שמות יט, ג

ומשה עלה. ביום השני וכל עליותיו בהשכמה היו, שנאמר (שמות לד ד) וישכם משה בבקר:

כה תאמר. בלשון הזה וכסדר הזה:

לבית יעקב. אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה:

ותגיד לבני ישראל. ענשין ודקדוקין פרש לזכרים דברים הקשין כגידין:

וּמשֶׁה סְלֵק לִקֳדָם יְיָ וּקְרָא לֵהּ יְיָ מִן טוּרָא לְמֵימַר כִּדְנַן תֵּימַר לְבֵית יַעֲקֹב וּתְחַוִי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

וּמשֶׁה סְלִיק בְּיוֹמָא תִנְיָנָא לְרֵישׁ טַוְורָא וּקְרָא לֵיהּ יְיָ מִן טַוְורָא לְמֵימָר כִּדְנָא תֵימַר לִנְשַׁיָא דְבֵית יַעֲקב וְתַתְנֵי לְבֵית יִשְרָאֵל

וּמשֶׁה סְלִיק לְמִיתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ וְקָדָם לֵיהּ דִּיבְרָא דַיְיָ מִן טוּרָא לְמֵימָר כִּדְנַן תֵימַר לְאֶינָשֵׁי בֵיתֵיהּ דְּיַעֲקב וְתַתְנֵי אוּלְפַן לִכְנִשְׁתְּהוֹן דִּבְנֵי יִשְרָאֵל:

ומשה עלה אל האלהים מיום בואם אל הר סיני כסה הענן את ההר ושם כבוד ה' וזהו שכתוב (להלן כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים קודם מתן תורה (יומא ד) ולפיכך אמר ומשה עלה אל האלהים כי עלה אל קצה ההר להזדמן לפניו ולא בא אל הערפל אשר שם האלהים ויקרא אליו השם מראש ההר כה תאמר לבית יעקב ורבי אברהם אמר כי ויקרא אליו מוקדם שקרא לו ועלה אליו ולא נראה לי כי הקריאה היא כה תאמר לבית יעקב והוא יפרש ויקרא אליו לאמר לו כה תאמר לבית יעקב ואיננו נכון וטעם עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' כי עלה אל כבוד השם ששכן בהר לאמר לישראל עשרת הדברות ובשמו הגדול ידבר עם משה כטעם אם יהיה נביאכם וגו' (במדבר יב ו-ח)

ומשה עלה. הזכיר למעלה נגד ההר. והנה הטעם ומשה עלה אל הר האלהים.

וטעם ויקרא אליו ה'. וכבר קרא אליו השם כי בלא רשות לא עלה.

והזכיר מן ההר כי לא עלה למעלה מההר. כי שם דבר עמו השם ואל יקשה עליך בעבור שאמר אחרי כן וירד ה' על הר סיני. כי הזכיר זה כנגד כל ישראל לראותם הענן והאש. כי כן כתוב ודבריו שמעת מתוך האש:

וטעם לאמר. כי קראו השם לומר כה תאמר לבית יעקב. והטעם דבר כולל לבית יעקב אלה הנמצאים היום. ובניהם אחריהם:

ותגיד לבני ישראל. הם הזקנים והם יגידו לכל העם. וכן כתוב ויבא משה ויקרא לזקני העם. ואחרי כן כתוב ויענו כל העם יחדיו:

ומלת בית פירשתיו:

ומשה עלה אל האלהים. אמר שישראל שמו פניהם אל עסקי החניה וצרכיה, ומשה עלה והכין עצמו לנבואה:

ותגיד לבני ישראל. מלא יו"ד שתגיד להם עשרת הדברות:

כה תאמר לבית יעקב. אלו הנשים, כה תאמר בלשון הקדש, כה תאמר בנחת. וצוה לדבר אל הנשים תחלה ללמדן מוסר ודרך ארץ ועוד כדי להמשיך לבן אל התורה והמצות ולומר להן ראשי פרקים מפני שאין דעתן מיושבת כאנשים, ועוד שהאשה הטובה היא סבה לתורה שהיא יכולה להמשיך את בנה לבית המדרש לפי שהיא מצוייה בבית והיא מרחמת עליו בכמה מיני געגועין כדי להמשיך אותו אחר למוד התורה מנעוריו וגם כי יזקין לא יסור ממנה, ולכך ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת שהיא מצוה מוטלת עליה שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה, כי התפלה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה ובזכות נר שבת שהוא אור תזכה לבנים בעלי תורה הנקראת אור שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור, וכן דרשו רז"ל האי מאן דרגיל בשרגי הויין ליה בנים תלמידי חכמים.

ותגיד לבני ישראל. צוה להודיעם אזהרות ועונשים וזהו לשון ותגיד דברים הקשים כגידין ועל כן הוא מלא ביו"ד ובכל המקרא לא תמצא לשון הגדה אלא חסר כגון (יהושע ז׳:י״ט) והגד נא לי מה עשית, (ישעיהו נ״ח:א׳) והגד לעמי פשעם, אבל זה שנכתב ביו"ד לכך דרשו בו דברים הקשים כגידין.

ומשה עלה ביום שני לחדש שהוא יום שלישי בשבת, ולא מעצמו עלה אלא ע״י שכבר ויקרא אליו ה׳ מן ההר לאמר כה תאמר ללמדך שלא עלה אלא ברשות. וי״מ מעצמו עלה לשאול מפי הקב״ה במה יעבדוהו לקיים מה שאמר לו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, והקב״ה אמר לו כה תאמר לבית יעקב אם שמוע תשמעו וגו׳ זאת תהיה עבודתי. ואעפי״כ מצינו במתן תורה ויעלו עולות ויזבחו זבחים וגו'.

ותגיד לבנ״י פרש״י לזכרים דברים הקשים כגידים, וכדי לדרוש בו כן הוא מלא אבל לפי פשוטו ותגיד לבני ישראל קאי אאתם ראיתם אשר עשיתי וגו׳ שלשון אגדה לא תשמש לעולם ענין הבא אלא לשעבר.

ומשה עלה אל האלהים. ולא מעצמו אלא שקרא לו הק' מן ההר וגו':

כה תאמר לבית יעקב. לפי הפשט כפל מלה היא:

כה תאמר לבית יעקב אמרו רז"ל אלו הנשים ותגד לבני ישראל אלו האנשים. ויש להקשות למה הקדים הנשים שראוי להקדים האנשים בכל דבר קדושה וכבוד והתשובה לפי שבבריאת אדם לא עשה הקב"ה חשבון מחוה במצות ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ולכן החטיאה לאדם ונגזר מיתה על כל החיים לזה אמר הקב"ה עשה מן הנשים חשבון גדול שלא יחטיאו לבעליהן ועוד שבסנהדרין הקטן מדבר בתחלה שאם ידבר הגדול מי ידבר אחריו ולכן רצה הקב"ה שידברו הנשים בראשונה שאם ידברו בעליהן בראשונה תהיינה שותקות והיו מוכרחות בקבלת התורה ופרש"י לבית יעקב אלו הנשים תאמר בלשון רכה ותגד לבני ישראל עונשים לזכרים דברים קשים כגידים והטעם לפי שתגיד הוא ביו"ד ולא נמצא לשון הגדה אלא חסר והגדת לבנך והגד לעמי. ויש להקשות הנה דבור אחד כללי דיבר לאנשים ולנשים שאמר לכולם אתם ראיתם וגו'. והתשובה שלנשים אמר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו'. וכל זה לשון רכה עד כי לי כל הארץ ואח"כ חזר פניו לזכרים ואמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים פירוש ככהנים משרתים לפני ה' כל היום וגוי קדוש פרושים מעריות ומכל עבירות וזהו טעם ואתם ועוד אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל הוא מיותר שהרי התחיל כה תאמר לבית יעקב וגו'. אלא הכוונה אלה הדברים האחרונים שהם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש תדבר אל בני ישראל:

ומשה עלה וגו׳. צריך לדעת למה עלה משה קדם שיקרא לו ה׳. עוד צריך לדעת לאיזה מקום עלה, אם להר היה לו לומר אל ההר בפרוש. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (שמות רבה פכ״ח) זה הוא שאמר הכתוב (תהלים ס״ח:י״ט) ״עלית למרום״ וגו׳. ולדבריהם קשה עוד, כי מצינו שאחר כך היתה הקריאה אליו מן ההר, דכתיב ״ויקרא וגו׳ מן ההר״, ואם הוא כבר עלה לשמים מה מקום לקריאה ממקום נמוך למקום עליון. עוד יש לדקדק למה אמר הכתוב אל האלהים ולא אמר אל ה׳ כמו שגמר אומר ״ויקרא אליו ה׳״ וגו׳:

אכן כונת הכתוב היא, להיות שקדם ה׳ ואמר למשה בסנה (שמות ג:יב) ״בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה״, הוא מראהו כי שם הוא מקום קבלת התורה. אשר על כן בהגיעו שמה, עשה משה משפט עבד נאמן וקדם ועלה אל ההר, ולא הצרך להזכיר ההר כיון שהזכירו בסמוך דכתיב ״נגד ההר״, ועליו חוזר אמרו ומשה עלה. ואמרו אל האלהים הוא טעם עליתו, כי מה שיכות בעליה זו? לזה אמר ״אל האלהים״ שקדם אצלו מהבורא ״תעבדון את האלהים על ההר הזה״. לזה אם היה מתעכב עד שיקרא ה׳ אליו, יראה התרשלות ומעוט חשק בדבר, לזה תכף קדם והכין עצמו ועלה. וזולת מה שקדם לו במאמר ה׳ ״תעבדון את האלהים״ לא היה עולה אל ההר. ובזה נתישבו כל הדקדוקים שדקדקנו. ואין בפרוש זה סתירה לדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (שמות רבה שם) ״עלית למרום״, כי בעליתו ההר שהוא מקום שהרכין ה׳ שמים עליו, הנה הוא נמצא עולה לשמים.

ויקרא אליו ה׳. פרוש, כשקדם הוא ועלה תכף קרא לו ה׳. ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה לא תקדים אלא למזמין אותה ומעיר על הדבר, והוא מאמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״ג צב.): באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, והוא סוד אמרו (בראשית ב:ו) ״ואד יעלה מן הארץ והשקה״ מלמעלה ״את כל פני האדמה״, וירמוז באמרו ויקרא לשון יקר וגדולה עשה ה׳ למשה על הכנתו וזריזותו בדבר.

מן ההר לאמר. פרוש, לצד כי דבר ה׳ בא מן שמי השמים, כי עדיין לא ירד ה׳ על הר סיני, אשר על כן בא להודיענו הכתוב כי צוה ה׳ על הקול שיעבור דרך ההר, ומשם ישמע משה אמריו, ולא יפנה לצדדין, גם לא ישמע לאוזן משה קודם שיגיע להר, אלא להר יבא ומן ההר יהיה נשמע אליו. וזה הוא שיעור הכתוב ויקרא אליו ה׳ ממקום ששמו שם כידוע, וקריאה זו מן ההר לאמר, פרוש, מן ההר התחיל האמירה ולא קודם ולא מן הצדדים. ואם לא אמר הכתוב תיבת ״לאמר״ היה בנשמע כי התחלת הקריאה היה מן ההר וכבר ירדה שכינה שמה, ולא כן הוא.

כה תאמר וגו׳ אתם ראיתם וגו׳. צריך לדעת למה כפל תאמר וגו׳ ותגיד וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (שמות רבה כח,ב) ״בית יעקב״ הם הנשים, ולהם יאמר מענה רך, ו״לבני ישראל״ דברים קשים כגידים. וקשה, הלא לא מצינו שאמר ה׳ בדבריו שני מיני שליחות, אלא לשון אחד לכלם יחד, אנשים ונשים – אם הם קשים יחד ישמעוהו, ואם הם רכים יחד ישמעוהו. ואין לומר שכשידבר משה ישנה מענה לשון מסדר הנדבר חס ושלום, כי הלא תמצא כי בסוף דברי ה׳ אמר אליו (שמות יט:ו) ״אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל״, ואמרו זכרונם לברכה (מכילתא) וזה לשונם: לא פחות ולא יותר. ולכשנאמר כי כונת אמרו אל בני ישראל הוא על האנשים, יחסר דרך אשר ידבר בו לנשים. גם אין אני רואה דברים קשים בדברי ה׳ לאנשים אלא דברים המחיים את הנפש.

אכן כונת דברי ה׳ הוא על זה הדרך, וקודם אקדים המושג אצלנו מכל התורה כי האדון אלהי ישראל מדותיו הם להיטיב, ויותר מחשק המקבל חשקו להיטיב, וזה לגודל הפלגת בחינת טובו, ויותר מהמה לבני ישראל, ומתחכם הוא יתברך להרבות שכרנו וטובתנו כי זה הוא אשר יחפוץ ה׳. והנה מצינו לו שגלה דעתו כי שכר המקים תורת ה׳ ומצוותיו מיראה הוא מחצה מהעושה מאהבה, משני כתובים הבאים בהודעת שכר המצוות: באחד אמר (דברים ז:ט) ״לאלף דור״, ובאחד אמר (שמות כ:ו) ״לאלפים״, ודקדק בשר האלף שהוא השומר מיראה ושר האלפים שהוא לעושה מאהבה.

והנה יש בבחינת האהבה צד גורם רעה, כי לא תספיק לבעליה להשמר בתמידות לבל עבור איזה פעם באקראי, כי יאמר שמצד קורבתו לבורא וחביבותו לא יקפיד עליו על זה כמנהג וסדר הרגיל בין הנבראים. ולהשכילך בענין ממשה אתה למד, כי לצד רוב קורבתו וחבתו עם ה׳ שגג ודבר אליו (שמות ד:יג) ״שלח נא ביד תשלח״, ״למה הרעתה״ וגו׳ (שמות ה:כב), ״לא הצלת״ וגו׳, וזה היה סבה גודל קריבתו לפני ה׳ נתקררה היראה, כי פשיטא שאדם אחר כשלא יהיה קרב כל כך תפול עליו אימתה ופחד. והנה האדון ה׳ צבאות לא כן יחשוב, כמו שאמר הכתוב (דברים י:יז) ״אשר לא ישא פנים ולא״ וגו׳, ויקפיד אדרבה ביותר על אהובו ליסרו בתוספת מרבה על עברו אפלו פעם אחת ואפלו על הקלה שבקלים, כאמרו (תהלים נ:ג) ״וסביביו נשערה מאד״, ואמרו זכרונם לברכה (בבא קמא נ,א) שמדקדק עם חסידיו כחוט השערה.

ואשר על כן בעת נתינת התורה חשב ה׳ מחשבות טובות להועיל בקבלת התורה, ולפניו שתי דרכים: א׳ לדבר דברי אהבה וחבה, ויש בזה תכלית דבר טוב כשיקבלוה מאהבה, ששקל הקדש כפול הוא בשכרם, ויש בזה צד אחר, כי העושה מאהבה לפעמים לא ידקדק בפרט אחד מהתורה, כדרך האב עם בנו המגעגעו והמשעשעו, כיון שאין עליו בחינת המורא, מה שאין כן כשתהיה קבלת התורה מחמת יראה, מדרך הירא לפחד על דקדוק אחד כעבד מרבו, ונמצא תמיד עומד לשמר עץ החיים, וכן הוא בדבריהם זכרונם לברכה (ירושלמי ברכות). ודרך ב׳ הוא לדבר דברים קשים כמלך שגוזר על עבדו בזריקת מרה ואימת מלכות, ויש בזה תכלית טוב שלא יזלזלו באחת מכל מצוות התורה ואפלו באקראי ועראי, אלא שמגיעם מחצית שכר משכר המגיעם בעשותם מאהבה.

אשר על כן נתחכם ה׳ לצוות בשני אופנים, בדרך אהבה ודרך שררה והפחדה, ואמר גם שניהם במתק לשון צדיק בנושא אחד. והוא מה שהתחיל לומר כה תאמר, על זה הדרך: ״כה״ – פרוש כסדר זה שאני אומר לך, תאמר לבית יעקב ותגיד וגו׳, פרוש, יש בו אמירה רכה שהיא דרך אהבה וחבה, ותגיד – פרוש, יש בו גם כן דברים קשים כגידים שהוא דרך הפחדה ויראה. ודקדק לומר בית יעקב באמירה, ובני ישראל בקושי, לומר חלק החסר לכל אחד משניהם על זה הדרך: כי בית יעקב הם מדרגה הקטנה שבאומתנו הקדושה אשר לא ישיגו עבוד ה׳ מאהבה אלא מיראה, לזה המצוה להם שצריכין להוסיף עבוד מאהבה הרמוזה באמירה רכה כנזכר. ולבני ישראל, שהם מדרגה הנבחרת והמעלה אשר ישיגו בחינת האהבה, אמר כנגדם ותגיד, שלא יספיק להם בחינת האהבה לגבי פרט אחד וצריכין הם ליראה ולאהבה מטעם שכתבנו. נמצאת אומר כי טובים השנים וצרך בהם לקיום התורה, וצריך כל איש מישראל לקנות שניהם אהבה ויראה. ושניהם יחד אמרם אל עליון בנעימות דבריו באמרו ״אתם ראיתם אשר עשיתי״ וגו׳, כאשר אבאר בסמוך בעזרת השם. ודברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (מכילתא) אלו הנשים ואלו האנשים – הם דרך דרש.

אל האלהים. וכמו שאמר ה׳ תעבדון את האלהים על ההר הזה. ולא עלה בראש ההר כאשר יבואר:

ויקרא אליו ה׳. היינו שקראו בשם משה כמו שהיה בא״מ והוא השיב הנני. כדתני׳ בת״כ ריש פ׳ ויקרא. אבל אין הפי׳ שקראו לעלות לראש ההר שהרי להלן כ״א כתיב ויקרא ה׳ למשה אל ראש ההר. מבואר דאכתי עד הזמן הזה לא עלה לראש ההר. אלא קראו והוא עמד באמצע ההר:

כה תאמר לבית יעקב. אמירה פשוטה להמון העם. ותגיד לבני ישראל. הגדה בכ״מ משמעו תמצית הדבר בהמשך לבד הנראה מפשוטו. לבני ישראל. אף על גב דמשמעות ב״י בכ״מ הוא כלל האומה. מכל מקום במקום המובן מהענין יש לזה השם משמעות פרטית בני אדם גדולי הדעת וכמה שמות בלה״ק יש שיש להם הוראה על המין כולו. גם הוראה על איזה פרט מזה המין. וצוה ה׳ למשה שיבאר הדברים בשני אופנים כאשר יבואר. וכך עשה משה כמו שיבואר בפ׳ משפטים כ״ד ג׳ והלאה. וגם היה שני אופני תשובות. היינו כל העם לפי הבנתם השיבו כל אשר דבר ה׳ נעשה. והמבינים באופן היותר גבוה השיבו נעשה ונשמע. ויבואר שמה דיוק התשובה לפי הבנתם של כל אחד:

ומשה עלה. אחר שנשלם ההכנה מצד הזמן ומצד המקום, יספר ההכנה מצד האמצעי אשר עמד בין ה' ובינם שהוא משה שעלה אל האלהים, וכוון בזה אם כפשוטו שעלה אל ההר [כי מה ונתקשה הראב"ע, שאיך יתכן שתחלה עלה ואח"כ קרא אליו אלהים, אין זה תימה שכבר בארתי (ויקרא סי' א) שיש הבדל בפעל קרא בין אם נקשר במלת אל ובין אם נקשר בלמ"ד, שקרא שאחריו למ"ד הוא קריאה לבא, אבל קרא שאחריו אל, עומד הקרוא לפני הקורא, והקורא מזמינהו אל הדבור, וא"כ אחר שעלה אל ההר קרא אליו להזמין אותו אל הדבור], ואם עפ"י הצורה, כי כל הנביאים שנבאו באספקלריא שאינה מאירה, לא עלו אל האלהים רק האלהות ירד עליהם, כי לא התפשטו מן החומר והארציות לגמרי, כי נבואתה היתה ע"י כח המדמה שהוא כח גופני, לבד משה שהתפשט מן החומר לגמרי ועלה מן הארץ ונפרד מן הגויה, וזה רמז במ"ש שעלה אל האלהים, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, יש הבדל ביו אמירה ובין הגדה, שהגדה היא מגיד לו דבר חדש נפלא ממנו ונודע לו ע"י המגיד, וענין שנחוץ לו לדעתו, ואמירה כולל כל מאמר שיאמר לו בפיו, ויש הבדל בין בית יעקב ובין בני ישראל, שכמו שביעקב הורה שם יעקב על שם הלידה ושם ישראל ציין שם המשרה והמעלה, ונקרא בשם זה אחר ששר עם המלאך ויוכל ויצא מן הטבע אל ענין הנסיי, כן בניו ההמונים נקראו בשם יעקב, וגדולי האומה או העם כשהם במעלה עליונה נקראו בשם ישראל, לפ"ז צוהו שיאמר לבית יעקב שהם ההמון דברים קלים פשוטים, ושיגד לבני ישראל שהם גדוליהם וזקניהם דברים גדולים חדשים. והנה כתיב ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך, שהם שתי מדרגות: א] מצד הבחירה, אף שלא עבדוהו בעבודה ומעשים, שיבחר ה' לפעמים באיש מבין יתר האנשים אף שאינו במדרגת עבד ע"י מעשיו, ב] מי שהוא עבד ה' וראוי לעמוד לפניו מצד עבודתו, וה' בחר בזרע יעקב מצד הבחירה אף בהמון שנקראו בשם יעקב ולא עבדוהו, שעז"א יעקב אשר בחרתיך, ואח"כ הצטיינו לפניו בעבודה ומע"ט עד שנקראו בשם ישראל ונקראו עבדיו, שעז"א ואתה ישראל עבדי:

ב דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש מדאשכחן במקום אחר שכל עליות של משה בהשכמה היו אי אפשר לומר שעלה ביום ביאתו ואי אפשר לומר נמי שהיה ביום הג' דהא כתיב וישב משה דברי העם ביום המחרת שהוא ג' לחדש וכתיב ויגד משה את דברי וגו' הוא רביעי בחדש כמו שפרש"י לקמן ואי היה עלייתו ביום שלישי לביאתו לא הוי נתינת התורה בששי בחדש לפי החשבון:

ג היינו שיאמר לנשים תחלה ואח"כ לאנשים:

ד כיון שמצינו דדבור הוא לשון קשה כדכתיב דבר אדוני הארץ אתנו קשות ש"מ שאמירה הוא לשון רכה ועוד מדכתיב ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף וגו' וכתיב נמי ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא וגו' וכתיב נמי סוף סדר ויחי ויאמר אליהם יוסף אל תיראו וגו' מכל אלה נראה דלשון ויאמר לשון רכה הוא:

ומשה עלה אל אלהים וגו' עד ויהי ביום השלישי. כתב הראב"ע שאמרו ויקרא אליו הוא מוקדם שראשונה קרא אותו שיעלה אל ההר לצווהו כה תאמר לבית יעקב ושאז אחרי הקריאה עלה משה אל האלהים. ויותר נכון לפרש הפסוקים לפי סדרם שמיד אחרי שבאו למדבר סיני עלה משה מעצמו אל ההר להתבודד שם לפני האלהים לדעתו כי באותו הר מקודש ידבר עמו האלהים ויודיעהו מתי ובאי זה אופן יתן את התורה וזה הוא ומשה עלה אל האלהים שעלה אל ההר אשר שם כבוד האלהים להזדמן לפניו בהתבודדות אבל לא נגש אל הערפל אשר שם האלהים אלא אחר שקראו יתברך ואז צוהו שילך בשליחותו אל העם. ואפשר לפרש ומשה עלה אל האלהים שמיד כשחנו ישראל נגד ההר משה רבינו באהלו ומחיצתו התבודד ועלה במעלת השכל והתבודדות אל האלהים בהכינו נפשו וכחותיו לקבל השפע הנבואיי מתי יבוא אליו. ואז מתוך התבודדותו ויקרא אליו ה' מן ההר שיעלה שמה ודבר עמו וצוהו בשליחותו. ויהיה לפי זה מלת עלה שנאמר כאן ומשה עלה אל האלהים עליית שכל והתבודדות לא עליה גשמית אל ההר וכבר יורה על זה שלא נזכר בזה הפסוק שם ההר. אבל אמר (שמות י"ט ג') ומשה עלה אל האלהים. אמנם בקריאה נאמר ויקרא אליו מן ההר מורה שלא היה משה בהר כשקראו. והותרה בזה השאלה הד'. וצוהו השם שילך אל העם לדעת מהם אם יחפצו לקבל את התורה ושלא ישאל זה בלבד אל ראשי העם. אבל גם לכל העם מקצה טובים ורעים ידבר זה והוא אומרו כה תאמר לבית יעקב כלומר היותר רמאים ובעלי ערמומיות מהם ותגד לבני ישראל הטובים והישרים בלבותם או שעשה החלוק הזה לרמוז אל ההמון ואל השרים וחז"ל אמרו שכיון בזה לנשים להגיד שאפי' הנשים ישמעו ויחפצו בקבולה. והנה אמר אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים בקיצור מופלג לפי שטבע בני אדם הוא שלא יערב להם לשמוע פעמים רבות הטובות שקבלו מזולתם כי ירגישו בזה הכנעה ושפלות ולכך הזכיר הקדוש ברוך הוא להם עניני מצרים בקוצר גדול ואמר שראו עם זה מה שעשה עמהם מההטבה והחסדים והוא אמרו ואשא אתכם על כנפי נשרים רוצה לומר להוציא אתכם ממצרים ולהציל אתכם מהמכות ההן כאשר ידאה הנשר המגין על אפרוחיו על דרך כנשר יעיר קנו וכ"ז משל לטובות הגשמיות. ואמרו ואביא אתכם אלי רוצה לומר שלא מסרתי הנהגתכם לשום מזל ושר משרי מעלה כי יחדתי אתכם להנהגתי והשגחתי. והראב"ע פירש ואביא אתכם אלי שהביא אותם להר סיני לתת להם את התורה וגם נכון הוא. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי רוצה לומר ועתה שכבר התאמתו לכם שרשי האמונות כפי מה שראיתם בנפלאותי. עם היות שבעבור מה שכבר עשיתי עמכם כפי הדין הייתם מחוייבים לעשות מצוותי מבלי שום תגמול אחר אינני חפץ בזה אלא לעשות עתה עמכם תנאים חדשים מכאן והלא לא מפני מה שעבר והוא שאם תשמעו בקולי ר"ל לקבל מצוותי ועם השמיעה תשמרו את בריתי והוא הברית שיכרות על התורה. הנה יהיה שכרכם וחלף עבודתכם שתהיו לי סגולה מכל (א"ה נ"ל חסר העמים כאדם שסגל ויחד לו ממון חביב עליו מבין יתר נכסיו כסף וזהב וכלי חפץ אשר לא ימסרנו ע"כ) לאחד מעבדיו אבל הוא תמיד בידו סתום וחתום באוצרותיו כן יהיו ישראל תחת הנהגת השגחתו ולא ימסרם לשום שר ומזל גם כי האדם בהיות לו ממון בסגולה יצרנו כאישון עינו ולא יוציא ממנו דבר כי כל הוצאותיו יעשה משאר המעות אשר לו ולא מסגולתו. כן הקב"ה כשיביא בעולם מגפות וחולאים ורעות לא יביאם על ישראל שהוא עם סגולתו כי אם על שאר עו"ג. וכמו שאמרו (דברים ט״ו:ט׳) לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך וע"ז אמר כי לי כל הארץ רוצה לומר לעשות בה כרצוני ואתכם שמתי תמיד בסגולתי. וכן אמרו ממלכת כהנים וגוי קדוש רוצה לומר עם היות כי לי כל הארץ אתם בפרט תהיו לי כלומר מושגחים ממני במעלת קדושה ופרישות כמו שייוחדו הכהנים במקדש משאר העם כי עם היות שהקדושה והפרישות לא תמצא כי אם באחד מעיר ושנים ממשפחה אתם תהיו כולכם בהיותכם עם רב ועצום ממלכת כהנים וגוי קדוש ומה טוב אומרו ממלכת כהנים כי הנה העיר בזה על דרוש נכבד והוא מה ששאל המדיני אם ההכנע לתורה ולנימוס הוא שלמות וחירות או הוא שעבוד והכנעה. והשיב שלהיות הנימוס התוריי מביא האדם לשלמות המדות והדעות התחייב שההכנע אליו יהיה חפשיות ומעלה לא שעבוד והכנעה. ולכן קראם ממלכת כהנים כי בהיותם עובדים אותו ומכהנים בעבודתו תגדל מעלתם כבני מלכים נכבדי ארץ ובני חורי' וממלכת שרים. ומסגנון הדברים אני רואה שהיה שליחות הזה מכוון חלק ממנו כנגד המון העם וחלק ממנו כנגד שרי ישראל השרידים אשר השם קורא ולזה אמר כה תאמר לבית יעקב שהוא כנוי להמון העם ותגד לבני ישראל שהם היחידים ולפייס את העם אמר אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ולהם אמר והייתם לי סגולה מכל העמי' שישמו' אותם ואת בניהם מכל צרה וצוקה. אמנם כנגד השרידים ואנשי המעלה אמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש שהוא ייעוד גדול בשלמות נפשיי וכמו שכתב הרמב"ן שבזה הבטיחם בשכר הנפשיי וחיי העולם הבא ולזה אמר כנגד' מלת ואתם ר"ל ואתם בפרט תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. וע"ז המאמר האחרון אמר אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל כלומר לשרידים ההם אשר כינה בשם בני ישראל כי אליהם היה עיקר השליחות. ולזה לא זכר כאן בית יעקב ובאלה שמות רבה אמרו (פ' ט"ו) לבית יעקב אלו הנשים ולמה לנשים תחלה שהן מזדרזות למצות אמר רבי תחליפא דקיסרין אמר הקדוש ברוך הוא כשבראתי את העולם לא צויתי אלא לאדם הראשון ואחר כך לחוה ועברה וקלקלה את העולם עכשיו אם אני מצוה לנשים תחלה הן מבטלות את התורה לכך נאמר כה תאמר לבית יעקב. ואולי שרצו לנשים המון העם שדעתם קלה כמו הן. והנה מרע"ה בא אל המחנה ושם הדברים האלה לפני הזקנים אם כדי לכבדם ואם כדי שהם ישמיעום לכל ישראל כי לא יוכל הוא ע"ה בעצמו להשמיע דבריו לכל העם מקצה. אבל העם לא רצו לתת תשובתם כזקנים ושהם ישיבו למשה. אבל כלם בערבוביא יחדיו אמרו למשה תשובתם והוא כל אשר דבר ה' נעשה וכן אמרו במדרש (שם) ויענו כל העם יחדיו לא ענו בחנופה לא נתנו מקום לזקנים להשיב אלא כלם פה אחד ולב אחד אמרו כל אשר דבר ה' נעשה והנה אמר וישב משה את דברי העם אל ה' לא שהיה צריך הקב"ה שיודיעהו לו מרע"ה כי כל לבבות דורש ה' אבל בא הכתוב הזה להודיע שביום הג' שב משה אל ההר אחר שהבין תשובת העם ורצונם והתבודד שם במקום הקדוש ההוא ובקש לדעת באי זה דרך ואופן יהיה מעמד הר סיני בנתינת התורה וע"ז אמר לו יתברך הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו':

ואמנם מה ענין זה המאמר ולמה אמר אחריו ויגד משה בהיות שכבר אמר וישב משה כתב הרלב"ג שהנבואה תבא לנביא בדברים שתשוטט בהם מחשבתו ולכן ישיג הדבר הזה ולא זולתו הכל כפי המקבל שבדבר שיעסוק בדמיונו יושפע עליו הנבואה ושזה המאמר שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה היה אפשר שיובן על אחד מב' פנים. הא' שיתן להם אות לשיתאמת אצלם שהוא ית' היה מדבר עם משה ומצוה אותו וזה הוא כל אשר דבר ה' כלומר כל אשר דבר לך נעשה. אבל ראוי שיתאמת לנו שדבר ה' לך. והב' שבקשו שישמעו הם דבר ה' בדברים שיצוה לעשותם לא דברי משה בלבד ושמשה בתחלה הבין מדבריהם המובן הא' ועליו אמר וישב משה את דברי העם וגו' ר"ל באותו אופן שהבינם והשם השיבו ע"ז הנה אנכי בא אליך בעב הענן ר"ל אני אתן להם אות לאמת שאני מדבר אתך והוא שאחדש שם בשעה ההיא ענן עב כדי שמתוך זה האות ישמע העם ויאמין באמת שאני מדבר מתוך הענן ויהיה ישמע לשון קבלה ואמונה. וכאשר חשב משה בדבר הזה הבין שלא היתה כונת ישראל במאמרם אלא המובן השני שישמעו המצות מפי הקב"ה ר"ל מקולו הנברא ולא מפי משה וע"ז אמר ויגד משה את דברי העם אל ה' שהגידם כפי המובן השני. ומפני זה הוצרך ית' לצוות שיתקדשו ויכינו עצמם כי היתה ההשגחה הזאת צריכה להכנה יתרה. זה הוא דעת החכם הזה וקצרתי בספורו כי הוא האריך בו הרבה ואין דבריו נכונים אצלי ולא שרשיו אמתיים לפי שהשרש שזכר שהנבואה לא תבא לנביא כי אם במה שתשוטט מחשבתו עם היותו גם כן דעת הרב המורה לקוח מדברי הפלוסוף בב' מחוש ומוחש הוא מיוסד על היות הנבואה דבר טבעי ובהדבק הנביא עם השכל הפועל ישיג מהסדור הכולל אשר בו מה שיתיחס לענין דמיונו ומחשבותיו ולכן יחשבו אנשי הדעת הזה שפעמים יהיה בלב הנביא דעת נפסד וכוזב ותבואהו הנבואה כפי הדעת ההוא וכמ"ש על יחזקאל שהשיג קולות בגלגלים והנחת הכוכבים כפי הדעות הכוזבות שהיו לו. לא כאלה חלק יעקב ולא אמונת בני ישראל אלא שהקב"ה מודיע לנביא ע"י אמצעי או בלתו הדברים שירצה כאשר ירצה להישרת עצמו ועמו וכמה פעמים היה מנבא הנביא מה שלא היה מחשבתו ולא עלה על לבו ולכן אמר אלישע (מלכים ב ד׳:כ״ז) וה' העלים ממני ולא הגיד לי וישעיהו אמר (ישעיהו כ״א:י׳) מדושתי ובן גרני אשר שמעתי מאת ה' צבאות הגדתי לכם. ועמוס אמ' כה הראני ה' כמה פעמים וכן ירמיהו להגיד שההודעות הנבואיות ההן הגידו אליהם כפי רצון הנותן יתברך וצורך השעה לא כפי מחשבת הנביא. וגם פירוש הפסוק הזה שזכר הרלב"ג כפי המובן הראשון לא היה לו מקום כי הם לא אמרו מה אות שדבר ה' לך ועב הענן לא היה אות מוכרח על זה ואיך יתכן שאדון הנביאים שנחכם מכל האדם לא הבין כוונת דבריהם וטעה בהבנתו. ואם הוא טעה איך היתה תשובת ה' נבנית על אותו טעות והיה לו ית' לומר לא הבנתם דבריהם ואינם שואלים כן. ומפני זה ראיתי לפרש הפסוק הזה באופן אחר. והוא שישראל באמרם כל אשר דבר ה' נעשה לא היתה כונת' על מה שאמרו אחר כך כל אשר ידבר ה' נעשה ונשמע כי שם על קבול המצות ושמירתם בהעתיד אמרוהו אמנם בכאן אמרו כל אשר דבר ה' בלשון עבר לסמוך תשובה על דבר השם יתברך שאמר להם משה בשמו אם שמוע תשמעו בקולי וע"ז היתה תשובתם כן אנו רוצים לשמוע קולו ואז נשמור את בריתו וזה טעם כל אשר דבר בלשון עבר כלומר כל אשר דבר בשליחותך זה נעשה לשמוע בקולו ולשמור בריתו וזה עצמו השיב משה אל השם יתברך כשאמר וישב משה וגומר. האמנם ראה יתברך שהיה דבר בלתי ראוי שיזכו כל ישראל למעלת הנבואה כי היה בלתי אפשר שיהיו כלם בשלמות ההכנה והפרישות שהיה צריך לזה ואיך אם כן ידבר עם כל העם הרב ההוא ולכן אמר למשה הנני עושה חדשה יהיה מצוע בדבר הזה והוא שאנכי אבוא אליך בעב הענן רוצה לומר עם היות נבואתך רוחניות שכלי' מבלי השתמשות הכח המדמה בה. הנה עתה למלאת בקשת העם הזה אנכי אדבר עמך בקול מוחש עב מגיע לאזנים והקול המוחש ההוא קרא עב הענן מגזרת מענה ועניה כמו ענני ה' ענני עם ה ת שורשו ענה ושורש הענן אינו כן. יאמר הנה אנכי בא אליך במענה ודיבור עב וגס והוא הקול המוחש או שיבוא אליו בקול מוחש יוצא מהענן ויהיה זה בעבור שישמע העם בדברי עמך. והתבונן אומרו הנה אנכי בא אליך שכיון לומר בזה שנתינת התורה בקול מוחש היה בלתי ראוי מצד הנותן ומצד המקבל כי הנותן הוא הסבה הראשונה יתברך הרחוק מכל גשמיות ואם אין לו כלי הדבור המוחש איך ידבר בקול מוחש גשמי. ואמנם מצד המקבל שהיה משה רבינו ולהיות נבואתו שכלית מבלי שמוש כח גשמי ואיך אם כן עתה ינבא בקול גשמי מוחש. הנה אם כן עם היותו בלתי ראוי הנה אנכי המשולל מכל גשמות בא אליך משה המקבל נבואתו בדרך רוחני מבלי שמוש כח גשמי בעב הענן וכל זה למה בעבור ישמע העם בדברי עמך שהם להיותם עם והמון בלתי מוכן לא יוכלו לקבל הנבואה אלא לשמוע הקול ההוא המוחש. וזה הוא שנאמר אחר זה משה ידבר והאלהים יעננו בקול שרשם המופת הגדול הזה מצד שניהם רוצה לומר מצד השם המדבר ומצד משה המקבל כי שניהם היו מדברים בקול מוחש מגיע אל האוזן כמו שיתבאר. והודיעו ית' שאף שבזה יפחית משה מעלתו ומדרגתו בנבואה שכבר ירויח בזה בצד אחר. והוא אומרו וגם בך יאמינו לעולם כלומר גם אתה תרויח בזה העדות בשיאמינו בך לעולם ולא יספק אדם בנבואתך אחרי שבאזניהם שמעו את הקול מדבר עמך וכמו שאמר (דברים ה׳:כ״א) היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ויתכן שזכר עב הענן להודיעו ששם יתגשם הקול ההוא באופן שיהיה קול מוחש באזניהם והנה משה לא נחה דעתו במצוע ההוא שזכר הקדוש ברוך הוא בדעתו שלא יתפייסו בזה ישראל כי הם לא שאלו אלא שידבר השם עמהם לא שישמעו אותו מדבר למשה. ולכן חזר פעם שנית להגיד את דברי העם אל ה' והם עצמם מה שנזכרו למעלה כאומר ה' אלהים הלא אמרתי אליך שהם רוצים שתדבר עמהם ומה תועלת שתדבר עמי. הנה התבאר שענין ויגד משה הוא עצמו וישב משה אלא שזכר דבריהם שתי פעמים מפני הסבה אשר זכרתי. ובמכילתא אמרו ויגד משה את דברי העם אמרו רצוננו לראות את מלכנו שאינו דומה שומע מפי פרגוד לשומע מפי המלך כי הנה נטה למה שפרשתי באמת. וכאשר ראה ית' הפצר משה שידבר בכבודו אל העם פנים בפנים רצה למלאות שאלתם ולעשות בקשתם ולכך צוה למשה שיקדש את העם בהכנה ופרישות מה שלא צוהו קודם לזה ועם מה שפירשתי בפסוקים האלה יותרו השאלות הה' והו' והז' והח' כמו שתראה מענינם וההכנה ההיא צוה עליה בכלל וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם אבל נכלל בקדושה ההיא מה שפירש מרע"ה אל תגשו אל אשה ורחיצת הגופים והרחקת התאוות הגשמיות עד וכבסו שמלותם כדי שיהיו בנקיות וטהרה ואפשר שאמר וקדשתם היום ומחר על הרחיצה שירחצו ויזכו בימים ההם כי זה יקרא קדוש כמו שאמרו קדוש ידים ורגלים ונתן טעם בקדושה ההיא באמרו כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם רוצה לומר אפילו הבלתי מוכנים על הר סיני והנה אמר עוד והגבלת את העם סביב להזהירם שלא יחשבו שכמו שעתה בקשו לשמוע בקול ה' והסכים בו הקדוש ברוך הוא לעשות חפצם ככה בשעת המעמד יבקשו לראות הכבוד העליון ולעלות בהר לראותו בשלמות לכן צוה למשה שיגביל את העם כלומר שישים להם גבול מקומי בהר עדיו ילכו ולא יעברוהו כי המקום אדמת קדש הוא ואם למשה נאמר אל תקרב הלום במראות הסנה כל שכן לישראל במעמד הקדוש והנור' ההוא ועל הגבול ההוא אמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו שהוא קצה הגבול לפי שכל הנוגע בהר רוצה לומר במקום המוגבל והאסו' מות יומת על ידי בית דין ותהא מיתתו בסקילה ולפי שהסקילה היתה בשני פנים אם שיעתיקו האבנים וישליכום על הנסקל ורגמוהו אבן ואם שישליכו המודח על האבנים ממקום גבוה אל מקום שפל למות באותה הכאה וכמו שהתבאר במסכת סנהדרין. ולזה נאמר כאן כי סקול יסקל שהוא שישליכו עליו אבנים או ירה יירה והוא שישליכו אותו ממקום גבוה שגם זו היא סקילתו כמו שבא בקבלה וכן פרש"י. וכפי הפשט יתכן לפרשו כדברי הראב"ע שמי שיעלה בהר ויגע בו מות יומת שימיתהו כל העדה לא שיעלו אחריו להר להורגו שם כי אלו ירדפו אחריו אותם הרודפים גם כן יכשלו בהליכתן ועלייתם שמה. אלא שתכף שיראו העדה איש הולך ועובר הגבול סקול יסקל באבנים או ירה יירה בחצים וכל זה מרחוק באופן שאם איש אחד יחטא לעלות בהר לא יעלו אחרים להרגו שמה. אבל מרחוק יהרגוהו בין שיהיה בהמה בין שיהיה איש לא יחיה כיון שנכנס שמה. ואמנם אמרו עוד במשוך היובל המה יעלו בהר רחוק הוא שנפרש שכאשר יפסוק שמה קול השופר אז המה הבהמה והאנשים יעלו בהר. כי איך יאמר לשון משיכה על הפכה שהוא ההפסק. והגאון רב סעדיא פי' במשוך היובל כאשר משה רבינו ימשוך בשופר שהוא היובל משיכה ותקיעה גדולה אז המה יעלו בהר וידמה שכבר תקע משה בשופר כשנסתלקה השכינה משם וזה אין ראוי לקבלו מהגאון כי השופר שנזכר בפרשה הוא אשר היה בדרך המופת לא מתקיעת משה ועליו אמר בלא ספק במשוך היובל שהוא השופר שהוא מקרן כבש והיובל הוא הכבש ולדעתו היה ראוי שיאמר הכתוב במשוך משה בתקיעת היובל המה יעלו בהר גם שלא נזכר בכתוב שתקע משה והנכון בעיני הוא שבאה האזהרה הזאת כוללת שלא יתחזק אדם לעלות בהר סיני כל הימים שישכון עליו הענן והכבוד האלהי. ואין ספק שזה התמיד כל הימים אשר ישב משה בהר לקבל הלוחות הראשונות ולהתפלל על מעשה העגל ולקבל הלוחות האחרונות עד יום הכפורים שאז מחל להם הקדוש ברוך הוא עון העגל ונתקע השופר סימן לחירות' ומחילתם כמו שדרשו חז"ל על עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר כי אז נסתלקה השכינה מהר סיני ושרתה באהל מועד בין שני הכרובים ועל זה נאמר במשוך היובל שהוא מחג השבועות שהיה יום מתן תורה עד יום הכפורים תהיה האזהרה שלא תגע בו יד משם והלאה המה יעלו בהר. וזכר הכתוב שירד משה מן ההר אל העם והזהירם בקדושה ובטהרה ונקיות ואמר היו נכונים לשלשת ימים שענינו ליום השלישי אחרי האזהרה ההיא שהוא יום ששי לחדש סיון שכן אמר יוסף בעוד שלשת ימי' וכתיב ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה וכן אמר בענין אחיו ויאסוף אותם אל משמר שלשה ימים וכתוב שביום הג' התירם מהמאסר ואסר את שמעון לעיניהם וכמו שכתב הראב"ע ולפי זה לא הוסיף משה בזה יום מדעתו כי אמרו היו נכונים לשלשת ימים ענינו היו נכונים ליום הג' ואיך לא הנה מתן תורה היה מוגבל מהשם יתברך ביום החמשים מיציאת מצרים ובאותו יום צוה לחוג חג השבועות ואיככה אם כן ישנה משה בזה דבר ה' ויוסיף יום מדעתו. ואמנם דרך הדרוש הוא שעל צד ההסכמה אמר זה להוציא מזה המקום דין הפלטת שכבת זרע כמו שנזכר במסכת שבת (דף ל"א). והנה צוה להם משה שבאותם ימי הפרשיות אל יגשו אל אשה לפי שהיא הגדולה שבתאוות הגשמיות ולא הוצרך להזהירם על המאכל והמשתה לפי שלא היו ביניהם סובאי יין ולא זוללי בשר כי היה מאכלם בלבד הלחם הקלוקל ושותים מים קרים ואפשר שהיה בכלל ההכנה והקדושה שלא ישתדלו באותם הימים במקח וממכר ולא במלאכות רק ישתדלו ויעיינו תמיד בנפלאות השם אשר עשה עמהם ולשמוע חכמה ומוסר מפי זקניהם וחכמיהם: