא יסוד אחר, כן א"א להנשמה הרוחניות לשוטט בעולם הגשמי, אם לא ע"י התלבשה בגויה שהיא האניה הנבנית מעולם הזה החומריי, אשר יעבירנה ארחות ימים, אמנם אנית משה שהוא גופו גבר בו יסוד האוירי ככלי גומא שהוא קל על פני מים. ותחמרה בחמר ובזפת כמ"ש המליץ בבחינת עולה ותכסיה בחלאה וקדרות מצופיה על חרס ותחמרה בחמר ובזפת, שהוא משל על לבושה הגשמו, אולם התיבה היתה מגומא שיסוד האוירי גבר על העפרורי הכבד, ולא הושם בתוך היאור ומצולת משבריו רק על שפת היאור ובסוף, להזכיר כי האיש האלהי הלז נפשו לא תעבור בהמון ים החיים וגלי תאוותיו כי מן המים משיתהו ותעמוד תמיד בחוף ובסוף מופרדת מן המיה הרעים והמרים, ועז"א:

ע פי' אע"פ שאינן ז' חדשים שלימים אלא מקוטעין הן ואינן אלא ששה חדשים ויום אחד אפ"ה הוא חי:

פ ומה שפירש"י בפ' נח ובתיבתו של משה ע"י שהיו המים תשים דיה בחומר מבפנים כו' ע"ש: