שמות יב, מד

ומלתה אתו אז יאכל בו. רבו, מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, דברי רבי יהושע רבי אלעזר אומר אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, אם כן מה תלמוד לומר אז יאכל בו, העבד:

וְכָל עָבֵד גְבַר זְבִינֵי כַסְפָּא וְתִגְזַר יָתֵהּ בְּכֵן יֵכוּל בֵּהּ:

וְכָל גּוּבְרָאֵי דְּאִזְדַּבַּן לְעֶבֶד לְגַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל זַבִּין כַּסְפָּא וְתִגְזוֹר יָתֵיהּ וְתִטְבְּלִינֵיהּ בְּכֵן יֵיכוּל בֵּיהּ

וכל. ומלתה אותו. לרצונו. שישוב לדת ישראל אם הוא בן מצוה. ומשפט מקנת כסף או יליד בית שוה. רק דבר הכתוב בהוה יותר:

מקנת כסף לרבות אשה ועבד וקטן להיות כעבד איש.

ומלתה אתו אז יאכל בו להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת אפי׳ חזר הבשר וחפה העטרה אינו מעכבו מלאכול בפסח ובתרומה, ועל זה נמנו רבותינו בלוד ואמרו אינו חוצץ לטומאה.

ומלתה אותו אז. תיבת אז מיותר. ובא ללמד על הא דתניא במכילתא להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת אפילו שחזר הבשר וחפה העטרה אינו מעכבו מלאכול הפסח. והפי׳ שמשוך אינו צריך למול מה״ת עוד. כדאיתא פ׳ הערל דע״ב. ולא שרשאי למשוך את הערלה ח״ו אלא שאם נמשך רשאי לאכול הפסח שאינו נקרא בשם ערל עוד. וזהו דיוק לשון הכתוב ומלתה אתו אז. בשעה שקנית אותו ואח״כ משך עצמו מכ״מ יאכל בו וה״ה בישראל רשע אלא אורחא דמילתא דעבד מל בע״כ. לא מיבעי לרשב״א ביבמות דמ״ח דעבד איש אתה מל בע״כ. ואפילו לרבנן דא״א לגיירו בע״כ עד שיאמר רוצה אני מכ״מ עלול הוא שיחזור בו ואח״כ ימשוך עצמו:

יאכל בו. יאכל אותו מיבעי. אלא למ״ד דקאי על האדון משמעו בו אינו אוכל אבל אוכל בתרומה ואין מעכבו מילת עבדיו כדאיתא בפסחים צ״ו ולמ״ד דקאי על העבד משמעו הפסולת והגרוע שבפסח. דכבוד הוא להפסח דהחשוב שבחבורה אוכל משופריה וע׳ ס׳ ויקרא כ״ב י׳:

וכל עבד איש. כבר בארתי צו (סי' פז) ששם איש יבא לפעמים ליחס הקנין אל הקונה, ולפעמים בא לסימן המין, אולם פה אא"ל שבא על סימן המין דהא פי' הטעם מפני שהוא מקנת כסף יהיה הקונה מי שיהיה, וברמב"ם (ה' ק"פ פ"ה ה"ו) כתב שהקטן אין מילת עבדיו מעכבים אותו מלאכול הפסח, ולפ"ז היה גרסתו אשה מנין ת"ל מקנת כסף א"כ מה ת"ל עבד איש להוציא את הקטן, אמנם בגמרא יבמות (דף מח) מבואר שאינו דורש כן, עיי"ש:

ומלתה אותו אז יאכל בו. לדעת ר' ישמעאל שס"ל שרשאי לקיים עבדים בלתי נמולים אאל"פ ומלתה אותו שמחויב למולו, ובהכרח פי' שצריך שתמול אותו כדי שיוכל האדון לאכול בפסח, ופי' אז יאכל בו אדון העבד כי מילת עבדיו מעכבת, ולשיטת ר' אליעזר אין רשאי לקיים עבדים בלתי נמולים ופי' ומלתה אותו שאתה מצווה למולו ואז יאכל בו העבד, אבל אין מעכב את האדון. אמנם הרמב"ם פוסק דאסור לקיים עבדים ערלים ופוסק דמילת עבדיו מעכבת, ונראה שהוא היה גורס כגירסת הילקוט שגרס במכילתא שר' אליעזר סובר דמילת עבדיו מעכבת ור' ישמעאל סובר אינו מעכב, ולפ"ז הסברא בהפך דלר"א דאסור לקיים עבדים ערלים פי' ומלתה אותו אתה מחויב למולו ואז יאכל האדון, ולר"י דרשאי לקיים עבדים ערלים, אינו מחויב מלאכול בפסח. אמנם בתוס' יבמות (דף ע ע"ב ד"ה אי) גרס במכילתא כגרסתנו, דלר' אליעזר אין מעכב ואמר דלר"ע פי' אז יאכל בו האדון ור"ע ס"ל דאין מקיימים עבדים ערלים א"כ לא תליא זה בזה, ומ"ש מילת זכריו מנין, פי' למילת זכריו בשעת אכילה ומילת עבדיו בשעת עשיה, וכן מפרש ביבמות (דף עא), ומ"ש מקרא דוינפש בן אמתך והגר מפרש ביבמות (דף מח ע"ב):

ומלתה אותו. כבר בארתי זאת בס' התו"ה תזריע (סי' ו) שזה בנוי על ההבדל שיסדתי בלשון בין העתיד הגמור הבא בוי"ו החיבור ובין העבר המהופך לעתיד ע"י הוי"ו, שהעבר המהופך לעתיד מורה על פעולה עשויה ונאמרת ואין נעשית רק פעם אחת, והעתיד הגמור מורה על פעולה נמשכת, ואם היה אומר ותמול אותו, היה הצווי שימול תמיד ואם חזר הבשר צריך לחזור וליטול אבל כשכתב ומלתה א"צ לימול רק פעם אחת, עיי"ש שבארתי זה היטב: