שמות יב, מה

תושב. זה גר תושב:

ושכיר. זה הנכרי ומה תלמוד לומר, והלא ערלים הם, ונאמר (פסוק מח) וכל ערל לא יאכל בו, אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר:

תּוֹתָבָא וַאֲגִירָא לָא יֵכוּל בֵּהּ:

דַּיוֹר תּוֹתַב וַאֲגִירָא נוּכְרָאָה לָא יֵיכוֹל בֵּיהּ

תּוֹתָבָא דִגְבַר וַאֲגִירָא כַּד הֲוָה בַּר עַמְמִין לָא יֵיכוּל מִינֵיהּ:

תושב זה גר תושב שכיר זה הגוי ומה תלמוד לומר והלא ערלים הם אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול לשון רש"י ולא ידעתי למה יכתוב הרב הדברים הנדחים בגמרא שהרי הקשו על זה (יבמות עא) והני מולין נינהו והתנן (נדרים ג יא) הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם שנאמר (ירמיהו ט כה) כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב והעמידו הכתוב בגר שמל ולא טבל

תושב. מישראל או שכיר. לא יאכל הפסח אם לא יכוס על השה כמשפט כל העדה:

תושב פרש״י זה גר תושב. פירש כלומר שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות ואע״ג דבפרשת אמור פרש״י זה עבד עברי הנרצע י״ל התם בתרומה והכא בפסח.

תושב ושכיר. תושב קנוי קניין עולם של יובל שכיר קנוי קניין שנים לשש ושניהם ישראל והכי קאמר ישראל שאינו קנוי קניין הגוף ועשה אדונו פסחו ולא מנה אותם עמו על פסחו לא יאכלו בו שלא תאמר מאחר שהם עבדיו בלא מנוי יכולין לאכול עמו דמסתמא הכי מנויין כיון דמזונותם עליו קמשמע לן שצריך למנותן בהדיא אבל עבדו כנעני כיון שמלו והוא קנוי קניין הגוף אכל בלא מינוי דמסתמא נמנה הוא עמו והכי אמר בפר' האשה בפסחים שוחט אדם ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י שפחתו ועבדו הכנענים שלא מדעתם אבל לא ע"י בנו ובתו הגדולים ולא ע"י עבדו ושפחתו העברים אלא מדעתם. הגה"ה. ומה שפי' רש"י לא נהירא לי דכיון שערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור אע"פ שאינו משומד לערלות משום דמאיס כדאמ' בהערל ואסור לאכול משולחנו של מקום וכן מקשה בהערל ערבי מהול וכנעני מהול שהם ערלים גמורים מבעיא דאמר הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם:

אז יאכל בו. האדון דברי ר' יהושע שמילת עבדיו מעכבין אותו ור' אליעזר אומ' אז יאכל בו אעבד קאי דאין מילת עבדיו מעכבין אותו אבל מילת זכריו דברי הכל מעכבין אותו דכתיב המול לו כל זכר:

תושב ושכיר. פרש״י לאתויי ערבי מהול וכו׳ והוא מהמכילתא דעת ר׳ יצחק . אבל לפי פשוטו קאי על הא דכתיב דמקנת כסף אפילו אינו יליד בית ישראל מכ״מ ומלתה אותו אפילו בע״כ יאכל בו. אבל תושב ושכיר שמלתה בע״כ לא יאכל בו שאינו קנוי לך שתשלוט בו למולו בע״כ:

תושב ושכיר. כבר בארתי בפי' הספרא אמור (סי' פו) שכאן מדבר בנכרי עיי"ש, אולם בכל זה הוא מיותר דהוא בכלל בן נכר, ואמר ר' אליעזר שבהכרח מדבר שלקחו לעבד ולא מל אותו כמ"ש ומלתה אותו אז יאכל בו, אבל תושב ושכיר שלא מל לא יאכל, וגם זה מיותר שכבר אמר ומלתה אותו אז יאכל בו לא קודם, ואמר שהוא מופנה ללמד על תושב ושכיר האמור גבי תרומה לפסול בו את הערל, ובאר בגמרא יבמות (דף ע) דלר' אליעזר דס"ל גז"ש מופנה מצ"א למדין ומשיבין, פה תושב ושכיר שניהם מופנים ושדי חד אלמד וחד אמלמד, ולפ"ז נראה שגם ר' יצחק סובר כר' אליעזר שמ"ש תושב ושכיר גבי פסח הוא ללמד על תרומה רק שהוא ס"ל דגז"ש מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין, וע"ז שאל תושב ושכיר למה נאמר, ר"ל למה צריך שניהם דדי בחד, ומ"ש אם היה ערבי מהול א"א לפרש כפשוטו, דהא בגמרא שם (דף עא) מקשה ע"ז דערבי מהול ערל הוא, וכמ"ש ג"כ בע"ז (דף כז), רק ר"ל ערבי שמל לשם גרות ולא טבל כמש"ש בגמרא אליבא דר"ע, ובזה יבואו על נכון פסקי הרמב"ם שחשב מל"ת שלא להאכיל לגר תושב וס"ל (פ"ז מה' תרומות) שתושב ושכיר שגבי פסח מיותר ללמוד גז"ש שלא יאכל ערל בתרומה שהם דברים סותרים, דא"כ איך למד מזה מל"ת בפ"ע הלא הוא בכלל ערל, רק ששכיר מיותר לגז"ש ותושב צריך לגופי' כשיטת ר' יצחק. ורש"י בפי' התורה שכתב ערבי מהול יש לפרש דבריו כמו שפרשנו את המכילתא, ובספרא אמור (סי' פו) מביא מימרא דר' אליעזר דפה בשם ר' ישמעאל וכן גרס בירושלמי פ' הערל, ור' ישמעאל ס"ל בנדה (דף כב) דגז"ש מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין, וצריך לפרש לדידיה כמ"ש לשיטת ר' יצחק:

ת הרא"ם האריך בשני הדבורים להקשות מסוגיא דגמרא ולישבה ע"ש באריכות: