שמות יב, ג

דברו אל כל עדת. וכי אהרן מדבר והלא כבר נאמר (שמות ז ב) אתה תדבר, אלא חולקין כבוד זה לזה ואומרים זה לזה למדני, והדבור יוצא מבין שניהם, כאלו שניהם מדברים:

אל כל עדת ישראל וגו' בעשר לחדש. דברו היום בראש חדש שיקחוהו בעשור לחדש:

הזה. פסח מצרים מקחו בעשור, ולא פסח דורות:

שה לבית אבת. למשפחה אחת, הרי שהיו מרבין יכול שה אחד לכלן, תלמוד לומר שה לבית:

מַלִילוּ עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל לְמֵימַר בְּעַסְרָא לְיַרְחָא הָדֵין וְיִסְבוּן לְהוֹן גְבַר אִמָר לְבֵית אַבָּא אִמָר לְבֵיתָא:

מַלִילוּ עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימַר בְּעַשְרָא לְיַרְחָא הָדֵין זִמְנֵיהּ קָבִיעַ בַּהֲדָא זִימְנָא וְלָא לְדָרַיָא וְיִסְבוּן לְהוֹן אִימַר לְבֵית גְּנִיסְתָּא וְאִין סַגִּיאִין מִמִּנְיָנָא יִסְבוּן אִימְרָא לְבֵיתָא

איש שה לבית אבות טעם המצוה הזאת בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול כי הוא מזל הצומח לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב) כש"כ שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו וכך אמרו (שם) קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים

דברו אל כל עדת בני ישראל. כי כל בני מצות. חייבים:

ויקחו להם. מי שיש להם ממקנהו כי מקנה רב היה להם או יקנו. ויפת אמר כי מיום העשור יחלו להכין השה יום י"ד רק לא ידענו אם זו מצוה לדורות או על פסח מצרים:

שה לבית אבות. אם הם מועטים:

שה לבית. אם הם רבים ואחר שאמר שה לבית אבות אמר שה לכל בית ובית ובתחלת זה הספר פירשתי בית:

לבית אבות - משפחות בית אחד רגילים לאכול יחד בבית אחד, כי הפסח לא יאכל בשני בתים. דכתיב: שה לבית בבית אחד יאכל.

בעשור לחדש. פסח מצרים מקחו בעשור הי' וכאשר ראו בכורי מצרים כך א"ל לישר' מה זאת לכם א"ל פסח הוא שיפסח המקום על בתי בני ישראל במצרים ויהרוג במצרים הבכורו' אצל המצריים ואמרו להם שלחו ישראל כי אתם גורמים לנו למות ולא רצו והם הרגו בהם כמה וכמה והיינו דכתיב למכה מצרים בבכוריהם בכורי מצרים לא נאמר אלא מצרים בבכוריהם שהבכורות הכו עצמן. ועוד אתמר במדרש כי כשלקחו הפסח בעשור לחדש שבת היה שהרי קי"ל דפסח מצרים בחמישי בשבת כדכתיב במס' שבת פ' ר"ע א"כ עשור שלו בשבת שלפניו וכשראו המצרים כשלוקחין הפסחים לשחוט נתקבצו עליהם להרגן כי יראתן של מצרים הי' בהמות ועשה להם הקב"ה נס וניצולו ולכך קרוי שבת הגדול מפני גדול הנס. ומיהו צריך ליתן טעם למה מקחו מבעשור. ואו' רש"י שיתעסקו בברית מילה ובדם פסח ד' ימים. ומקשים ד' ימים למה ואומר הרב יצחק מאיבר"א כדי שימולו וישהו ג' ימים אחר המילה קודם שיצאו לדרך:

בעשור לחדש הזה ויקחו להם. יהיה נלקח בעשור ונשחט בי"ד, למדך הכתוב שהוא טעון בקור ד' ימים ולכך הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים.

שה לבית אבות. למשפחה אחת ואם היו בני המשפחה מרובים יכול שה אחד לכולם ת"ל שה לבית.

בעשר לחודש הזה ויקחו להם יום שבת היה ולפי שעשו בו ישראל מצוה ראשונה כגון מקח הפסח בעשור נקרא שבת הגדול.

ויקחו להם איש שה ע״י שמזל טלה היה יראתם ובגללו היו עובדים לצאן אתם תקחו יראתם בידכם ולא תהיה בהם יכולת לעכב אתכם וילקו בחדש שמזלו טלה ולא יועיל לה.

שה לבית אבת אפילו אינם ממשפחה אחת והם בבית אחד יקחו להם שה.

שה לבית למצא יראתם בכל בית ובית.

שה לבית אבות. כפי המשפחה תקחו זה ביניהם וזה לבית וגם בני בית אחר אפי' אינם בני משפחה אחת משתתפין יחד וכן הוא אומר (שמואל א כ׳:כ״ט) כי זבח משפחה לנו כי דרך משפחה לעשות יחד:

דברו וגו׳ לאמר. צריך לדעת למה הצרך לומר ״דברו״ ולא סמך על מה שאמר בפסוק ראשון ״ויאמר ה׳ וגו׳ לאמר״, ואם לא הספיק לו תבת ״לאמר״ היה לו לומר ״דברו״ קדם אמרו ״החדש הזה״, כי מצוה זו לישראל לדורותם נתנה, ולמה לא אמר קדם לה ״דברו״. עוד קשה אמרו תבת לאמר כי למי יאמרו ישראל?

ואולי כי לצד שבמצוה זו של לקיחת השה יש בה שתי בחינות: אחת לטובה, כי בה נשאו ראש וראו אותם אויביהם עושים באלהיהם שפטים, כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה טז,ג), והשניה לצד המצוה כי מצות המלך היא לעשות כן, והעובר עליו ענוש יענש. לזה הצרך לומר דברו וגו׳ לאמר, ״דברו״ לשון קשי, כנגד צרך הדבר וגזרת מלך ולהעניש על כל עובר, ו״לאמר״ אמירה רכה, כנגד מעלה וכבוד אשר תשיגם בדבר. ולצד שבמצוה שצוה בתחלת הנבואה, שהיא לחשב מניסן, אין ענש לעובר על זה כענש החודל מעשות הפסח, ולזה לא אמר כנגדה אלא ״לאמר״, אשר על כן הצרך לחזר ולומר ״דברו״ כנגד מצות פסח, ואמר עוד ״לאמר״ כי גם בה יש מעלה לישראל כנזכר. ובדרך דרש צום להנהיג את ישראל בהנהגת התורה והמצוות, להודיעם חקי ה׳ ותורותיו ולהנהיגם בדרך ישרה, ולזה אמר ״דברו״ ואמר ״לאמר״, פרוש כדי שיהיו מעלים, על דרך אמרו (ישעיהו ג:י): ״אמרו צדיק״ וגו׳.

עוד ירצה, כי מתחלה ידבר אל הזקנים כמו שמצינו לו שכן עשה משה, דכתיב (שמות יב:כא) ״ויקרא משה לכל זקני ישראל״, והוא אמרו דברו אל כל עדת ישראל לאמר שיאמר להעם, והוא גם כן מה שאמר שם הכתוב ״ויאמר אליהם״.

ויקחו להם וגו׳. קשה למה אמר ו׳ בתחלת ענין? ואולי כי רמז לדברים הנאמרים בדברי משה לישראל, דכתיב ״משכו וקחו״ וגו׳, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה טז,ב) ״משכו ידיכם מעבודה זרה״ וגו׳, ודבר זה לא נאמר בדברי ה׳, והנה מדברי משה נשמע כי כן נאמר לו בנבואה, והוא אמרו ״ויקחו״ בתוספת ו׳ רמז שקדם דבור, ומה הוא ״משכו״ שאמר משה.

עוד ירצה, להיות שאמר ״בעשור״ – יכול לקח בעשור ישחט, לא לקח בעשור לא יקח בי״א בי״ב בי״ג, תלמוד לומר ״ויקחו״ לרבות אחר כך. ובמכילתא (שמות יב:ג) למדו דין זה של לקיחה בי״א בי״ב בי״ג מדין קל וחומר, ודבר הבא בקל וחומר אם נמצא לו רמז בכתוב נסכים לומר כי לזה נתכון.

עוד ירמז בדקדק עוד תיבת ״להם״. עוד אמרו תיבת איש שלא היה צריך לומר אלא ״ויקחו שה לבית״ וגו׳. אכן ירצה על דרך אמרם ז״ל (תנחומא) בפסוק ״ויקחו לי תרומה״ וזה לשונו: אמר הקדוש ברוך הוא קחו אותי עמכם, והוא אמרו כאן לצד כי זו מצוה ראשונה הודיעם השגת המצוה כי בעשותה ישרה עליו ה׳ שכינתו בסוד (דברים כח:י) ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך״. גם אמרו כי תיבת ״מצוה״ יש בה שם הוי״ה חצי בא״ת ב״ש וחצי בפשוט (תיקוני זוהר תיקון כט), והוא אמרו ויקחו להם איש פרוש על דרך אמרם ז״ל (סוטה מב:) ״איש״ – אין איש אלא הקדוש ברוך הוא, כי במצוה זו יקחו להם לקיחה גדולה ועצומה והוא איש שהוא אלהינו מלכנו.

וראיתי לתת לב למה לא צוה ה׳ בפסח מצרים על הטמאים והערלים ובני הנכר שלא יאכלו מפסח. הן אמת כי אזהרת הטמאים, לפי מה שכתבנו בפרשת ״זאת חקת התורה״ (במדבר יט:ב), יש טעם נכון בדבר, אבל הערלים ובני הנכר למה לא צוה אותם ה׳. והנה לפי דבריהם זכרונם לברכה הוזהרו ישראל על שניהם, על המילה כאמור בדברי קבלה (יחזקאל טז:ו) ״ואראך מתבוססת בדמיך״, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה יט:ו) דם פסח ודם מילה, ועל בן נכר דרשו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה טז) בפסוק ״משכו״ וגו׳ – משכו ידיכם מעבודה זרה, הרי שהזהיר על הדבר כי קודם מצות הפסח יצאו מכלל עובדי עבודה זרה ויכנסו בכלל ישראל. וכל זה אינו מספיק לקושיתנו כי למה לא באו הדברים בדברי ה׳ בעקר המצוה.

והנה בסוף הפרשה, אחר שסדר יציאת ישראל ממצרים, נאמרה פרשת ״זאת חקת הפסח״ וגו׳, ״כל בן נכר״ וגו׳, ״וכל עבד״ וגו׳. וראיתי לרבי אברהם בן עזרא זכרונו לברכה שכתב כי פרשה זו נאמרה לפסח דורות והוסיף מצוות אחרות וכו׳, ואם נתכון לומר כי בן נכר וערל הם מצוות מוספות בפסח דורות, דבריו כאן בטלים הם כפי דברי רבותינו זכרונם לברכה, וגם ממה שגמר אומר הכתוב שם בפרשת ערל ובן נכר ואמר (שמות יב:נ) ״ויעשו בני ישראל כאשר״ וגו׳, ואם לפסח דורות נאמרה פרשה זו לא היה לו לומר ״ויעשו בני ישראל כאשר צוה״ וגו׳ שמשמע שעשו ישראל כל האמור בפרשה. גם מה שאמר שיכון על פסח שעשו במדבר סיני הם דברים בעלמא, ומי ישמע אליו ואין צריך לומר לקבל דבריו בזה, הגם שהרב זכרונו לברכה חש לקמחיה ואינו חולק על דברי רבותינו אלא בדבר שאין בו הוראה לעתיד, אף על פי כן גם במה שלפנינו חולק בלא עמק המכריח וכיוצא בו.

וראיתי לרבותינו זכרונם לברכה במכילתא שאמרו, וזה לשונם: ״זאת חקת הפסח״ (שמות יב:מג) – בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: בפסח מצרים הכתוב מדבר. אין לי אלא פסח מצרים, פסח דורות מנין? תלמוד לומר ״ככל חקתיו וגו׳ יעשו אתו״ (במדבר ט:ג) על כרחם. הרי דלכל דעת התנאים בפסח מצרים הכתוב מדבר, ונעקרו דברי רבי אברהם בן עזרא והיו כלא היו.

ולפי זה אפשר שירמוז הכתוב באמרו ויקחו, פרוש, מלבד מצות מילה ומצות משיכתם מעבודה זרה שהוא בחינת בן נכר שצוה ה׳, הוסיף עוד לומר ״ויקחו״ וגו׳. ואמרו להם כאן רמז שלילת בן נכר וערל שלא יוכלו לאכול בפסח, כמו שבא הדבר מבואר בנבואת ״זאת חקת הפסח״ (שמות יב:מג).

שה לבית אבות שה לבית. ידוע הדרש שאם היו מרובין יכול שה אחת לכולן ת״ל שה לבית. ועדיין יש לדקדק דמכ״מ היה ראוי לפרש ואם ירבה בית אבות יהיה שה לבית כמו שמפרש הכתוב ואם ימעט הבית וגו׳ אלא יש בזה כונה אחרת ג״כ דגם בהיות שה לבית אבות יהיה שה לבית. והענין דלפי הנראה מלשון הכתוב וראה את הדם וגו׳ ופסח ה׳ על הפתח ולא יתן המשחית וגו׳ דראיית הדם שעל פתח הבית היה מגין וא״כ ישראל שעבר ויצא מביתו ונכנס לבית מצרי היה ראוי להיות ניזוק. אבל באמת אינו כן כמבואר להלן י״ג ולא יהיה בכם נגף וגו׳. עוד ראוי לדעת שהיו כמה רשעי ישראל באותו דור שלא מתו בדבר משום שלא סירבו לצאת אבל מכ״מ לא היו ראוים להנצל מן המשחית בשביל רשעתם. אלא בזכות הכשרים שבבית אב שלו כמו שיבואר להלן כ״ג וכ״ז. וא״כ היה תועלת של השה גם לכלל בית אב גם לבית. דבמעשה היה שה לבית. והתועלת להגין היה שה לבית אבות. היה מגין על כל בית אב שלו אפילו לא היה יושב בבית אפילו לא היה ראוי שיהא השה שלו מגין עליו מכ״מ כל בית אביו היו ניצולים יחד:

דברו אל כל עדת ישראל, זה נמצא ג' פעמים. א] פה, ב] פ' שמיני דברו אל כל עדת ישראל זאת החיה וכו', ג] בפ' זבין, והתורה בארה שרק משה היה המדבר כמ"ש ואתה דבר אל ב"י אך את שבתותי תשמרו (שמות לא יג), שמלת ואתה הנוסף על הפעל בא למעט שלא ידבר ע"י שליח כמ"ש במכילתא שם, ופי' ר' ישמעאל מ"ש פה דברו בלשון רבים, הגם שרק משה דבר כמ"ש ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם, כי אהרן היה אז הראש ב"ד שאמר מקודש ושמע באימה דברי משה, ומעלה עליו כאלו שומע מפי הקב"ה ומדבר, ור' אחא ב"ר יאשיה מפרש מ"ש בפרשת זאת החיה דברו בלשון רבים, כי שם כתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם ופי' בספרא שפי' שיאמר לאלעזר ואיתמר [שנז' שם מקודם עמש"ש] שהם ידברו אל ב"י, ור"ל שהם חזרו הדינים לפני ישראל במעמד משה כמ"ש בעירובין (דף סד) כיצד סדר משנה וכו', ופה לא נסתלק משה עד שחזרו הדברים בפניו וז"ש היה אהרן מימינו ואלעזר וכו', [ומבואר שזה היה אחר שמת נדב ואביהוא וזה כמ"ש שקאי על פ' זאת החיה], ורשב"י מפרש מ"ש דברו בפ' זבים, ששם לא צוה לאלעזר ואיתמר רק למשה ואהרן ומשה כבד לאהרן שידבר ואהרן חלק כבוד למשה ודבר משה לבדו:

דברו אל כל עדת ישראל. לכאורה יל"פ דברו בעשור, שבעשור ידברו אל ב"י, שכן מורה האתנחתא שמוסב למעלה, אך שהלא מ"ש דברו אל כל עדת ישראל שפי' הסנהדרין (כנ"ל סי' י"א) הוא מצד מצות קדוש החדש ועבור שנים שצ"ל ע"י הסנהדרין כנ"ל וא"כ בודאי היה הדבור בכח, וז"ש ת"ל החדש הזה דברו. והנה מ"ש בעשור לחדש ויקחו אינו מעכב כמו שמסיק בסוף דבריו שגם י"ד כשר ללקיחה, ופי' בעשור ויקחו שלא יקחו קודם, אולם הלא יל"פ שמ"ש בעשור ויקחו, היינו שלא יקחו אח"כ, אבל קודם העשור יוכל לקחת, ומוכיח זה ר' אחא בר"א ממה שהעמיד האתנחתא על בעשור לחדש הזה, שפי' דעקר הדבור יתחיל בעשור, שהגם שהיה הצווי תיכף לא היה כשר ללקיחה ולא חל הדבור עד יום העשור, וז"ש דברו אל כל עדת ישראל להפסיק הענין ר"ל שבא טעם מפסיק על בעשור לחדש הזה, להורות שלא חל הדבור קודם לכן, וריה"ג למד שמ"ש ושחטו אותו בארבעה עשר זה מעכב לכ"ע, דהא כתיב והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום שלא ישחטו קודם לכן שא"כ תעקר כתוב מפורש, ועוד למד מק"ו שגם אח"כ כשר ללקיחה. ויש ראיה לזה ממ"ש ויקחו ולא כתב ולקחו מזה מבואר שהוא פעולה בלתי נגמרת רק נמשכת עפ"י הכלל שיסדתי בספר החו"ה תזריע (סי' ו) ובאילת השחר (כלל מ"ב) ע"ש:

בעשור לחדש הזה. כבר התבאר בס' התו"ה צו (סי' כג) שכנוי הרומז הזה מורה תמיד נרמז קרוב שהוא לפנינו, וכ"מ שבא על נרמז בלתי קרוב דרשוהו חז"ל למעוט. ודרש במכילתא מובא פסחים (דף צו) שבא להוציא פסח דורות וכן ת"י בעשרא לירחא הדין זמנא קבוע בהדא זמנא ולא לדריא:

ויקחו להם איש. כבר בארתי (ויקרא סי' יט) שכ"מ שדבר הכתוב בלשון כזה שבא שם הכללות בלשון יחיד והפעל בלשון רבים, מורה שבא הצווי אל הרבים ואל היחיד כאחד, שאם היה אומר ויקחו להם שה לבית אבות, היה הצווי על כל הבית אב שיקחו כאחד, ואם היה אומר ויקח איש שה לבית אבות, לא היה הצווי רק על איש אחד מכל בית אב שיקח בשביל כולם, אבל כשאמר ויקחו להם איש, בא החיוב שכולם יקחו ע"י איש אחד שהוא שליח מכולם, ובבחינה זו הגם שאחד הוא הלוקח דינו כאלו כולם לוקחים כי שלוחו של אדם כמותו, ומכאן למד לכ"מ ששלוחו של אדם כמותו, ומבואר בקידושין ( דף מא ), שזה לר' יונתן דס"ל שמ"ש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל מלמד שכל ישראל יוצאים בפסח אחד וא"א ללמוד משם שליחות דשאני התם דאית ליה שותפות בגויה, אבל ריב"ק שס"ל דאין כל ישראל יוצאים בפסח אחד למד שליחות מן ושחטו אותו, וס"ל שמ"ש ויקחו להם איש שה מלמד שאיש זובח ואין קטן זובח, ור' יונתן למד זה מן איש לפי אכלו וסבר דאין שוחטין את הפסח על היחיד, וריב"ק ס"ל שוחטין את הפסח על היחיד, והמכילתא לקמן (סי' כט) הביא דרשת ריב"ק מן ושחטו אותו, וצ"ל כאן מכאן אמרו שלוחו של אדה כמותו דברי ר' יונתן:

ויקחו שה. שה כולל טלה וגדי, וכן שם צאן כולל שניהם רק שם צאן בא על המין או על הרבוי, יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן (ישעיהו ז׳:כ״א), ולא בא על היחיד כמ"ש ושה אחת מן הצאן (יחזקאל מ״ה:ט״ו) ארבע צאן תחת השה (שמות כ״א:ל״ז), וע"כ אמר לקמן משכו וקחו לכם צאן, ר"ל צאן הרבה, ופה ר"ל שה אחת לבית אבות:

שה לבית אבות שה לבית. הבית אב כולל תחתיו כמה משפחות, הבית אב הוא השורש הראשון והמשפחות הם הענפים המסתעפים ממנו, כמ"ש פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם, ויהיו אלה בני לוי וגו' גרשון וקהת ומררי ואלה שמות בני גרשון למשפחותם לבר ושמעי וגו' לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי וגו' ונשיא בית אב לגרשוני וכו' (במדבר ג׳:כ״א), מבואר שגרשון היה הבית אב ותחתיו שתי משפחות וכן קהת היה הבית אב ותחתיו ארבע משפחות, והבית הוא למטה מן המשפחה, כמ"ש והיה השבט אשר ילכדנו ה' יקרב למשפחות והמשפחה לבתים והבתים לגברים (יהושע ז׳:י״ד). אולם לפעמים תחשב המשפחה כבית אב לערך המשפחה אשר תחתיה וכמשפחה בערך הבית אב אשר לפניה כמו (במדבר כ״ו:כ״ט-ל׳) למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד, לגלעד משפחת הגלעדי, אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי, נמצא מכיר משפחה בערך מנשה ובית אב בערך איעזר, ומטעם זה קרא לגרשון קהת ומררי פעם בשם בתי אבות (במדבר ג יז) ופעם בשם משפחות (שם כו נז) כי הכל לפי הענין, שלמעלה חלק את גרשון קהת ומררי לשלש מחלקות בענין נשיאת כלי המשכן שכ"א היה לו פקודה אחרת, ולענין זה קראם בתי אבית, אבל בפ' פנחס חלק י"ב שבטי יה לבתי אבות והיה לוי הבית אב ובניו הם משפחות, ותראה שבמספר הראשון בפ' במדבר אמר תמיד שאו את ראש וכו' למשפחותם לבית אבותם וכן אמר בכל השבטים, לבד במספר בני לוי אמר פקד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם, כי מספר ישראל היה לגלגלותם כמבואר שם, וא"כ התחילו מן הגברים וכ"א התיחס ממטה למעלה למשפחה הקרובה ואח"כ למשפחה העליונה עד הבית אב הראשון, והיו תחלה למשפחותם ואח"כ לבית אבותם, כמ"ש ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, אבל בבני לוי שרצה להגביל חלוקה בין שלשת בניו, התחיל מראש היחוס והלך למטה, כמ"ש ויהיו אלה בני לוי וגו' גרשון וקהת ומררי, ובני קהת למשפחותם, והיו תחלה לבית אבותם ואח"כ למשפחותם, וכשבא למנות בני לוי שמנאם מלמטה למעלה אמר (שם סי' ד) למשפחותם לבית אבותם, ומ"ש פה שה לבית אבות שה לבית מבואר שאינו מדבר בבית אב העליון, שתחת הבית אב העליון הוא המשפחה לא הבית כנ"ל, רק שמדבר בבית אב האמצעי שהוא המשפחה שתחתיו הוא הבית, וז"ש במכילתא אין לבית אבות אלא למשפחות שנאמר לבית אבותם למשפחותם, ומבאר שמה שמודיע זאת כי אם יאמר ויקחו להם שה, ה"א שה אחד לכולם [ר"ל לכל ישראל], [ויותר נראה להגיה יכול שה לכל אחד, ר"ל שאם יכתוב ויקחו להם איש שה ה"א שכל איש ואיש יקח שה לכן אמר שדי בשה לכל הבית אב] ובזה יש לטעות שאם יש עשר משפחות לבית אב [ר"ל משפחות תחתונות שהם בתים] יהיה די בשה אחד לכולם ת"ל שה לבית, וע"כ אמר אח"כ משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם שהמשפחה כולל משפחה הגבוה ומשפחה הנמוכה:

ע [רא"ם] ואיני מבין דבריו דדלמא אתה תדבר לאהרן הוא דקאמר אבל לישראל שניהם כאחד היו מדברים ועוד אפי' את"ל שפי' אתה תדבר לפרעה הוא דלמא דוקא לפרעה אתה תדבר ולא אהרן אבל לישראל שניהם מדברים. וי"ל שמה דכתיב אתה תדבר וגו' ר"ל אע"פ שאהרן אחיך יהיה נביאך מ"מ אתה תדבר פעם אחת בקיצור השליחות לפרעה כפי ששמעת מפי ואהרן ימליצנו ויטעימנו אח"כ וכמו שהוא גבי פרעה ככה הוא גבי ישראל דכתיב ודבר הוא לך אל העם וגו' ר"ל אע"פ שאהרן יהיה לך לפה לדבר עם העם עם כל זה צריך אתה לדבר אל העם בכל שליחות פעם אחת בקיצור כמ"ש לעיל:

פ ר"ל בעשור לחדש הזה לא קאי אאמיר' אלא אויקחו דאי קאי אאמירה הל"ל בעשור לחדש הזה לאמר ויקחו וגו' דהוה משמע דאמירה יהיה בעשור לחדש אבל השתא שכתוב לאמר קודם בעשור לחדש קאי אאמירה דלעיל אר"ח:

צ מדכתיב הזה דמעוטא הוא. ומהרש"ל פי' דהל"ל ויקחו להם בעשור לחדש וגו' שהי' משמע שהצווי של לקיחה קאי על יום העשור אלא לכן כתיב הכי לומר שהשתא יהיה הלקיחה בעשור ולא לדורות:

ק מדאמר משה לישראל וקחו לכם צאן למשפחותיכם א"כ בית אבות היינו משפחה ולכך פירש"י שה למשפחותיכם שה לבית אבות:

דברו אל כל עדת ישראל וגו' עד שבע' ימים מצות תאכלו. צוה השם ית' למשה ולאהרן שידברו לכל עדת בני ישראל להיות המצוה מוטלת על כלם ושכלם יתעסקו בה והיא שיקחו בעשרה ימים לחדש הראשון ההוא איש שה לבית אבות ר"ל כל משפחה ומשפחה שהיא בית אבות שה אחד זכר תמים רוצה לומר שלא יהיה נקבה לא טומטום ולא אנדרוגינוס כי אין אחד מהם זכר ושיהיה בן שנתו רוצה לומר שיהיה נולד בשנה ההיא כי הוא הנקרא טלה והוא בן שנה וכבר ביאר שיהיה מן הכבשים או מן העזים כלומר שמצוה מן המובחר היא שיהיה שה טלה ואם לא ימצא להם כן יקחו במקומו מן העזים והוא הגדי הקטן. והנה צוה שיהיה שה לבית כדי שלא יקחו שה אחד לשני בתים והטעם שלא יוציאו מן הבשר חוצה מבית אל בית האמנם אם ימעט הבית מהיות משה רוצה לומר שאם ימעטו אנשי הבית ולא יספיקו לאכול שה אחד עד שלא יותירו ממנו. אז יקח האדם ושכנו הקרוב אל ביתו שהרי אוהבים כאלו הם שניהם ממשפחה אחת במכסת נפשות רוצה לומר בחלק מנין הנפשות האוכלות איש לפי אכלו כלומר כפי מה שיחשוב כל איש לאכול ממנו כפי זה תכוסו ותתחלקו על השה ומאשר אמר תכוסו על השה למדנו שאינם נמנים אחרי שישחטו השה אלא בעוד שהוא חי שאז נקרא שה לא אחרי שמת שאז כבר אינו שה ולמדנו גם כן שאין אדם נמנה בשני פסחים שנאמר תכוסו על השה על אחד ולא על שני כבשים. והנה צוה שיהיו האוכלים השה ממשפחה או שכונה אחת לפי שיותר נאות הוא לאדם שיתחבר ליום משתה ושמחה בבית אחד מקרוביו או שכנו הקרוב אל ביתו כי אין לו מהקלון אם ילך לאכול בביתו ועל שולחנו משיהיה אם ילך לאכול בבית איש זר רחוק ממנו והנה כונה התורה האלהית שהנמנין על השה יאכלוהו בבית אחד ולא יצא מן הבית חוצה לסבה שאזכור אחר זה. וגם שהנמנים יהיו ראוים לאכול השה כלו בלילה ההוא כדי שלא יבואו קדשים לידי פסול. וצוהו שיהיה להם למשמרת עד י"ד יום לחדש ההוא להגיד שישימוהו אסור בעבותים בכרעי המטות. ואמנם אמרו ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל אין הכונה שכולם ישחטו את השה כי השוחט אחד הוא והמפרשים פרשו כל מי שירצה לשחוט מכל עדת בני ישראל ויותר נכון לפרש שכל קהל עדת ישראל וקבוץ אנשים שבישראל ישחטוהו כי עם היות השוחט איש א' הנה יתקבצו שם בעת השחיטה מקהלות עם ישר' לפרסום הדבר ולגלותו ביניהם והיותר נכון בעיני שצוה בזה שכל קהל עדת ישראל ישחטו כל אחד מהם את פסחו היום ההוא בין הערבים כי אז יהיה זמן שחיטת הפסח לכל ישראל כלומר כל אחד לפסחו והוא כמו (במדבר ט' ב') ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו שאין הכונה שכלם יעשו פסח אחד אלא שכל אחד עשה את פסחו וכן הענין בכאן שכל אחד מישראל שחט את פסחו באותו זמן שהוא בין הערבים וכתב הראב"ע בפירוש בין הערבים שיש שני ערבים לשמש הא' שקיעתו תחת הארץ והשני הסתלקות אורו המאיר אחרי בואו בהחלט ושהזמן אשר ביניהם קרא בין הערבים והרמב"ן כתב שמשש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים וענינו בין עריבת היום לעריבת הלילה כי הלילה תקרא ערב שנאמר בערב תאכלו מצות והוא בלילה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה וכן ויהי ערב ויהי בקר הערב הוא תחלת הלילה וכן (משלי ז' ח') בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה ונ"ל שהפי' הזה הוא עצמו מה שפירש הראב"ע בשיובן על פי דרכו והרלב"ג כתב שבין הערבים הוא חצי היום שהוא בין שני הערבים אשר קודם זריחת השמש והערב שהוא אחרי שקיעת השמש באותו יום ואינו נכון. והנכון בעיני שבין הערבים הוא כמו בערב כמ"ש (דברי' ט"ז) תזבח את הפסח בערב ואינו מההכרח שהשמוש הבאים בדרך הרבוי שיהי' טעמן שנים בדקדוק כי הנה מצאנו עצלתים וצהרים שאינו רבים ולא שנים וכמו שהצהרים הוא חצי היום להפלגת הזוהר בזמן ההוא עם היות שקודם זה כבר היה מאיר ככה נקרא תכלית הערב ערבים להפלגת ערבוב החשכ' בעת ההוא וצוה שיקחו מדם השה הנשחט ויתנו ממנו על שתי המזוזות והם אשר על פתח הבית משני הצדדים ועל המשקוף הוא העומד על המזוזות והוא עליון הפתח שעליו נוקש הדלת לדעת רש"י ולדעת הראב"ע הוא החלון אשר על פתח הבית כדרך המצריים והישמעאלים ושיעשו זה בבתים אשר יאכלו את השה בהם רוצה לומר מבפנים לבית כי לא יהיה ענין הדם כדי שיראו אותו המצריים אלא כדי שיראוהו ישראל וכמ"ש והיה הדם לכם לאות רוצה לומר לכם ולא לנכרים ולכן לא היתה מצות הדם בפתחי החצרות החצוניות רק על הבתים אשר יתקבצו האנשים לאכול את השה בעת מכת בכורות והנה בענין הדם קצר הכתוב בכאן ופירש בו אחר זה דברים. האחד שיקחו דם השה הנשחט בכלי כמו שאמר מן הדם אשר בסף כי לא ישפכוהו על הארץ כמים ויקחוהו מלוכלך בעפר אבל יקחוהו בכלי מהשחיטה ומשם יקחו לטבול. והב' שיטבל אותו עם אגודת אזוב כי לא יקחו הדם ההוא בידים ויתנו אותו על שתי המזוזות ועל המשקוף וכמ"ש ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם וגו' ואחרי שצוה על שחיטתו וטבילת הדם צוה על אכילתו והזהיר בדברים האחד (שמות י"ב ח') ואכלו את הבשר בלילה הזה רוצה לומר שלא יותירו ממנו אחר חצות ושלא ישברו העצמות אבל יאכלו את הבשר לבד וכמ"ש אחר זה ועצם לא תשברו בו. והב' שיאכלו את השה צלי אש. הג' צוה שיאכלו עם השה מצות ומרורים והוא לחם מצה לא חמץ וירקות מרור ככרפס וכחזרת המדברי ויהיה לדעת הרמב"ן אמר צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו צלי אש ומצות ועם מרורים יאכלוהו ויהיה מלת על כמו עם כמו ויבאו האנשים על הנשים או יהיה ומצות נמשך למעלה ואכלו את הבשר צלי אש ומצות יאכל גם כן ועם מרורים יאכלוהו הפסח הנזכר ויותר נכון לפרש על מרורים כפשוטו שבתחלה יאכלו מרורים זכר לשעבוד וימררו את חייהם ואח"כ את השה צלי אש כי היה הפסח נאכל על השבע כמו שזכרו חז"ל ומצות גם כן שיהיו צלי אש כי לא יאפו אותם בתנור אבל יעשו עוגות וישליכום על גחלי האש וככה יאכלו אותם עוגות רצפים וגם זה לרמוז היה כמו שיתבאר וביאר ענין הצלי שזכר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים ופרשו המפרשים נא כמו חי שלא יאכלו את בשר השה מבלי תקון וגם לא יהיה תקונו בשול במים כ"א צלי אש והנה הוצרך לפרש זה בשל מבושל במים אחר שכבר אמר צלי אש לדעת הרמב"ן מפני שיש בשול מבלי מים ולדעתי מלת נא בכאן יורה על הזמן ההווה כמו (שופטים י"ג ח') יבוא נא איש האלהים אלינו יצוה שני דברים בזה שלא יאכלו מהשה עתה רוצה לומר קודם י"ד לערב ושלא יאכלו אותו בשל מבושל במים ואמר במים לפי שגם הצלי נקרא מבושל כמו שאמר בפסח יאשיהו ויבשלו את הפסח באש כמשפט. הד' צוה שיצלו אותו בתמימות ראשו על כרעיו ועל קרבו כלומר שלא יחלקוהו קודם הצליה לחלקים ולנתחים אבל בתמימותו יצלו אותו ולא היו מחזרים קרבו לתוכו אחרי שהדיח אותו כי התורה אמרה צלי אש והקרבים אז יהיו בתמימות מבושל אבל היה קרבו מבחוץ בעת שיצלו אותו כדי שישלוט בו האש בעצמו. הה' צוה שלא יותירו ממנו עד בוקר ואם יותר ישרפוהו באש ובזה החמירה התורה בפסח יותר ממה שהחמירה בשאר הקדשים שהיה החמור מהם נאכל ביום ובליל' אחד והפסח היה נאכל בלבד ללילה אחד. והנה יתבאר טעמו אח' זה והנה אמרה תורה הנותר לבקר לפי שתכלית אכילת הפסח היה שיהיה נאכל קודם עת מכת בכורו' ואם היה להם מותר להותיר ממנו היה זה סבה שבני החבור' קצתם לא יאכלו ממנו כלל לפי שהיו כבר שבעים ויהיו מצניעין ממנו לאכול בבוקר ביציאת' לדרך ויאמרו שוגגים אנחנו. הו' צוה שככה יאכלו את הפסח מתניכ' חגורי' וגומר כי מנהג המצריים וגם הוא בכל ארץ ישמעאל עד היום הזה שכאשר ירצו לאכול יתירו את חגוריהם אשר במתניהם ולהסיר המנעלים מעל רגליהם לאכול מסובי' במטותיהם וכסתותיהם וכדי שלא יטנפום במנעליהם כי אינם נוהגים לאכול על שולחנות גבוהים כדרך רבים מנדיבי עמי. ולכן צוה יתברך שמפני חפזון היציאה לא יאכלו כן אלא מתניהם חגורים ומנעליהם ברגליהם ומקליהם בידיהם כאנשים המוכנים ללכת לדרכם באופן שיאכלו את השה בחפזון ולא תהיה אכילתו מפני התענוג אלא לשם מצות לפי שפסח הוא לה' וגם שהיו ישראל כל כך תאבים וכוספים ליציאת מצרים שלא רצו להתמהמה והנה מכל הדברים האלה שצותה תורה בפסח מצרים מהם היו לדורות גם כן ומהם היו לבד בפסח מצרים ולא נתחייבו בפסח דורות כי הנה מצות השה היה בפסח מצרים וכן לדורות וככה מנין השה וענינו שיהיה זכר תמים בן שנתו היה גם כן מצוה בפסח דורות וכן זמן שחיטתו בין הערבים היה לדורות וכמ"ש לא תזבח על חמץ דם זבחי וכן צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו ועצם לא תשברו בו היה מצוה בפסח דורות ואינו סותר לזה מה שנאמר במשנה תורה בענין הפסח (דברים ט"ז ב') וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר ואמר ובשלת ואכלת כי הנה לא היה הצאן והבקר לפסח אלא הצאן לפסח והבקר לשלמים ולחגיגה ועליהם אמר ובשלת ואכלת כמו שיתבאר במקומו. וכן ראשו על כרעיו ועל קרבו ואסור הנותר ממנו עד בוקר הכל היה לדורו' אבל לקיח' השה בעשור לחודש קודם ד' ימים לשחיטתו ונתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ומצות מתניכם חגורים ונעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם שלשת הדברים האלה היו חובם בפסח מצרים ולא בפסח דורות כי הנה כל דבר שהוא מגוף הפסח הוא לדורו' אמנ' הדברי' התלוי' באוכלי' לא היו לדורו' והטעם בהם יתבא' אחרי זה והודיע השם טעם המצוה הזאת בכללות באמרו ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה ר"ל אחרי אכילת הפסח בלילה הזה אשר צויתי לאכלו תעבור גבורתי ומכתי בארץ מצרים דרך העברה כמו הסוס הרץ במרוצה חזקה ועובר בשוק והורס כל מי שעומד בדרך לפניו וכל מי שנוטה מן הדרך ינצל וביאר הנמשל בהעברה הזאת ואמר והכיתי כל בכור בארץ מצרים שתהי' ההכאה לבכורות וגדולי הבית מאדם ועד בהמה שהבכורות שלהם ימותו פתאום והרלב"ג פירש ועברתי מלשון עברה וכעס כמו עובר ומתעבר ואמרו ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אין הכונה על השרים אלופיהם ודייניהם כמו שפרשו אנשים מבני עמנו וגם אינו על הפסילים אשר בארץ המה כדברי רש"י אבל הכוונה בו שיבטל כחות המערכות השמימיות המורות טובה על המצריים שהם האלוהו' שהיו עובדים כי אין הקב"ה נפרע מאומ' עד שיפרע מאלהיה וכמו שיתבאר והודיע א"כ השם למשה מכת בכורות בסבותיה והוא אמרו אני ה' רוצה לומר היכול על התחתונים ועל העליונים ומשגיח בפרטים ומבחין בין טפה לטפה ואין להקשות על זה מאשר בפעל כשנזכרה המכה נאמר וה' הכה כל בכור ולא נאמר שם שעשה שפטים באלוהיהם כי שם ספר ההכאה ומה שנמשך ממנה שהוא היציאה ממצרים אך בטול הכחות העליונות לא היה צריך לזכרו שמה אחרי שכבר נזכר כאן ולפי שלא יאמר משה ומה ענין הדם לענין מכת בכורות אמר עוד והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם רוצה לומר שהם יביטו בדם ההוא אשר יהיה נגד עיניהם בבתים שיתקבצו לאכול שם את הפסח והיה להם לאות וראייה על אמונה ודעת קים אמיתי וכאשר אתם תאמינו לי באמצעות האות ההוא ותבינו אמתת הדעת ההיא הנה אנכי בראותי את הדם ומה שתאמינו באמצעותו ופסחתי עליכם רוצה לומר אחמול עליכם והוא מלשון פסוח והמליט או יהיה מענין דילוג שבמכת בכורות אכה בבית המצרי ואדלג מבית ישראל באופן שלא ימותו בכורי ישראל כבכורי המצריים. וזה הוא ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים וגם זה מורה שלא היתה הזאת הדם אלא בפסח מצרים בלבד ולזכרון הנס הזה תחוגו חג לה' לדורותיכם ביום הזה ויהיה זה לכם חקת עולם שבכל שנה בחודש והיום הזה תחוגו ותעשו חגיגה משתה ויום טוב להודות לה' על כל אשר הגדיל לעשות עמכם ביציאת מצרים וע"ז נאמר במשנ' תור' (שם) שמור את חודש האביב ועשית פסח. והנה אמר הכתוב לדורותיכם חקת עולם ולא אמ' בכל מושבותיכם כמו שאמר במצות לפי שמצות המצ' ואיסור חמץ נוהגת בארץ ובחוצ' לארץ ולזה נאמר בה בכל מושבותיכם תאכלו מצות באי זה מקום שתשבו שמה אבל הפסח שחיובו בארץ ואין מצותו בחוצ' לארץ לא נאמר בעבור זה בכל מושבותיכם ואחרי ביאור המצו' הזאת כפי פשט הכתובים ראוי לבאר טעמה בכללה וחלקיה:

ואומר שכבר אמרו חכמים שהגופים התחתוני' שבעולם השפל קשורים עם הגופים העליונים השמימיים ומושפעים מהם וכ"ש בעניני התבואו' וההויה והפס' וכמ"ש (שם ל"ג) וממגד תבואו' שמש וממגד גרש ירחים ועליו נאמר כמו שדרשו חז"ל הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ עד שמפני זה הי' לכל אומה מהאומות ולכל ארץ מהארצות מזל מיוחד בשמים ישפיע עלי' כמאמר דניאל שר מלכות יון שר מלכות פרס וכמו שכתב הראב"ע על פסוק אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים והי' המזל השולט במצרים הוא מזל טלה ולכן היו המצריים עובדים אותו ומכבדים את צורתו וכמו שאמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן ואמר (שמות ח' כ"ב) הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו לפי שהיו חושבים שמזל טלה ישפיע ברכות וטובה באמצעות הכבוד והעלוי שיעשו למקנה שנקראה שמו עליו והוא בצלמו כדמותו וידוע בחכמת התכונה שמזל טלה הוא בכור והגדול שבי"ב מזלות האפודה בכחו ובגבורתו ובחדש ניסן הוא בכחו הגדול כי הוא מזל הצומח ותכלית גבורתו הוא ביום י"ד עד יום ט"ו ועל ידי השמש העומד אז עמו במחציתו ולכן מנאוהו התוכנים ראשון לכל המזלות וכבר זכר זה הרמב"ן על פסוק שה לבית וידעת עם זה מה שביאר הנביא יחזקאל שישראל בהיות' במצרי' רובם היו עובדי' למזל טלה כמו המצרי' עצמם וז"ש (יחזקאל כ"ה ה') ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים וגו' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלהיכם וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי את שקוצי עיניו לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים וכבר זכר הנביא מתועבותיהם שהיו עובדי ע"א מניחים זכרונה אחר הדלת והמזוזה וכ"ש שלא היו שומרים דרך ה' כאברהם אביהם והפרו את בריתו ולא נימולו מפני שהיו נשקעים באמונות הכוזבות אשר היו למצריים עד ששלח הקב"ה את נאמן ביתו משה רבינו להיותו רופא לשבורי לב וחסרי הדעת האמיתי שהוא הדריכם בדרך אמת במעגלי צדק כמו שצוה (שמות ג') לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ועם ראיותיו אותותיו ומופתיו השרישם באמונות האמיתיות וכמו שאמר ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' וגו' ויקדו וישתחוו ולהיותם כבר בשלימות האמונ' האלהית לכן לא התפשטו עליהם רעות המכות שהוכו בהם המצריים כי הפלה השם חסיד לו כי היו המכות ההן נעשות על יד שלוחי ההשגח' והדברים המגיעים מאתו יתברך על ידי אמצעיים הם מוגבלים כפי הסדר והטבע אשר שם בהם בוראם. אמנם לא כן הרעות המגיעות מהשגחת השם הפרטית בלא אמצעיי' כפי המשפט הישר והדין החותך ולכן אמר הנביא (איוב ל"א י"ד) ומה אעשה כי יקום אל ואמר (חבקוק ג) לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו ועל זה אמר ראש החכמים (משלי כ) מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע רוצ' לומ' שבהיותו משגיח בהשגחתו הפרטית יעבור הכל על שורת הדין מאין השב הנה מפני זה במכות מצרים היתה הפלאה להיותם ע"י אמצעיים שפעולתם מיוחסת כפי הכח הניתן להם מהשם להזיק לזה ולא לזה כפי הכוונה האמנם בעבור שהיו המערכות העליונות מסבבות העבדות לישראל במצרי' הצריך הקדוש ב"ה בכבודו ובעצמו לפקוד על צבא המרום במרום לבטל כח מזל טלה בליל' ההוא ועל זה אמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ולהיות המזל ההוא שולט בבכורי מצרים כמו שהוא בכור וגדול מכל מזלות האפודה נמשכה אחר משפטו מכת בכורות שהא בהא תליא ולכן נלקו כל הבכורות כלם מבכור פרעה עד בכור השבי ועד בכור בהמה שכלם לקו לא להיות בכור השבי ובכור בהמה חטאים בעבדות ישראל אלא להיותם בכורות ובהלקות בכור המזלות היה מחוייב שכל הבכורות מאי זה מין ועם שיהיו בהיותם במצרים מקום שולטנות המזל ההוא ילקו עמו הנה אם כן נלקה מהכח הבב"ת כדי שיצאו ישראל ממצרים ומתו הבכורות בהלקות המזל הבכור המורה עליהם והנה היו בכורי ישראל גם הם נכללים במכה הזאת אם כפי הסדור הטבעי כיון שהיו בכורות ונלקה מזלם והם היו במצרים ואם כפי שורת הדין ומשפטו לפי שגם הם היו עובדים למזל טלה במצרים ולכן הי' ראוי שילקו עמהם ומפני זה כדי להציל את ישראל מהמכה ההיא צוה אותם במצות הפסח והביטה וראה איך יסכימו כל פרטי המצו' הזאת עם הרמז הזה. ראשונה שיקחו שה בן שנתו שהוא טלה יען היה בצלמו וכדמותו של מזל טלה שהמצריים היו עובדים. הב' שיהי' זכר תמים כי כן צורת המזל זכר ולהיותו ראש המזלות קראו תמים רוצ' לומר שלם ונכבד. הג' צוה שיקחו השה בעשור לחודש ושחיטתו בי"ד יום והיתה הכוונה בלקיחתו בעשור לחודש לפי שאז השמש באותו מזל בשליש גבורתו וכדי שיראוהו המצרים כרוך בכרעי מטותיהם אשר הוא להם תועבה והכעסה רבה ושחיטתו ביום י"ד לפי שהוא אז שם בגבורתו ומעלתו ועכ"ז אז ישפכו את דם הטלה לדעת שלא ידרשהו אלוה ממעל ולא יצילהו המזל מרעתו ובזה יכירו וידעו כי לה' המלוכ' ושהוא מבטל המערכות בחפצו. וד' צוה שיהי' שה לבית לפי שמזל טלה הוא בית כבודו של שמש ולרמוז לזה יחסו שה ואם ימעט הבית ואמר בבית אחד יאכל ושלא יוציאוהו מן הבית להודיע שהיות השמש במזל טלה שהוא בית כבודו לא יצילהו מרעתו. וה' צוה שימנו עליו כל בני הבית כדי שכלם יושרשו באמונה האמיתית ולא ישאר ביניהם איש חושב מחשבות און. והו' צוה שישחטו אותו כל קהל עדת ישראל כדי שיהי' מפורסם ביניהם האמונה האמיתית ושקרות עבודת מזל טלה ולכן ישחטו הטלה בפומבי לראות אם יש מוחה בשחיטתו ומחזיק ברשעת אמונתו הראשונה. וז' צוה שיקחו מן דם השה ושיתנו ממנו על המשקוף ועל שתי המזוזות לפי שבאותם המקומות אחר הדלת והמזוזה היו הם שמים זכרון הע"א ההיא בהיותם עובדים אותה לכן עתה ישימו שמה דמו אשר שפכו לבזותו ולהכעיסו וצוה שיעשו ההזא' היא מהדם באגודת אזוב שהוא השפל והנבזה שבעצים לרמוז לישראל השפל בעבודת מצרים שידיו יעשו זה הפועל מההזאה מאלהי מצרים. וח' צוה שישימו הדם בבתים אשר יאכלו בהם להגיד שאין הרמז הזה מהאמונה הנקנית שמה מכוונת לנכרים אלא לישראל שהם גוי צדיק שומר אמונים וכמ"ש והיה הדם הזה לכם כי להם יהי' לאות ולעדות בעצמם שלא יהיו עוד עובדים את מזל טלה כימים הראשונים ושהם יצאו ממצרים כי יד אלהיהם הטוב' היא סמכתם בבטול כח מזל טלה וגבורתו גם צוה בזה האות שיהי' אליהם ביחוד כדי שהמצריים לא יעשו אות גם כן להנצל מהמגפה. והיו מקבלים דם השה בכלי כסף כדי שלא ישפך על הארץ ולא יאכלו על הדם גם לרמוז שבאותו דם אשר בסף יהי' סוף גלותם כי סף הוא מלשון סוף. וט' צוה שיאכלו את הבשר בליל' ההוא עד חצות והחמיר' התור' בנותר ממנו כמו שזכרתי לזכרון שבליל' ההוא עשה הקב"ה שפטים באלהי מצרים ולזה יאכל הפסח בליל' ההוא בהכרח. הי' צוה שיאכל הפסח על מצות ומרורים לפי שהפסח היה מורה על הגאולה והמצות והמרורים היו מורים על העבדות והענוי שקבלו במצרים ולפי שהעבדות והעינוי קדם לגאולה לכן צוה שיאכלו את הפסח המורה על הגאולה על מצות ומרורים שכבר אכלו בראשונה. הי"א צוה שיאכלו השה צלי אש ולא היה זה מפני החפזון כמו שפירשו המפרשים אבל היה כדי שיהי' ריחו נודף ושיריחו אותו המצריים וידעו כי תועבת מצרים היו אוכלים שמה. ועם כל זה לא יוכלו להרע עמהם וכמ"ש על זה ליל שמורים הוא לה'. וי"ב צוה שיצלו השה על כרעיו ועל קרבו ולא היה זה גם כן מפני החפזון כמו שפירשו אלא כדי שלא תבטל ולא תפסד תמונתו כי בהיותו חי ובהיותו מת ובהיותו צלי אש תמיד יהיה בתמונת טלה מפני הנרמז בו. וי"ג צוה שיאכלו את הפסח מתניהם חגורים ונעליהם ברגליהם כדי להבטיחם שבזכות מצות הפסח יצאו בלילה ההוא מגלות מצרים וכבר אחז"ל (ש"ר פ' י"ז) שעל שתי מצות נצטוו בלילה הזה דם מילה שנימולו כלם כדי לאכול בפסח שכל ערל לא יאכל בו ודם הפסח שנאמר ואומר לך בדמיך חיי ובמכילתא אמרו ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים היה ר' מתיא בן חרש אומר מפני מה צוה הקב"ה לקיחתו של פסח קודם שחיטתו ד' ימים הרי הוא אומר ואעבור עליך הגיעה השבועה שנשבעתי לאברהם לגאול את בניו ולא היו בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה ערום מן המצות לכן נתן להם שתי מצות מצות פסח ומצות מילה שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ונאמר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור לכך הקדים לקיחתו של פסח ד' ימים לשחיטתו כדי שיהיו נוטלים שכר על המעשה הנה ביארו שבאה מצות הפסח כדי שיהיו ראויים לגאולה. וכבר יורה על מצות מילה שקבלו אז מה שנ' בס' (יהושע ה) כי מולים היו כל העם היוצאים וגו'. ובאלה שמות רבה אמרו שהיה המשקוף בזכות אברהם הי' משקוף הבית והשתי מזוזות היו רמז ליצחק וליעקב ושלכן אמר ופסח ה' על הפתח. וענין כלו שבזכות מצות הפסח והדבקות אשר בלילה ההוא יתדבקו בבוראם ויאמינו בו וביכלתו על השלמות יהיו ניצולים מפעלי הלקות הכולל הנעשה בארץ המתחייב ממשפט האלוהות. וזהו אמרו ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרי' ובמקום שעובדי מזל טלה היו חושבים שבכבדם צלמו ודמותו ינצלו מהפגעים יתישב בנפשותם של ישראל ויראו בנסיון שהדבר בהפך שהעובדים אותו מתו והמבזי' ומקללי' אותו וכופרים באלהותו ינצלו מדבר באופל יהלוך. ואמנם מה הוא המשחית אשר זכר ושיזכור אחר זה ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף הנה הוא לדעתי אויר מעופש שורף שחידש הקב"ה על דרך הפלא והיה נכנס בבכורות מדרך הפה והנחירים והולך אל לבם פתאום והוא היה המשחית שאינו מבחין בין צדיק לרשע כי אינו בעל דעת ובחינה. והיה מהנס האלהי שבזכות הפסח והמילה לא נכנס האויר המעופש ההוא בבתיהם של ישראל. הנה התבאר שלא תלה הש"י הצלתם בראיית הדם להיותו לאות ולזכרון אלא שבהיותם מאמינים השגחת הש"י וידיעתו ושזובח לאלהי השמים יחרם בלתי לה' לבדו יהיו בשכר זה נצולים מהמגפה ההיא והתבאר שלא היתה מכת בכורות משפט פרטי בהם שישלחם ביד פשעם. אבל השם ביטל כח מזל טלה כדי שיצאו ישראל ממצרים כי מזל טלה היה שרם של המצריים ומזה נמשכה מכת הבכורות כולם לפי שהיתה המכה נמשכת מלמעלה בכל בכור אי זה שיהיה. ולכן היה ראוי שתכלול המכה גם כל בכורי ישראל היושבים במצרים וכ"ש בהיותם עובדים המזל ההוא מקדם כמו המצריים שהיו בעבור זה חי בי מיתה כפי המשפט האלהי ובעבור זה צוה הי"ת שיעשו את הפסח ויפנו עורף לעבודת המזל ההוא וידבקו באלהיהם והוא יהיה להם למושיע מהמית' המסודרת הכוללת ההיא וזה ענין בעבור זה עשה ה' לי בנאתי ממצרים כי בעבור מצות הפסח והמצה עשה עמהם החסד הגדול הזה ולכן היה החסד ההוא בבכורות בלבד ונתקדשו מפני זה כל בכור לגבוה לפי שהיה הלקו' והמכה ראויה לבוא עליהם ולהם נעשה הנס ההוא. והנה במכות מצרים היתה הפלאה לישראל ולא נצטרכו לאות מפני שהיו באות על צד העונש לראוים אליהם ולכך נתיחדו לפושעים. גם שהיו על ידי אמצעיים שלא יעברו החוק והרשות הנתן אליהם. אבל מכת בכורות עשאה הקב"ה בעצמו מבלי אמצעי ולפניו ילך דבר והיה בזה סכנה עצומה לחוטאים כי בקום למשפט אלהים לא לפניו חנף יבא וישראל היו מלוכלכים בגלולי מצרים והיה משורת הדין בהלקות את השרים העליונים שכל עובדיהם ימחו מספר חיים. ומפני הסכנה העצומה שהיה בזה לחטאים בנפשותם הגדיל ה' לעשות עם ישר' לצוותם שיעשו מעשה מיוחד וינצלו מתיך ההפכה. ואמנם בקריעת ים סוף היה העונש על המצריים בעון כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כמו שאמר יתרו ולכן לא היה ראוי שיענשו בזה בני ישראל כי לא היתה הטבעת המצריים דבר נמשך מהלקות העליון כי אם משפט השגחיי כפי החטא. הנה התבאר הדרוש הנכבד הזה והותרה במה שדברתי עד הנה השאלות הד' והה':