שמות יב, ב

החדש הזה. הראהו לבנה בחדושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חדש ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי:

הזה. נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר (שמ' ו כח) ויהי ביום דבר ה', (ויק' ז לח) ביום צוותו, (במדבר טו כג) מן היום אשר צוה ה' והלאה, אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה:

יַרְחָא הָדֵין לְכוֹן רֵישׁ יַרְחִין קַדְמַאי הוּא לְכוֹן לְיַרְחֵי שַׁתָּא:

יַרְחָא הָדֵין לְכוֹן לְמִקְבְּעֵיהּ רֵישׁ יַרְחַיָּיא וּמִנֵּיהּ תֵּשְׁרוּן לְמִמְנֵי חַגַיָא וְזִמְנַיָא וּתְקוּפְתָּא קַדְמָאֵי הוּא לְכוֹן לְמִנְיַן יַרְחֵי שַׁתָּא

החדש הזה לכם ראש חדשים זו מצוה ראשונה שצוה הקב"ה את ישראל על ידי משה ולכן אמר בארץ מצרים כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני או שבא לומר בארץ מצרים לא בעיר מצרים כמו שאמרו רבותינו (מכילתא כאן) חוץ לכרך והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה לכם וגומר הפרשה אבל משה ואהרן הם במקום ישראל ואמר "לכם" כנגד ישראל לדורותם וחזר ואמר דברו אל כל עדת ישראל שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור ולפי מדרשו "לכם" לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין (ר"ה כה) ולכך לא נאמר בתחלה "דברו אל כל עדת ישראל" שאין בקדוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים שימנו אותו ישראל חדש הראשון וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר ועל כן אין לחדשים שם בתורה אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א) ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא) ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט א) וכן כלם וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת כאשר אפרש (להלן כ ח) כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו שאין המנין הזה לשנה שהרי תחלת שנותינו מתשרי דכתיב (להלן לד כב) וחג האסיף תקופת השנה וכתיב (שם כג טז) בצאת השנה אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה וזה טעם ראשון הוא לכם שאיננו ראשון בשנה אבל הוא ראשון לכם שנקרא לו לזכרון גאולתינו וכבר הזכירו רבותינו זה הענין ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב ב"ר מח ט) כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו והסבה בזה כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיהו טז יד-טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז עזרא ו טו נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז) ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן כמו הפיל פור הוא הגורל (שם) ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה

החדש הזה. א"ר יהודה הפרסי כי ישראל היו מונים כפי שנות החמה כמשפט העמים הערלים וראייתו ושמת את החקה הזאת למועדה. כי שנת לבנה איננה שוה. כי ימי החריש והקציר תלוים בהליכת השמש לבדו כפי נטותה לצפון או לדרום. ולא דבר נכונה. ועתה אפרש לך. ידענו כי מהלך הלבנה בגלגל'. בנקודה הידועה כנגד גלגל המזלות עד שובה אל הנקודה בעצמה הם כ"ז יום ושלישית יום בקרוב. והנה נחשוב כי התחברה עם השמש כשהיתה בנקודה הראשונה בתחלת מזל טלה והנה בשובה אל ראש מזל טלה לא מצא' השמש שם כי כבר הלך במהלכו האמצעי כ"ז מעלות כי מהלך שניהם בראיות גמורות הוא ממערב למזרח הפך התנועה העליונה. והנה הלכה הלבנה באלה המעלות שכבר הלך השמש. גם הלכה הלבנה בחלקים שהלך השמש בלכת הלבנה המעלות הנזכרות שני ימים וקרוב מחמש שעות. התחברו שניהם לסוף כ"ט יום וחצי ושני ידות שעה. וע"ג חלקים מחלקי ישראל והשנ' באמת היא לשמש לבדו. כי הוא המוליד זמני קור וחום וקיץ וחורף שהם ד' תקופות השנה. ואז נחשוב שהיתה בתחלת ראש טלה. והוא ילך בגלגלו שס"ה ימים וקרוב מרביעית יום עד שובו פעם שנית ובעבור זה נקרא שנה. והנה אין ללבנה שנה כלל. כאשר אין לשמש חדש כלל. כי לא יתחדש בשמש דבר רק דבר החדוש הוא לאור הלבנה. ובעבור זה נקרא חדש. גם ירח. בעבור חדוש אור הלבנה כי אין לה אור בראיות גמורות. כי אם מהשמש. על כן לא תקדר השמש כי אם ברגע מחברתו עם הלבנה. אם היו בראש הטלה או בזנבו ולא תהיה קדרות ללבנה כי אם בהיותה לנכח השמש בלילה במקומות הנזכרים. ובעבור ששנת העמים קרובה אל שנת החמה. וראו ששתים עשרה פעמים תתחדש הלבנ' בשנת החמה. חלקו ימי השנה על שנים עשר. וקראו לכל חלק חדש. בעבור שהוא קרוב מימות חדש הלבנה. וזאת ההסכמה מהם אינה בדרך התולדות. גם הישמעאלים בעבור שמועדיהם תלוים בימי חדשי הלבנה. ותחלת החדש מליל ראות הלבנה. וראו כי י"ב חדש יש בשנת החמה לא מצאו חשבון יותר קרוב מזה. כי אין בין שני המספרים רק י"א יום. על כן שמו כל שנותיהם שנות הלבנה וכל שנה ישתנה מועד פסחם אחורנית י"א יום עד שיהיו ל"ג שנות חמה הם ל"ד שנות הלבנה כי אלה אינם על דרך התולדות. והשם צוה בתורתו לשמור מועד במועדו. כי אמר שמור את חדש האביב ועשית פסח לה'. והנה אם לא ימצא אביב בחצי החדש. נעשה הפסח בחדש הסמוך אליו. וככה קרא חג השבועות חג הקציר. וסכות חג האסיף. כי הקציר והאסיף תלוים באביב. וראינו שאמר שלא נעשה פסח רק בחצי חדש הלבנה. וככה סכות. והנה צוה לשמור, ימי חדש הלבנה ויהיו המועדים זמניהם שמורים. ומשה לא הזכיר בתורה שנספר י"ב חדש או י"ג. רק אמר בחדש שנמצא אביב בו נחל לספור. והוא יקרא ראשון בין שתהיה השנה מי"ב חדש או י"ג. וככה כתוב בחדש השני בחדש השלישי וכולם על דרך הזה. וניסן ואייר וסיון וכל שמות החדשים אינם לשון קדש כ"א לשון כשדים על כן לא תמצא במקרא כתוב אחד מהם רק בנבואת זכריה ודניאל ועזרא ומגלת אסתר שהיו בגולה. וככה הפירוש בחדש הראשון שנקרא ניסן בל' כשדים רק מצאנו בלשון הקדש שנקראו ג' חדשים בדרך אחרת. ירח זיו. בירח האיתנים. בירח בול. ואם רדפנו אחר הפשט אין ירח זיו ניסן רק אייר כי כן כתוב הוא החדש השני הידוע. שהוא שני לראשון לחדשי ישראל. ומלת למלוך שלמה אינה דבקה עם החדש. רק עם בשנה הרביעית למלוך שלמה. כי לא מצאנו בחשבון כל המלכים שיספר החדשים רק השנ' שמלך הוא. והעד שהוא שכתוב בדברי הימים בחדש השני (בשנת ארבע למלכותו). ויש לטעון על יהודה הפרסי כי כל השנים אינם שוות כי יבא להם שינוי מפאת מערכת המשרתים שירבו הגשמים או ימעטו. וימעט או ירבה החום או הקור בכל חדש שישנה מהמנהג הידוע. על כן לא ימצא אביב בשוב השמש אל הנקודה שהיה שם בתחלת השנה שעברה שנמצא אז אביב. ויהיה בין אביב לאביב יותר משנה שלימה עם תוספת שבועים. על כן היו ישראל סומכין על האביב הנמצא בארצם באיז' חדש שיהיה נמצא. כי האביב ישתנה עתו בכל הארצות כפי מרחק כל ארץ מהקו השוה. ועתה אתן לך כלל אף ע"פ שישראל בבית המקדש היו מסתכלין אל האביב לא היה עבור השנה מסור להם. כי אם לב"ד שהיה מסתכל לדברים אחרים חוץ מהאביב. ככתוב במשנה.והנה משה לא פירש לנו בתורה איך נקבע השנים והחדשים. ואם לא נמצא אביב מה נעשה. ויש לתמוה מזה תימא גדולה איך פירש דיני כל נגעי המצורע שהוא באדם אחד ולא יעמוד בכל זמן והניח דבר המועדים שכל ישראל חייבים לשמרה בכל זמן ויש כרת על אכילת חמץ בפסח. ועל אכילת יוה"כ. והנה אם סמך על המולד היה לו לפרש. אם הוא כפי המהלך האמצעי. או כפי מולד האמתי שהוא כנגד גלגל המזלות. שפעמים יהי' בין מולד העבור למולד האמתי. פעם להוסיף ופעם לגרוע. קרוב מי"ד שעות. ובעבור זה אמרו אבותינו הקדושים פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה. וזה לא יוכל לדעת רק מי שהוא יודע בחכמת המזלות. וזה היה לו לפרש על איזה מקום מהארץ הוא המולד. כי הנה בין ירושלים ובין העיר הזאת ששמה לוק"א יותר מג' שעות. ואם על הראייה סמך היה לו לפרש על איזה מקום היא הראייה כי תשתנה קשת המראה בכל מקום. כפי רוחב הארץ וכפי מרחב הלבנה מקו המזלות. על חלוף המראה באורך וברוחב וגבהו ושפלתו ואוירו. ואלה הדברים צריכים פיר' ארוך. ואם לא היה האויר זך הנעשה ר"ח שני ימים מספק. וזה לאות כי סמך על קריאת ב"ד בכל דור ודור. והיתה קבלה בידם שלעולם יקבע ב"ד שבע שנים בכל י"ט שנה. שהם רל"ה חדשים והם ו' אלפים יום תתקל"ט. גם שתי שלישיות יום. גם תקצ"ה חלקים ואלה הם י"ט שנות החמה בלי תוספת ומגרעת. ואל תחוש לשעה ותפ"ה לחשבון תקופת שמואל. וידענו כי לא נעלם ממנו זה. רק תפש דרך קרובה בזמנו לאנשי דורו. כי היום יש בין תקופת האמת ותקופתו קרוב מט' ימים. ואל תתמה על זה כי הנה אמרה הברייתא. הרוצה לידע מקום הלבנה יחשוב שנות העולם ויעשה מהם חדשים. ויתן לכל חדש כ"ט יום וחצי. ושתי ידות שעה שהם תש"כ חלקים. והנה חסר ע"ג חלקים. והנה התחברו מהם בכל מחזור יותר משתי שלישיות יום. והנ' יהי' המרחק בין חשבון מולדות מימי בראשית ובין חשבון מולדנו היום קרוב מחצי שנה. והנה התברר לך כי כלל שנותינו ישוב בכל המחזור שנות החמה. וחדשינו תמיד חדשי הלבנה. וברוך השם שהדריכנו בדרך ישרה. הנה אתן לך ראיה מן המקרא שהמועדין תלויין בבית דין. דכתיב ויועץ המלך חזקיהו לעשות פסח בחדש השני ואם היתה קבלה בידם להסתכל לדבר האביב כאשר אמרו החולקים על רבותינו ז"ל. למה לקח עצה לקבוע פסח בחדש השני. והנה יראה אם דבריהם אמת כי עשה חזקיהו שלש רעות. האחת שלא הקריב פסח במועדו והיה טהור. ולמה איחר זה בעבור רוב הקהל שלא באו. ואין זה כתוב בתורה כי אם בדברי הקבלה. והשנית שאכל והאכיל כל ישראל חמץ בחדש הראשון. והשלישית שבדא מלבו לעשות חג המצות בחדש השני שבעת ימים. וכן לא יעשה כי השם לא צוה לעשות חג המצות בחדש השני רק על אכילת הפסח לילה אחד. כי כל הטמאים אוכלים מצה בחדש הראשון עם כל ישראל. וחלילה חלילה שעשה חזקיהו רעות כאלה. כי הכתוב דבר עליו לא סר מכל מצות ה' ימין ושמאל. גם הוא אמר בתפלתו זכור נא את אשר התהלכתי לפניך והטוב בעיניך עשיתי. והנה עתה אפרש לך דע כי חזקיהו נועץ עם כל הקהל בהכנס החדש הראשון שיעשו פסח בחדש שבא אחריו בעבור רוב הקהל שלא באו והכהנים לא התקדשו למדי. והנה עיבר השנה. והפסח שעשה פסח ראשון היה. ובמועדו נעשה. והעד כי השם נגע האוכלים בפסח בלא ככתוב ואם לא נעשה במועדו למה נגעם אחר שלא היה הפסח מקובל לפניו. ואילו חטא חזקיהו איך התפלל בעדם ושמע השם תפלתו וירפא העם. ואם טען הטוען הלא החכמים ז"ל לא הודו לו שעיבר ניסן בניסן. התשובה אמת אמרו כי מנהג כל בית דין להסתכל בסוף חדש אדר אם הוא צריך לעבר השנה או לא והנה חזקיהו לא עשה כן כי (שגג) שגגה קטנה לעבר השנה בראש חודש ובעבור כי חדש העיבור לעולם יהיה לפני החדש הראשון ע"כ יהיה הוא לעולם ראש לחדשים. ויהיו המועדים בחדש השביעי ממנו. וזהו ראשון הוא לכם לחדשי השנה. וידענו כי מצות רבות הם בתורה זכר ליציאת מצרים והנה ראוי זה להיות תחלת חשבון ישראל. וככה כתוב ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני. והאומות אומרים כי אם השנה בנויה מהחדשים. הנה חדש האביב הוא יסוד וראש. אם כן למה תחלו מספרכם מהחדש השביעי ותאמרו כי הוא ראש השנה. והתשובה כבר הזכירו חכמינו ז"ל כי ארבעה ראשי שנים הם וראינו מפורש כי קדוש שנת היובל בחדש השביעי בעשור לחדש. ועוד כי צוה השם לקרוא בתורה במועד שנת השמטה בחג הסכות למען ישמעו ולמען ילמדו ואם תחלה שנת השמטה תהי' מניסן למה לא צוה לקרוא בתורה בחג המצות. והנ' חצי שנה עמדו בטלים וכתוב וחג האסיף תקופת השנה. ובמקום אחר הוא אומר וחג האסיף בצאת השנה. ועוד נוכל ללמוד מדרך התורה גם מדרך התולדות שאמר בתחלה לא תזרעו ואחר כן ולא תקצרו. כי הזריעה סמוכה לתשרי לא לניסן. ועוד אם שמנו תחלת השמטה ניסן מי שזרע בשנה הו' לא יקצר בשנה הז'. כי הקציר אחר ניסן הוא וכבר נכנסה שנת השמטה. גם לא יזרע בשנת השמטה. והנה כי דברי חז"ל הם נכונים:

ראש חדשים. א"ר משה הכהן אין צריך לומר ראש חדש. רק חדש לבדו. כי הטעם יום חדוש אור הלבנה. וכן כתיב חדש ושבת. חדשיכם ומועדיכם. מדי חדש כחדשו. ואחרים טענו עליו א"כ למה אמר בחדש השביעי באחד לחדש. והוא השיב להסיר הספק גם טענו עליו ובראשי חדשיכם. והוא השיב כי על חדש ניסן ידבר בכל שנה. כי ניסן לבדו הוא ראש חדשים. ושאלוהו א"כ מה קרבן שאר החדשים. והוא השיב כי שם כתוב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה בפרשה עצמה. וכן אמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות. כי הוא תחלת השנה. ואנחנו לא נניח דברי רז"ל בעבור סברותינו. כי הם אמרו כי בכל חדש יתקעו בחצוצרות והוא הנכון. לומר חדש או ראש חדש. וכתוב עד חדש ימים. שטעמו שימלאו ימי החדש שלו:

ראש חדשים וכו' - זהו כר' יהושע שבניסן נברא העולם.

לחדשי השנה - בכל מקום שאומר לכם בחדשים שמיני תשיעי לחדש הזה הם. ולר' אליעזר האומר בתשרי נברא העולם. עיקר פשוטו כך.

החדש הזה לכם - ואף על פי שאינו ראש חדשים לשאר אומות, לכם יהיה ראש חדשים למנות ששי שביעי שמיני תשיעי חדש שנים עשר הוא חדש אדר. ממנו תמנו להיות לכם זכרון, כי בו יצאתם ממצרים. וכשנאמר בתורה: ובחדש השביעי, לירח יציאת מצרים פירושו. וכן רגילים הפסוקים לקחת חשבונם ליצ"מ, כדכתיב: בחדש השלישי לצאת בני ישראל וגו'. וכן בבנין הבית: ויהי בשמונים שנה וד' מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים.

החדש הזה לכם ראש חדשים. מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי:

החודש הזה. כזה ראה וקדש והכל תלוי בקדוש ב"ד כדא' ר' אושעיא כשישראל מגיעין לר"ה הקב"ה אומר למלאכי השרת העמידו בימה והוציאו ספרים כי למחר אני בא ודן עולמי בין כך ובין כך נמלכין ב"ד שלמטה ועברו ודחו ר"ה עד יום של אחריו למחר אין הקב"ה דן את עולמו באין מלאכי השרת לפני הקב"ה ואומרים לפניו רבה"ע לא כך אמרת לנו למחר אני דן את עולמי ונשמוט הדין באפס אומר להם הרי בני דוחין את הדין עד למחר והדבר מסור בידם שאתם צריכין לילך אחר קביעותם וכל מה שהם עושין נעשה עמהם וע"ז אמר משה ע"ה כי מי גוי גדול אשר לו וגו' בכל קראנו אליו קרי ביה קריאתנו אליו כלו' קריאת החדשים והמועדות שלנו אליו נמי הם נקראים ונעשים. ואחז"ל שזה אחד מן הג' דברים שנתקשה משה ע"ה. וקשיא שהרי קטנה היה בסוף החדש כמו בתחלת המולד ואיך יוכל להבחין אם היא מן הישנה או מן החדשה וי"ל דמ"מ יוכל להבחין מתוך הפגימה כי הישנה פגימתה לצד המערב והחדשה לצד מזרח. ד"א כי בסופה עומדת בקרן דרומית מזרחית ובחדושה בקרן דרומית מערבית:

החודש הזה לכם. הפסוק משולש ויש בו ג"פ חודש וכן בין כל א' ואחד ג' תיבות לומר באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים ולחדשים. חדש בגימ' לרגלים. לכם. אותיות מלך. ניסן בגימ' למלכים. מתחילים עיבור החודש בג' לכן ג"פ חודש בפסוק ונושאין ונותנין בה' שאלו הג"פ א' חודש ב' מהם חדשי חדשים שהם חמשה וגומרים בז' שד"פ כתיב עוד חודש בפרשה וכשתסיר ג"פ חודש שבפסוק ישארו ז' תיבות דשבעה עולים לעיבור השנה:

ראשון הוא לכם וסמיך ליה דברו שאין מקדשין אלא בב"ד הגדול:

לחדשי השנה ב' במסו' דין ואידך עולת חודש בחדשו לחדשי השנה מכאן דרשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה שבאחד בניסן מתחילין להביא מתרומה חדשה דהיינו ראשון הוא לכם לחדשי השנה דהוא ניסן::

החודש הזה לכם ראש חדשים. קביעות החדשים אינה אלא על פי החשבון לא על פי ראיית הלבנה. והראיה שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה הענן מכסה אותם יומם ועמוד האש לילה ולא ראו בכלם שמש ביום ולא ירח בלילה וזה שאמר הכתוב ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר את עמוד הענן לא סר מעליהם להנחותם ואת עמוד האש בלילה להאיר להם (נחמיה ט׳:י״ט) ומהיכן היו קובעים החדשים על פי ראיית הלבנה. אלא ודאי עיקר המצוה בכתוב על פי החשבון.

והנה מסורת בידינו לעולם כי י"ב חדשי השנה, חמשה חדשים מהם כל אחד שלשים יום. וחמשה חדשים מהם כל אחד כ"ט יום. ושנים מהם פעמים ששניהם ל' יום ופעמים שהם כ"ט. פעמים אחד מהם ל' והשני כ"ט. ושני חדשים הללו הם מרחשון כסליו. ומסורת בידינו כי ר"ח תשרי ר"ח לשנים. וכן לכל חודש הלכה למשה מסיני כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים.

ומפורש תמצא ככתוב (דה"א י"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים. וכל אחיהם על פיהם ואין לך דבר שצריך חכמה ובינה לקבוע עתים ומועדים כי אם החשבון שהוא סוד העבור.

אבל ראית הלבנה דבר ידוע. כי כשהלבנה נראית הכל יודעין שהוא ר"ח וחג המצות בט"ו ור"ה באחד בתשרי ויוה"כ בעשרה בו וסכות בט"ו בו אבל החשבון אינו אלא לחכמים מחשבין ומודעין לישראל והם עושים על פיהם. וזהו שכתב לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו.

וכן תמצא מדברי דוד ליהונתן שאמר (שמואל א' כ') הנה חדש מחר ואנכי ישב אשב עם המלך, לולא שעל פי החשבון היו קובעים ואולי לא תראה הלבנה ולא יקבעו מחר חדש. ולא עוד אלא שהדבר מוכיח שהיו קובעים ב' ימים ר"ח. שנאמר (שם) ויסתר דוד בשדה ויהי החדש וישב המלך על הלחם ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא וגו'. וכתיב ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ולא יתכן לומר כי ר"ח אחר הוא לפיכך קראו החדש השני. שנאמר ויאמר שאול ליהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם. ויקם יהונתן מעל השלחן בחרי אף ולא אכל ביום החדש השני לחם.

הלא הדבר מוכיח שהיו באותו החדש שני ימים של ר"ח כמנהגינו עד עכשיו בהיות החדש יוצא וכן היו נוהגין כל ישראל לקבל חדשים על פי החשבון אלף ומאה שנים מימות משה רבינו ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרין. והיו בכלל תלמידיו שנים והם צדוק וביתוס. וכשדרש להם אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס נכנס ספק בלבם וחשבו שאין עונש ושכר ויצאו לתרבות רעה והתחילו לעורר בזה בקביעות הירח. ואמרו כי אין עקר המצוה לקבוע חדשים על פי החשבון כי אם בראיית הלבנה. והוא הדבר הצודק והמכוון. והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם ולהודיע להם בראיות גמורות. וכן אמרו ז"ל (ר"ה כ"ה א') כך אמר ר' גמליאל - לא תחושו לראיית הירח החשבון הוא העקר - כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדש של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים. והנה דבריו הללו מוכיחין שלא היה ר"ג סומך על ראיית הלבנה כי אם על פי החשבון.

ועוד משנה שלימה היא (ר"ה כ"ה ב') ראוהו בית דין וכל ישראל וחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר. זו ראיה גדולה שלא היתה בידם עיקר ראיית הלבנה. שאילו היתה בידם עקר ובראייה היו מקדשין איך אחרי ראייתם מעברים אותו.

ועוד גדול מזו (שם שם א') באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו - והיא אור שלשים - ובליל עבורו - שהיא מוצאי יום שלשים - לא נראה וקבלם ר"ג. ואלו היה ר"ג סומך על ראיית הלבנה ולא על החשבון בודאי שנתברר שכיון שלא נראה בליל עבורו שהם עדי שקר. אלא ודאי ר"ג על החשבון סמך ולא על העדאת עדים.

ומה שתמצא לרז"ל (ר"ה כ"ד א') דמות צורות לבנות היו לו לר"ג בטבלא בעליתו בכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות. הכונה בזה כי ר"ג עשה צורות הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חדש וחדש. וכי הוא יודע בכל חד וחד באיזה צורה תולד. אם ארוכה אם קצרה וכמה תהיה נטויה בגלגל. ולאיזה צד תהיה נוטה. והיה בכל חדש וחדש מבאר לתלמידים ואמר להם הלבנה בזה החדש צורתה כך וכך ונטייתה כך וכך. ובאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בם היו מעידים בכל חדש וחדש. וכיון שראו כך חדש אחר חדש שנה אחר שנה. נתברר להם שאין העיקר אלא החשבון ובטלו דברי החולקים. ואף על פי שהיו מקבלים העדים זכר לדבר. לא היתה סמיכת בית דין כי אם על החשבון.

ודברי הכל דת חק העבור הלכה למשה. שהרשות ביד בית דין הגדול. כשהוא גדול ואין למעלה הימנו בחכמה וביראת חטא ובקי בחדרי תורה וקביעת השנים. הרשות בידו לקבוע ולעבר כפי מה שיראה לו מחוקי סוד העבור. וזהו הדת שצוה הקדוש ב"ה למשה החדש הזה לכם:

החדש הזה לכם ראש חדשים. לא אמר דברו אל כל עדת בני ישראל החדש הזה לכם, כי היה במשמע שהמצוה לכל אחד מישראל לקבוע חדשים ולעבר שנים, ואין המצוה כי אם לבית דין מומחין כמשה ואהרן, על כן בא הדבר לשניהם, לפיכך הזכיר לכם כלומר בית דין מומחה כיוצא בכם. ואמר החדש הזה הוא חדש ניסן וקראו הכתוב ראשון הוא שאמר ראשון הוא לכם וכן כתוב בראשון בארבעה עשר, ומפני שתשרי ר"ה לשנים על כן יאמר הכתוב בכאן ראשון הוא לכם כלומר אינו ראש השנה לשנים אלא לכם כלומר לגאולתכם, ועל כן יקרא הכתוב לחדש תשרי שביעי, (במדבר כ״ט:א׳) בחדש השביעי באחד לחדש והכונה שביעי לחדש ניסן כדי שיזכר הנס על גאולת מצרים. ולכך לא מצינו בלשון הקדש שמות מיוחדים לחדשי השנה אבל יאמר הכתוב בחדש השני בחדש השלישי בחדש השביעי וכן עד תשלום חדשי השנה כדי להיות בזה זכרון לגאולת מצרים שבניסן. ומה שאנו מוצאים שמות לחדשי השנה והם ניסן אייר סיון תמוז אב וכן כלם הנה הם שמות חדשים שעלו מבבל, וטעם המדבר כי מתחלה היה המנין זכר ליציאת מצרים אבל כשעלינו מבבל בזמן בית שני נתקיים הכתוב (ירמיהו ט״ז:י״ד-ט״ו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, על כן הוצרכו לקרוא החדשים בשמות אשר היו נקראים בבבל וזה ג"כ לזכרון כי שם עמדנו בגלות ומשם גאלנו הקב"ה. ולמדנו מכל זה שאין לחדשי השנה שמות מיוחדים בתורה כשם שאין לימות השבוע שמות מיוחדים כמנהג האומות שקורין לכל יום ויום בשם ידוע אבל אנחנו אין לנו בכל אחד מהם שם מיוחד וקורים לכל אחד ואחד על שם השבת ואנו מונין אחד בשבת שני בשבת וכן כלם כדי שיהיה בזכרון כל יום ויום זכרון השבת וזה פשט הכתוב (שמות כ׳:ח׳) זכור את יום השבת לקדשו.

וענין החדש הזה לכם ראש חדשים, אין כונת הכתוב להזהיר אותנו לעבר שנים ולקבוע חדשים על פי ראית הלבנה, כי בקביעות החדשים אין עקר בתורה לחוש לראית הלבנה אם תראה מוטב ואם לא תראה ביום הקביעות אלא קודם לכן או אחרי כן ליום או יומיים אין אנו חוששים כי לא נצטוינו בתורה לקבוע החדשים על פי ראית הלבנה כי אם על פי החשבון.

וכתב רבינו חננאל ז"ל קביעות החדשים אינו אלא על פי החשבון לא על פי ראית הלבנה והראיה שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה הענן מכסה אותם ביום ועמוד האש לילה ולא ראו בכלם שמש ביום ולא ירח בלילה, והוא שאמר הכתוב (נחמיה ט) ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחותם בהדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ומהיכן היו קובעים חדשים על פי ראית הלבנה, אלא בודאי עקר המצוה בכתוב על פי החשבון.

והנה מסורת בידינו לעולם כי י"ב חדשי השנה ה' חדשים מהם כל אחד ל' יום וה' חדשים מהם כל אחד מהם כ"ט יום, ושנים מהם פעמים שניהם ל' יום ופעמים שהם כ"ט כ"ט, פעמים אחד מהם ל' והשני כ"ט, ושני חדשים הללו הם מרחשון כסלו, ומסורת בידינו כי ר"ח תשרי ראש השנה לשנים וכי לכל חדש הלכה למשה מסיני כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים ומפורש תמצא בכתוב (דברי הימים א יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם ואין לך דבר שצריך חכמה ובינה לקבוע עתים ומועדים כי אם החשבון שהוא סוד העבור, אבל ראית הלבנה דבר ידוע כי כשהלבנה נראית הכל יודעין שהוא ראש חדש וחג המצות בט"ו וראש השנה באחד בתשרי ויום הכפורים בעשרה בו וסכות בט"ו בו.

אבל החשבון אינו אלא לחכמים מחשבין ומודיעין לישראל והם עושים על פיהם וזהו שכתוב לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו.

וכן תמצא מדברי דוד ליהונתן שאמר (שמואל א כ) הנה חדש מחר ואנכי ישב אשב עם המלך ומהיכן היה יודע דוד שמחר חדש לולא שעל פי החשבון היו קובעים, כי אולי לא תראה הלבנה ולא יקבעו מחר חדש ולא עוד אלא שהדבר מוכיח שהיו קובעים שני ימים ראש חדש שנאמר (שם) ויסתר דוד בשדה ויהי החדש וישב המלך על הלחם לאכול ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא וגו' וכתיב ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ולא יתכן לומר כי ראש חדש אחר הוא לפיכך קראו החדש השני שנאמר (שם) ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם ויקם יהונתן מעם השלחן בחרי אף ולא אכל ביום החדש השני לחם, הלא הדבר מוכיח שהיו באותו החדש שני ימים של ר"ח כמנהגנו עד עכשו בהיות החדש יוצא כך היו נוהגים כל ישראל לקבוע חדשים על פי החשבון אלף ומאה שנים מימות משה רבינו ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרין, והיו בכלל תלמידיו שנים והם צדוק וביתוס וכשדרש להם אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס נכנס ספק בלבם וחשבו שאין עונש ושכר ויצאו לתרבות רעה והתחילו לעורר בזה בקביעות הירח ואמרו כי אין עקר המצוה לקבוע חדשים על פי החשבון כי אם בראית הלבנה והוא הדבר הצודק והמכוון, והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם ולהודיע להם בראיות גמורות וכן אמרו ז"ל כך אמר רבן גמליאל אל תחושו לראית הירח החשבון הוא העקר כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים.

והנה דבריו הללו מוכיחין שלא היה רבן גמליאל סומך על ראית הלבנה כי אם על פי החשבון, ועוד משנה שלמה היא ראוהו ב"ד וכל ישראל וחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר זו ראיה גדולה שלא היתה בידם עקר ראית הלבנה, שאלו היתה בידם עקר ובראיה היו מקדשין איך אחרי ראיתה מעברים אותו, ועוד גדולה מזו באו שנים ואמרו ראינוה בזמנה והוא אור שלשים ובליל עבורו שהוא מוצאי יום שלשים לא נראה וקבלם ר"ג, ואלו היה ר"ג סומך על ראית הלבנה ולא על החשבון בודאי שנתברר שכיון שלא נראה בליל עבורו שהם עדי שקר אלא ודאי ר"ג על החשבון סמך ולא על העדאת העדים. ומה שתמצא לרז"ל דמות צורות לבנות היו לר"ג בעליתו על הטבלא בכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות, הכונה בזה כי ר"ג עשה צורות הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חדש וחדש, וכי הוא יודע בכל חדש וחדש באיזו צורה תולד אם ארוכה אם קצרה וכמה תהיה גבוה בגלגל ולאיזה צד תהיה נוטה והיה בכל חדש וחדש מבאר לתלמידים ואמר להם הלבנה בזה החדש צורתה כך וכך ונטיתה לצד כך וכך וכאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בה היו מעידים העדים בכל חדש וחדש, וכיון שראו כך חדש אחר חדש שנה אחר שנה נתברר להם שאין העקר אלא החשבון ובטלו דברי החולקים, ואע"פ שהיו מקבלים העדים זכר לדבר לא היתה סמיכת בית דין כי אם על החשבון, ולדברי הכל דת חק העבור הלכה למשה מסיני שהרשות ביד ב"ד הגדול כשהוא גדול שאין למעלה ממנו בחכמה וביראת חטא ובקי בחדרי תורה ובקביעות השנים הרשות בידו לקבוע ולעבר כפי מה שיראה לו מחקי סוד העבור, וזו היא הדת שצוה הקב"ה למשה החדש הזה לכם, ע"כ בפירוש רבינו חננאל ז"ל. ודרשו רז"ל בכתוב הזה החדש הזה לכם ראש חדשים, אלמלי לא זכו ישראל למצוה אחרת אלא לזו שמקבלים פני שכינה פעם אחת בחדש דים כתיב הכא החדש הזה וכתיב התם (שמות טו) זה אלי ואנוהו.

וענין המדרש הזה הוא רמז לכנסת ישראל הנקראת עטרת המקודשת ומיוחדת לישראל שהם עמוסי בטן, ולכך תקנו בברכת הירח עטרת תפארת לעמוסי בטן, ומפני שהמברך ברכת הלבנה הוא מקבל פני שכינה לכך תקנו לברך אותה מעומד ולא מיושב מפני אימת מלכות שמים.

וידוע כי כשיראה האדם הלבנה בחדושה ומברך עליה הנה הוא מעיד על חדוש העולם שהוא עקר האמונה ומודה על אלהותו של יוצר בראשית שחדש העולם כשם שמחדש הלבנה בכל וחדש וחדש, ואמרו כי גוון השחרות הנמצא בה הוא מענין מתאבלת על ישראל המונים ללבנה כשהם שרוים בגלות, ועל זה אמר שלמה (שיר ו) יפה כלבנה ברה כחמה, נתן היופי ללבנה והברירות לחמה לפי שהלבנה דוגמת האשה ביצירה התחתונה שהיא מתפעלת מן הזכר כן הלבנה מקבלת ומתפעלת מן השמש וכן אין אשה אלא ליופי, אבל בחמה הזכיר ברה כי האור שלה ברור, וממה שהזכיר בחמה ברה אתה יכול להביא שאין הלבנה ברה ואל תתמה בזה שגם השכינה שהיא כח הלבנה היא שורה עמהם בגלות ומצטערת בצרתם שנאמר (ישעיה סג) בכל צרתם לא צר.

ובמדרש החדש הזה, עד שלא הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים הודיע להם שאין המלכות עומדת להם אלא שלשים דור שנאמר החדש הזה לכם מה הלבנה שלשים יום אף המלכות שלהם שלשים דור וכבר כתבתי מדרש זה בפסוק ויקרא שמו זרח.

ועוד במדרש החדש הזה לכם, בעולם הזה החדש הזה לכם. ובאור הענין שלכם הוא שתהיו מונין בו לפי שישראל מונין ללבנה ונמסרה הלבנה לישראל שימנו בה לומר לך מה הלבנה נראית ביום ובלילה כך ישראל בעוה"ז ובעולם הבא וזרעו של עשו מונין לחמה שהוא המאור הגדול ויהיה המאור הגדול לקטן שהקב"ה קראו קטן שנאמר (ירמיהו מ״ט:ט״ו) הנה קטן נתתיך בגוים, והמאור הקטן לגדול זה ישראל שהקב"ה קראו גדול שנאמר (דברים ד׳:ח׳) ומי גוי גדול וגו', וזרעו של המונין לחמה עתידין הם שידונו בו שנאמר (מלאכי ג׳:י״ט) ולהט אותם היום הבא, משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא לנשאה כתב לה מתנות מרובות, כך בעוה"ז הקב"ה ארס את ישראל דכתיב (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם, ולא מסר לה אלא הלבנה בלבד שנאמר החדש הזה לכם, אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנאמר (ישעיהו נ״ד:ה׳) כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו, ובאותה שעה הקב"ה מוסר להם את הכל שנאמר (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. ומצינו במסכת סופרים ובירושלמי גם כן אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובכלים נאים ומישר את רגליו כנגדה ורוקד לפניה ג' פעמים ומברך ברוך אשר במאמרו ברא שחקים וגו', ואומר ברוך בוראך ברוך יוצרך ברוך מקדשך כשם שאני רוקד כנגדך ואין אני נוגע בך כך אם ירקדו אחרים ויעמדו כנגדי לא יגעו בי, תפול עליהם אימתה וגו'.

החדש הזה החדש נקרא חדש וירח בשביל חדוש אור הירח.

הזה זה ניסן שהרי כשהוא אומר חג האסיף תקופת השנה וחג האסיף בצאת השנה צא וראה איזה חדש שיש בו חג האסיף ותקופת השנה שהשנה יוצאה בו וקרוי שביעי כדפרש בפרשת אמור, אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה באספכם את תבואת הארץ וגו׳ אין אתה מוצא אלא חדש תשרי ולאחר שלמדת ששביעי הוא תשרי ניסן יהיה ראשון, ואעפ״י שאין ראיה לדבר זכר לדבר בחדש הראשון הוא חודש ניסן.

הזה נתקשה משה בו לפי שמולדו של אותו ניסן לא נראה עד לאחר י״ח שעות ביום רביעי והיה דק מאד. וכן יסד הפייט ועד שלשים מחצות לא ניכר בחוצות. וי״א שנתקשה אימת יתקדש החדש אם כשפגימת הלבנה היא לצד צפון או כשהיא לצד דרום עד שאמר לו הקב״ה כזה ראה וקדש כלומר כשהלבנה בחידושה פגימתה למטה כשהיא צומחת ועולה ופניה מול צפון וביושנה פגימתה למעלה כשהיא צומחת ועולה ופניה מול דרום.

לכם ולא לאומות אחרות שהרי הם מונים לחמה.

ראש חדשים אבל לא לשנים לשמיטין וליובלין לנטיעה ולירקות. שנאמ׳ מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות ואם ניסן הוקבע להיות ראש השנה אמאי לא יצוה הקב״ה לקרות בתורה בחג המצות, ועוד מצינו חג האסיף תקופת השנה, וחג האסיף בצאת השנה, ללמדך שמשם מתחלת תחלת השנה.

ראש חדשים שומע אני מעוט חדשים שנים ת״ל לחדשי השנה.

ראשון הוא שנאמר שמור את חדש האביב וגו׳ סד״א יעברו את ניסן אלא אם אמרת כן נמצא עושה ניסן שני והתורה אמרה ראשון לכם-להתחיל בו חשבון חדשי השנה בין שתהיה מי״ב חדש בין שתהיה מי״ג חדש שהרי לא מצינו אזהרה בתורה שלא למנות רק י״ב חדש, אך מצינו כתוב לעשות הפסח ולקראו ראשון החדש שיקרה בו אביב, ולעשות שבועות בזמן שיוכלו להקריב בו בכורי חטים.

ראשון הוא לכם מכאן ואילך הוא ראשון שמתוך שתמנו החדשים מזמן החירות תזכרו הטובה שעשיתי עמכם, אבל מאדם הראשון עד עכשיו תשרי ראשון וניסן שביעי כדכתיב במלכים בירח האיתנים בחג ומתרגם יונתן בירחא דעתיקיא קרו ליה ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעאה.

לחדשי השנה ניסן ראשון אייר שני סיון שלישי וכל שמות החדשים אינן לשון הקדש אלא לשון כשדים לפיכך לא תמצא שם אחד מהם בכל המקרא רק בספר חגי זכריה דניאל אסתר לפי שכל אלה בגולה היו, אך מצינו במקרא שנקראו בלשון אחר ירח זיו בירח האיתנים ירח בול.

החדש הזה. ראש לחירות ואותו תעשו ראשון למניין חדשיכם כדי שתמנו משעת החירות ובזאת תזכר לכם שעת החירות ותזכרו את הטובה שעשיתי עמכם ותהיו זהירין ביראתי ובאהבתי ובעבודתי:

החדש הזה לכם וגו׳. טעם כפל ״ראש חדשים ראשון הוא״ וגו׳, נתכון לומר כי חדש זה הוא ראש, פרוש מבחר שבחדשים, על דרך אמרו (שמות ל:כג) ״בשמים ראש״.

ודקדק לומר לכם, כי אינו משבח ומעלה שבחדשים אלא לישראל. ותמצא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ראש השנה יא.) בניסן נגאלו בניסן עתידין לגאל, כי החדש מסים לטובת ישראל, ועל זה ״ראשון הוא״, ראוי להיות לכם שיהיו מונים מניסן לצד מעלתו.

עוד ירמז באמרו החדש הזה ולא אמר חדש זה, לרמז על הידוע, שהוא הקדוש ברוך הוא, דכתיב (שמות טו:ב) ״זה אלי״, כי יהיה זה ״לכם״ שיגלה להם, כאמרם זכרונם לברכה (מכילתא בשלח יד): ראתה שפחה על הים וכו׳.

עוד ירמז כי החדש הזה לכם ראש, פרוש, שיהיה לישראל כנוי בחינת הראש, שלא יהיו עוד נבזים ושפלים. עוד רמז בתיבת ״זה״ כי יהיה ראש לכל החדשים שהם שנים עשר כמספר ״זה״.

החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. לפי שהראה הקב"ה למשה באצבע הלבנה בחדושה לומר כזה ראה וקדש, על כן אמר תחילה החדש הזה ר"ל החידוש הזה יהיה לכם ראש חדשים, שבכל פעם שתראה חידוש הלבנה בתמונה זו אז יהיה לכם ראש חדשים בכל חדשי השנה, ואחר שנתן סימן ידוע אל הימים של כל חדשי השנה לעשותם ראשים לכל ימי החדש שאחריהם, אמר בכלל על כל החדש ראשון הוא לכם לחדשי השנה לעשות כל החדש של ניסן ראשון לכל שאר חדשי השנה, ונקט לכם לכם ב"פ לפי שלכם ראשון מדבר בקידוש החודש שאינו נמסר כ"א לבית דין, וקאי על משה ואהרן שהזכיר לפנים, ולכם שני להורות שהעולם נברא בתשרי כדעת רבי אליעזר, (ר"ה י;) ע"כ אמר לכם להורות שכל האומות ראוי שימנו מן תשרי ראשית השנה, אבל לכם לבד ראוי שתמנו מן ניסן כדי שיהיה זכרון יציאת מצרים תמיד בין עיניכם כמו הרבה מצות שבתורה שבאו לזכר יציאת מצרים, וע"ד שנאמר (שמות כח) זכור את יום השבת לקדשו שראוי לנו למנות כל הימים אחד בשבת שני בשבת כדי שיהיה יום השבת תמיד לזכרון בין עינינו המורה על חידוש העולם כי החידוש מופת על מחדשו, כך בחדשים צוה לנו למנות כל החדשים מניסן כאמור, לכך נאמר ראשון הוא לכם אבל לא לשאר אומות כי אין להם בזכרון יציאת מצרים, וזה מסכים לדברי ר"א.

וצריכין אנו ליתן טעם עוד, למה התחיל כל המצות בקידוש החודש, ולמה נסמכה מצוה זו למצות קרבן פסח והביאור על זה הוא לפי שאמונת המצריים היתה שמזל טלה רועה לכל המציאות כי מזל מחכים מזל מעשיר (שבת קנו.) לפיכך תועבת מצרים כל רועי צאן כי אין נכון לומר שהמנהיג יהיה מונהג מזולתו כי רועה הוא, ועל כן צוה ה' לשחוט הפסח לפי שמזל טלה הוא ראשון ובכור לכל המזלות וע"י שחיטת הטלה יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ על אדמה תרד על כל בכורי מצרים. והנה חודש ניסן הוא זמן כניסת השמש במזל טלה, ונעשה חודש זה ראש לחדשי השנה כדי שיהיה זכרון יציאת מצרים נגד עינינו תמיד, ויש לחוש שמא מתוך מצוה זו יתן מקום לטועים לחלוק ולומר שמפני חשיבות מזל טלה המשמש בחודש זה נעשה חודש זה ראש לחדשי השנה, ע"כ צוה אל חי מיד לשחוט הטלה לעין כל רואים, ולקיחתו בעשור לחודש בשליש הראשון של החודש כי אז המזל יותר בתקפו ואין לאל ידו להציל את הצאן אשר תחת ממשלתו ועי"ז יכירו וידעו כי יש אלוה גבוה מעל כל גבוה, ועל כן הקדים מצות קידוש החודש לפי שצוה ליקח השה בעשור לחודש ע"כ הוצרך להודיעו מאיזו יום יתחיל למנות עשרה ימים אלו, ואמר לו כזה ראה וקדש ומן אותו יום והלאה ימנה עשרה ימים אלו להודיע חולשת בכור המזלות, ובלקותו ילקו כל בכורי מצרים אשר שמו כסלם בבכור המזלות, וזה טעם למה שמסר להם מצות להתעסק בהם דם פסח ודם מילה, כי דם פסח היינו לבטל דעת המאמינים במזל טלה, ודם מילה לפי שנאמר בפסח כל ערל לא יאכל בו.

ור' מתיא בן חרש היה דורש, (מכילתא ה כח) לפי שלא היה בידם מצות להתעסק בהם כו', וקשה על דבריו הלא ארז"ל (ויק"ר לב ה) בזכות ארבע דברים נגאלו אבותינו ממצרים בזכות שלא שנו שמם ולשונם והיו גדורין מעריות ולא היו בהם דלטורין, ועו"ק לשון להתעסק בהם הל"ל ולא היו בידם מצות שיגאלו בזכותם, אלא ודאי שגם ר' מתיא סובר שהיו בידם ד' מצות אלו, אמנם אותן המצות הם בשב ועל תעשה והיו צריכין למצות להתעסק בהם בקום ועשה, כי ארז"ל (סוטה כא.) מצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא, וכאן היו צריכין ג"כ הצלה שלא ליתן המשחית לבא אל בתיהם, על כן היו צריכין לדם פסח ומילה להתעסק בהם לבטל אמונת מזל טלה, וזהו שפירש"י משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה.

לכם ראש חדשים. ראש משמעו כ״פ מובחר כמו מראש פרעות אויב וכן הרבה. והפי׳ לכם דוקא החדש הזה מובחר בשנה כמו שחודש תשרי הוא המובחר במה שנוגע לצרכי העולם משום שבו נברא העולם. וכלל גדול הוא שבאותו יום שנברא אותו דבר מסוגל זה היום גם לדורות להתחזק יותר ומזה הטעם טבע האש במוש״ק רותח יותר משום שאז נברא וכ״כ הרשב״א בשו״ת סי׳ תי״ג. ומש״ה בחודש תשרי עיקר דינו של אדם על כל השנה משום שבו ביום נידון אדה״ר כמש״כ הר״ן במס׳ ר״ה. ובאותו חודש חג הסכות שבו עיקר ברכה לתבואה. כמש״כ בס׳ ויקרא ובמדבר משום שבאותו חודש נברא העולם. כ״ז בעניני הטבע. וכך בחודש ניסן נוצר בראשונה סגולת עם ה׳ בי״מ ע״כ אותו החודש מסוגל להתחזק בעבודת ה׳ ע״י ספור י״מ שגורם אמונה ובטחון כמש״כ בס׳ דברים ט״ז ג׳ וע״ע להלן מ״ב:

ראשון הוא לכם. למנין כמשמעו ודייק לכם לישראל ולא לאוה״ע. וצוה הקב״ה לנו לנהוג ממנו המנין למען ידעו אדם מישראל כי העיקר הוא צורתו המיוחדת ולא צורה האנושית שבכל אדם. זהו משמעו של מקרא דלכם לכל ישראל. אבל חז״ל דרשו לכם הוא משה ואהרן ולענין קידוש החודש כדאי׳ במס׳ ר״ה. והוא משום שהיה ראוי להתחיל הפ׳ דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה וגו׳ ויקחו להם וגו׳. אלא יש בזה כונה שניה שהמקרא מיוחד למשה ואהרן ראשי ישראל. והיינו לענין קה״ח:

החדש הזה. שם חדש יבא על חדשי הלבנה שהיא תתעלם ותתחדש, והחמה אין לה חדשים, ובא על עת המולד שאז תחדש אורה ואז הוא ר"ח, כמ"ש מחר חדש. לא חדש. ולא שבת, חדשיכם ומועדיכם, וגם בא על כלל החדש, ובדרך הפשט בא על כלל החדש שחדש ניסן יהיה ראש חדשים, ומלת הזה דרשו בברכות (דף י') זה ניסן ואין אחר ניסן, אבל באשר עקר המלה רומז על חדוש הירח למדו שה' מסר אז למשה בע"פ קביעת החדשים והעבורים שנקרא סוד העבור וחשוב תקופות ומזלות שכבר הודו כל האומות שהחשבון שביד ישראל הוא אות שקבלוהו בנבואה, ודעת ר' ישמעאל שמלת הזה שמורה תמיד על דבר עומד נכחו, הוא צווי שיאמר כן לישראל ויראה להם את הלבנה וכשטתו בסי' הקודם, ור"ע ס"ל שכן אמר ה' למשה עצמו שהראהו אח הלבנה כי משה נתקשה בה, ורשב"י מחזיק כדעת ר' ישמעאל שא"א שהראה למשה דהא דבר עמו ביום, ור' אלעזר מחזיק דעת ר"ע שהראהו למשה עצמו כי דבר עמו סמוך לחשכה, ומ"ש נ"ד נתקשה משה פרשתי בפי' הספרא [שמיני סי' סב] עיי"ש, ועיין פסחים (דף ו' ע"ב):

החדש הזה. בתורה לא נמצאו שמות החדשים רק במגלת אסתר ונביאים אחרונים, וכמ"ש חז"ל ששמות החדשים עלו עמהם מבבל, וא"כ לא ידענו מי הוא החדש הראשון, [וע"כ אמר שמ"ש בחדש הראשון הוא חדש ניסן הוא רק זכר לדבר] וכן אין ראיה ממ"ש שמור את חדש האביב, שי"ל שהוא אייר דמידי רוב אביב כתיב כמ"ש. בר"ה [דף ז"], ועקר הראיה ממ"ש [שמות כג] חג האסיף בצאת השנה, ושם [ל"ד] חג האסיף תקופת השנה, והוא רק תשרי, שהגם שיש אסיף גם באלול כמש"ש מידי רוב אסיף כתיב, אין בו תקופה ואינו צאת השנה, ששנת עולם היא בתשרי שהוא תחלת השנה לשמיטין וליובלות דהא אמר לא תזרעו ולא תקצרו מבואר שאז עת הזרע, ועוד שאם שמנו תחלת השנה ניסן מי שזרע בשנה הששית לא יקצור בשנה השביעית כי הקציר אחר ניסן הוא וכבר נכנס בשנת השמטה, גם לא יזרע בשנת השמטה וכמ"ש הראב"ע, וברייתא זו מובאת בירושלמי ר"ה [פ"א ה"ב], וחכמי הש"ס בבלי לא הביאו ברייתא זו:

החדש הזה לכם. כבר התבאר באילת השחר [כלל תקצ"ג] שמלת לכם בא תמיד לדייק לכם ולא לאחרים, ופה כפול מלת לכם, כי המצריים לא היה אצלם חדשי לבנה כלל וכל מנינם היה לחמה שהי' ראש עבודתם כנודע, ואצל ישראל היה המנהג מימות אדה"ר לחשב חדשי לבנה כמו שמצאנו בחשבון המבול, אבל עד עתה היו חושבים את תשרי לראשון וכדעת ר"א בר"ה [דף יא], כי אז נברא העולם ואז הוא ר"ה, וישראל נצטוו למנות מחדש ניסן זכר ליצ"מ שאז נשתכללה אצלה הנהגה מעולה מהנהגת הטבע שתלוי בבריאה עולה, כי מאז התחילה ההנהגה ההשגחיית, וע"ז כפל מלת לכם:

ראש חדשים, לחדשי השנה. יש הבדל בין ראש ובין ראשון. ראשון הוא מלת המספר, וראש מציין את הקודם במעלה ובחשיבות, ונמצאו ג' חדשים החשובים מיתר החדשים שהם ניסן וסיון ותשרי, שהם זמן האביב והקציר והאסיף, ונגדם הג' מועדים, ובמ"ש שהוא ראש חדשים למדנו שהוא ראש בחשיבות לשני חדשים החשובים שהם אחריו במדרגה כי בו יצאו ממצרים, ורמז ג"כ למ"ש רגל שבו ראש לשני חדשים האלה לענין בל תאחר, וכמ"ש בר"ה (דף ו') מפני שהקדים חג המצות לחג השבועות וחג הסוכות, וז"ש שומעני מעוט חדשים שנים, ומוסיף שהוא ראשון לחדשי השנה לענין המספר, שעד עתה מנו מתשרי, ומעתה ימנו מניסן:

ראשון הוא לכם. הנה חדשי השנה נמנים ללבנה, וזה נודע משם חדש שמורה על החדוש שאינו רק בלבנה, וכן משם ירח שנרדף עם חדש והשנה נמנית לחשבון הלוך החמה ומתחיל מתשרי, כמ"ש על חג האסיף לשון תקופת השנה ולשון בצאת השנה, וכן מן השמטה והיובל [כנ"ל סי' ז], ואמר [בראשית ז] ונח בן שש מאות שנה והמבול היה, ושם [ח] ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש, והכתוב תלה את חג הפסח באביב כמ"ש שמור את חדש האביב ועשית פסח, והאביב הולך לפי החמה, וגם תלאו בימים מימי חדשי הלבנה כמ"ש בארבעה עשר יום לחדש פסח לה', וכן ממ"ש חדש האביב נכללו שתיהן, שלשון חדש מציין חדש הלבנה ולשון אביב מציין זמן החמה, ועז"א שממ"ש שמור את האביב צריך שישמור את הפסח לאביב שהוא לפי החמה, וממ"ש שמור את חדש צריך שישמור את האביב לפסח היינו שבבא הפסח כבר יהיה האביב, ובאשר שנת החמה יתרה על שנת הלבנה יותר מיו"ד ימים כ"א שעות, בהכרח כדי להשוות שנת החמה עם שנת הלבנה צריך להוסיף חדש אחד בסוף השנה בכל עת שיתקבץ העודף של שנת החמה, וכמ"ש רב הונא בר אבין [ר"ה דף כא] כד חזית דמשכית תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברוה להאי שתא שנאמר שמור את חדש האביב, שמור אביב של תקופה שיהיה בחדש ניסן, וזכר לדבר שכן בעת יצ"מ שהיה שנת ב' אלפים תמ"ח והיתה השנה ההיא שנת ט"ז למחזור לפי החשבון מבריאת עולם נמשכה התקופה עד שיחסר בניסן, וז"ש שמור את הפסח לאביב, וכן מ"ש ר' נתן חדש הסמוך לאביב אתה מעבר [וכן הלשון בספרי פ' ראה] אין פירושו שאדר נקרא חדש האביב לדעתו, רק ר"ל שע"י שצריך לשמור שיהיה אביב של תקופה בחדש ניסן ממילא צריך לעבר את אדר, ובכ"ז אין הפי' שיהיה דוקא אביב ושאם יתעכב האביב בשנה זו שני חדשים יעברו שני חדשים, שעז"א ראשון הוא לכם, שהתבאר אצלי שמלת הוא בא תמיד לדייק הוא ולא אחר שלא יהיה רק ראשון אחד לבד כמ"ש ר"ש, ופירושו מפני שמלת ראשון יצדק גם אם עשה ניסן שני שאז יתחילו חשבון החדשים מן ניסן השני, והגם שאינו ראשון בהשקף על החדש שלפניו שהוא נקרא ניסן ראשון וזה יקרא ניסן שני, בכ"ז הוא ראשון לחדשי השנה, כי ממנו מתחיל המנין, ולכן אמר מלת הוא, שהוא לבדו יהיה ראשון ולא ימצא ניסן אחר שיהיה ראשון לו. ועדיין לא ידענו מכמה מעבר, שבצד א' הסברא נותנת שיעבר חדש, כי כמו שעבור חדש הוא א' ממנויו שהוא יום, אף עבור שנה א' ממנוייה שהוא חדש, ובצד אחר י"ל שלא יעבר רק חדש של י"א ימים שיתרה שנת החמה על הלבנה וז"ש מה חדש א' משלשים בו וכו', ולמד זה ממ"ש שמור את חדש האביב, וזה בנוי על דרכי הלשון, שכ"מ שקורא את החדש על שם עמנו לפי הלוך הנדה קראו תמיד בשם ירח, ירה זיו, ירח כול, ירח האיתנים, ששם ירח מציין רק זמן שלשים יום, אבל שם חדש מציין ענין חדוש הלבנה שזה רק אם מתחיל מתחלת החדש, [שמה שנמצא וישב עמו חדש ימים וכדומה, הוא רק בהרחבת הלשון מושאל מן הזמן שבין חדוש לחדוש], וז"ש ת"ל הדש האביב רדש אתה מעבר, ור"ל ממה שלא אמר ירח האביב, אחר שבבר עברו י"א מים מזמן החדוש, וזה עצמו מפרש ר' יצחק שכבר הלבנה באמצע הרקיע, ומ"ש אי מה שנה א' מי"ב בה אף חדש א' מי"ב בו ת"ל ובחמשה עשר יום, זה בא כבר בספרא פ' אמור (סי' א') ובארתי שם עפ"י חכמת הלשון בטוב טעם ודעת, ומ"ש ר' יצחק שא"כ כבר הלבנה באמצע הרקיע הוא טעם גם ללמוד זה, שא"א לומר שיוסיף על החדש שני ימים שא"כ כבר עבר זמן החדוש, ורק יום אחד ניתן רשות להוסיף מטעמים המבוארים בסוד העיבור לא יותר, ור' ירמיה למד שדוחים את הפסח בעבור האביב שלשים יום, כמו שדוחים אותו מפני הטומאה לפסח שני שלשים יום, ומ"ש או אפי' כי חל אביב ובא, ר"ל א"כ נאמר שאם בא האביב באדר לא תהיה השנה רק י"א חדש ויעשה הפסח בזמן האביב באדר, ומשיב ת"ל ושמרת את החקה הזאת למועדה וכו', ולמוד זה בנוי על ההבדל שיש אצלי בין עת ובין מועד, שמלת עת מציין נקודה הזמנית המיוחדת לאיזה דבר מצד הסדר הטבעי, ומלת מועד מציין נקודה הזמנית המיוחדת לאיזה דבר ע"י הדת או ההסכמה [אילת השחר כלל רצט], ואם האביב תלוי בחלות בשול התבואה היל"ל ושמרת את החוקה לעתה שהוא העת הטבעי, ובמ"ש למועדה ואמר תמיד למועד חדש האביב, מבואר שאין להשקיף על הנקודה הטבעית, שהגם שהיא עת אביב אינו מועד האביב המיועד מצד הדת שקבע פסח בניסן דוקא, ואם מוסיף ומעבר הוא במועד הדתיי, אבל אם גורע הגם שהוא בעת האביב הטבעי אינו במועד האביב הדתיי. והדבר מבואר שבצאתם ממצרים הקדים האביב הטבעי קודם ניסן ואפשר קודם אדר, דהא במכת ברד כתיב כי השעורה אביב, ובכ"ז עשו פסח בניסן שאז זמן האביב הדתיי, וממ"ש ת"ל ושמרת את החוקה הזאת למועדה על עבור שנה יש ראיה למ"ש הרמב"ן בהשגתו למנין המצות בשורש הראשון לדעת בה"ג שמ"ש ושמרת את החוקה הוא מ"ע של עבור שנים, והרמב"ם שלא מנה עבור שנים למ"ע בפ"ע, לשטתו שפוסק [בה' תפילין] דהמניח תפילין בלילה עובר בל"ת, כריה"ג במנחות (דף לו) דושמרת קאי על חוקת תפילין, והרמב"ן שסובר כדעת רוב הפוסקים דלילה זמן תפילין ושמרת קאי על חוקת הפסח ולדידיה מפרש מ"ש מימים ימימה שישמור חוקת הפסח שיהיה בזמנה בחדש האביב, וזה עצמו מ"ש שמור את חדש האביב ועשית פסח, שיהיה בחדש האביב מימים ימימה היינו בכל זמן:

דברו אל כל עדת ישראל, כבר התבאר (ויקרא סי' רמא) ששם עדת ישראל הונח בעצם על סנהדרי גדולה, ור' יאשיה לשיטתו שפי' לקמן (סי' ע"ג) עמ"ש ויקרא משה לכל זקני ישראל שעשאם ב"ד, ואז"ל שעשאם ב"ד על משיכת הצאן, רק שאז צוה אותם על קדה"ח ועבור שנים וזה מסר לעדת ישראל שהם הסנהדרין, כמו שלמד זה בסנהדרין (דף יא) ממ"ש לשכנו תדרשו, ומצות לקיחה מבעשור צוה אל כל ישראל:

ס [נח"י] הרא"ם האריך לפלפל וכו' ודבריו אין להם קישור וכו' אבל ל"נ מבואר הוא שצריך חכמה ובינה יתירה לעיני העמים מהא דאמרינן בר"ה דף ך' א"ר זירא א"ר נחמן כ"ד שעי מכסי סיהרא לדידן שית מעתיקא ותמני סרי מחדתא ולדידהו שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא הרי שבזה השיעור היה מתקשה אם בשיתא לאחר המולד ואם בתמני סרי לאחר המולד וכו' ע"ש: