שמות יג, ז

פַּטִיר יִתְאֲכֵל יָת שִׁבְעַת יוֹמִין וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִיעַ וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִיר בְּכָל תְּחוּמָךְ:

פַּטִּירֵי יִתְאָכֵיל יַת שׁוּבְעָא יוֹמִין וְלָא יִתְחָמֵי לָךְ חָמִיעַ וְלָא יִתְחָמֵי לָךְ חֲמִיר בְּכָל תְּחוּמָךְ

מצות. הנה השבת הזהיר על גר אשר בשעריך. כי על זה התנאי יגור בשעריך שלא יעשה מלאכה לפניך בשבת. וככה ביום הכפורים כי כן כתוב. וככה בפסח שלא יאכל חמץ במקום שהוא רשותו וזהו טעם בכל גבולך:

מצות יאכל את שבעת הימים. זה כמו בשבעת הימים וכמוהו מה שכתוב בחזקיה (דה"ב ל כב) ויאכלו את המועד שבעת הימים, ודרשו חז"ל את לרבות שמונה שעות מיום י"ד, או לרבות יום שמיני בחוצה לארץ.

מצות יאכל. בכל בני ביתך. עד אשר לא יראה וגו׳. ומזה יגיע לשאלת הבנים. והתשובה מחזקת ומרחבת הדעת להשריש הזכירה בלב:

מצות יאכל את שבעת הימים. קדימת השם לפני הפעל מורה איזה דיוק והפוך וסתירה כמו שבארתי באילת השחר (פי"ב) וגם למה חזר שנית את שבעת הימים, פי' חז"ל משום שמ"ש ולא יאכל חמץ בא ללפני זמנו, ונגד זה אמר שמצות יאכל רק שבעת הימים ולא משש שעות ולמעלה, ומזה נשמע ממילא שמ"ש ולא יאכל חמץ הוא יותר משבעת הימים כי אסור משש שעות ולמעלה. והנה בגמרא פסחים (דף כח) אמר דלר' יהודה תלתא לאוין כתיבי חד לפני זמנו וחד לתוך זמנו וחד לאחר זמנו, ומלשון הגמרא (דף כט) שאמר בשלמא לרבא וכו' אלא לראב"י דמוקי לה כר' יהודה משום לא יאכל חמץ מבע"ל, משמע דלא יאכל בא על אח"ז, וכן מבואר בירושלמי (פ"ב ה"ב) עיי"ש, וכן דעת הרמב"ם אבל הרא"ש פרק כל שעה (סי' ד') כתב דלפני זמנו נפק"ל מלא יאכל חמץ, ולכן בלפני זמנו פסקינן דלא כריה"ג דבא לסמוכים, וזה דעת המכילתא, ועז"א למה נאמר ר"ל למה חלק ולא יאכל חמץ היום וכו' מצות יאכל, ולא אמר מצות יאכל ולא יאכל חמץ ולא יראה שאור, ועז"א שמזה נלמד שחמץ אסור לפני זמנו ע"כ כתב זה ביחוד, והגר"א הגיה לפי שלמדנו על החמץ שאסור משש שעות ולמעלה יכול אף אכילת מצה ג"כ ת"ל מצות יאכל את שבעת הימים: ולא יראה לך חמץ. מאמרי המכילתא עד והגדת כבר נשנה למעלה סי' סז סח: