שמות א, ה

ויוסף היה במצרים. והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים ומה בא ללמדנו וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים. אלא להודיעך צדקתו של יוסף הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו:

וַהֲוָה כָּל נַפְשָׁתָא נַפְקֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב שַׁבְעִין נַפְשָׁן וְיוֹסֵף דַהֲוָה בְּמִצְרָיִם:

וַהֲוָה סְכוּם כָּל נַפְשָׁתָא נַפְקֵי יַרְכָא דְיַעֲקב שׁוּבְעִין נַפְשָׁתָא עִם יוֹסֵף וּבְנוֹהִי דַהֲוָה בְּמִצְרַיִם

ויהי. מלת יהי היתה ראויה להיות כמו ירב המשא עליו. ובעבור היות בה"א מן הגרון. פתחו במלת יהי היו"ד הראשונה בקמץ קטן יהי. והיה ראוי להיות היו"ד האחרון בשו"א נח נראה. כמו הבי"ת במלת ירב והיה ראוי להיות יהי. רק יכבד על הלשון על כן העלימוהו. וננקד הה"א בחירק. על כן לו יהי. כי הוא אמר ויהי. ובעבור שידברו במלה הזאת הרבה תמיד השיבו הטעם מלרע והניעו היו"ד בשו"א. יהי כן ה'. על כן אין בבנין הקל פעל שיהיה האות המשרת בשו"א רק זאת הגזרה. וגזרת ויחי יעקב. והיה זה כי השתים האותיות שלו שרש מאלה השתי גזרות. ויחי. ויהי השתי האותיות הם מאותיות הנוח. והם יו"ד ה"א היה חיה. ובעבור כי אלה שתי האותיות הם מאותיות הנוח פעמים שאינם נראים בסוף המלה בא האות המשרת שהוא היו"ד עליהם בשו"א ולא כן בכל הגזרות בבנין הקל:

יצאי ירך. רמז לקרוב אליו אבר המוליד כמו להסך את רגליו. כי ששים ותשע היו אך יעקב יחשב בראשונה. על כן כתב בתחלה את יעקב כמו שאמרנו למעלה ופרשה הראשונה ויגש אליו כתוב יעקב ובניו והנה עם יעקב היו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. והעד בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. כי נפש היתה ליעקב. ויוסף שהיה במצרים במספר הוא ושני בניו:

ויהי כל נפש. פי' עם יוסף שהיה במצרי' הי' שבעי' ואז לא יצטרך למנות יוכבד שנולדה בין החומו' מהר"ר שלמה בן פרחון ז"ל, לכך מנאן עכשו אע"פ שמנאן בחייהן לפי שהיה ר"ל אחר כן וירבו ויעצמו להודיע לך שארבעים [ששבעים] נפש לבד עצמו ורבו עד שש מאות אלף רגלי:

ויהי כל נפש. בהרבה מקומות מן הכתוב מצינו שמכנה גוף האדם נפש כענין שכתוב (ויקרא ד׳:ב׳) נפש כי תחטא, שבאורו על גוף האדם כי החטא איננו מצד הנפש, וכן בכאן הכונה בנפש שהוא גוף, וע"כ אמר יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף, עם יוסף שהיה במצרים, וידוע כי במצרים היה אך מפני שהגאולה העתידה תהיה בדמיון גאולת מצרים על כן ירמוז כי תחלת גלות ראשון היו שבעים נפש, ובסוף בגלות אחרון עתידים לירש שבעים אומות, זהו שאמר ויוסף היה במצרים, הזכיר יוסף באחרונה לרמוז על משיח בן יוסף העתיד לבא באחרונה לגאול את ישראל.

ירך יעקב דרך ארץ וצניעות שהכתוב מזכיר מקום הקרוב לאבר המוליד. ובלשון משנה ״אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה״ (מגילה יג,א). ובמקום אחר לקח את הרגלים, כי גם הם קרובים לו כדכתיב, ״לא עשה את רגליו״.

יצאי ירך יעקב. הוא לא היה ממנין השבעים.

שבעים נפש לספר נפלאותיו של הקב״ה נכתב מקרא זה שבשבעים נפש ירדו אבותינו במצרים. ובמאתיים ועשר שנים שעמדו שם נתרבו לששים רבוא גבורים, לבד מזקנים ונשים וטף.

ויוסף היה במצרים. באחרים כתיב הבאים מצרימה, אבל זה לא היה עמהם אלא היה שם לפני בואם והוא מן המנין לכך הוא אומר ויוסף היה במצרים.

שבעים. עם יעקב ואמר יוצאי ירך יעקב לפי שכולם יוצאי יריכו לבד הוא לבדו:

יוצאי ירך רמז לאבר המוליד הקרוב לירך כמו להסך את רגליו:

שבעים נפש תחלת גלות ראשון ע' נפש ובסוף בגלות אחרון עתידים לירש שבעים אומות זה שכתוב ויוסף היה במצרים הזכירו בסוף לרמוז על משיח בן יוסף שעתיד לבוא באחרונה לגאול את ישראל:

ויהי כל נפש וגו׳ ויוסף וגו׳. צריך לדעת למה אמר ״ויהי״ לשון צער, ואם על הגלות – אין זה מקום הדבר. גם צריך לדעת אמרו כל. עוד למה הצרך לחזר להודיע מנין יוצאי ירך יעקב וכבר השמיענו וידענום. עוד מה הודעה זו כדבר חדש ״ויוסף היה במצרים״.

ואולי שיכון הכתוב לומר על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה לו,א) שעתיד היה יוסף להעמיד שנים עשר שבטים, ומי סבב שלא העמיד אלא שנים, הוא פגע רע שפגעתו אשת פוטיפר ״ויפזו זרעי ידיו״ (בראשית מט:כד) עד כאן. הא למדת שזולת זה היה יוסף מעמיד שנים עשר שבטים, והוא אמרו ויהי לשון צער, שמצטערת התורה על שלא היו בין הכל אלא שבעים נפש, והוא אמרו כל נפש וגו׳, ונתן הטעם לדבר שלא היו אלא שבעים, ואמר ויוסף היה וגו׳, ודין גרמא שלא היו יוצאי ירך יעקב אלא שבעים נפש, שזולת זה אם לא ירד יוסף למצרים היה יוסף מעמיד שנים עשר שבטים והיו בני יעקב שמונים ענפים, ובזה נתישבו כל הדקדוקים יחד.

עוד יכון הכתוב באמרו כל נפש וגו׳ ויוסף וגו׳, לומר כי כללות ענפים אלו כלם שוים לטובה באין הבדל ביניהם, כלם צדיקים, כלם חכמים, כלם בלב שלם זה על זה וכאלו כלם נפש אחת. והודיע חדוש ורבותא גדולה היא לצד יוסף שהיה במצרים, ומן הטבע יהיה משתנה מהשואת האחים, בין לצד האחוה, כי לא יתכן שיהיה שוה ברצון כהשואת כלם לצד מה שעשו לו שמכרוהו ונתאכזרו עליו, ואיך לא יהיה קצת שנוי בינו לבין כלם, בין לצד הצדקות כי היה נתון בכור הטמאה והאחים היו בארץ כנען ומסוככים באילן הוא יעקב אביהם, ועל כל פנים ישתנה קצת. ואף על פי כן מודיעך הכתוב כי שוה הוא להם ונכנס במספר השבעים, וכהשואת כלם יחד לקרא נפש אחת, בין לפרט האהבה והאחוה הנכונה בין לענין הצדקות וטהרת הנפש, שלא נדבק בו מתחלואי הנפש הגם היותו במצרים. ועין מה שכתבתי בפסוק (בראשית מו:ל) ״אמותה הפעם״ וגו׳.

ויהי כל נפש. קרא לע' נפשות נפש אחד, לרמוז שהיה שלום ביניהם מתוך שלא היה בהם לשון הרע ודלטורין כאיש אחד שלבא לפומא לא גלי כך היה הדבר פקוד אצלם כל י"ב חודש, ואולי שגם מטעם זה נאמר יוצאי ירך יעקב, לומר לך מה ירך בסתר אף אצלם היה הדבר בסתר.

ויוסף היה במצרים. סדר המקרא אינו מכוון והכי מיבעי. אחר שמנה כל הבנים היה לו לומר ויוסף היה במצרים ויהי כל נפש. אלא הביאור עפ״י מש״כ בס׳ בראשית מ״ו ח׳ דחשבון שבעים נפש נשלם ביצאם מא״י ע״י בכורה של ראובן. ובבואם למצרים נשלם ע״י יוסף שהיה מנהיג שם. וזהו שמודיע הכתוב דשבעים נפש היו ע״י יוסף שהיו במצרים. ויש לדעת דזה לא היה אלא כ״ז שהיה יוסף חי. אבל אח״כ חזרה הגדולה לשבט ראובן הבכור כמבואר ברבה במדבר פי״ג ויובא להלן ו׳ י״ד. ועי׳ מש״כ בס׳ הנ״ל מ״ט ב׳:

ויהי, זאת שנית היו חשובים מצד שכולם לא היו רק ע' נפש, ואנשים חשובים כשהם מעט היו לכבוד ולתפארת, ג] היו נכבדים בעיני המצריים מצד שיוסף היה במצרים, הוא המושל על הארץ והם אחי המלך ומשפחתו:

ה וא"כ למה לא הוזכר שמו של יוסף בכללם כלו' קודם סך של יוצאי ירך יעקב:

ו את"ל דראשונה אינו קושיא דצריך למכתב יוסף משום שהיה במצרים מ"מ קשה וכי לא היינו יודעים כו': (נח"י) הרא"ם האריך במקום שה"ל לקצר דהרב ס"ל דחוזר למעלה על הא דקאמר ויוסף ר"ל עם יוסף היו ע' וכן הוא בשמ"ר וע"ז מקשה והלא כו' ולמה אמר יוסף לחוד בשלמא שאר השבטים נכללו במאמר איש וביתו אבל יוסף לא נכלל בזה וא"כ כשם שהזכיר יוסף הל"ל גם את בניו ואם תפרש שאינו חוזר אדלעיל ולא צריך להזכיר יוסף ובניו שהם בכלל שבעים נפש אלא להורות שיוסף הי' במצרים ע"ז קשה מה בא ללמדנו:

ז ר"ל דהא שמא מתוך שהיה שפל ועני כ"כ שמא עשה עבירה כי העוני מעביר דעתו של אדם או מתוך שהיה מלך שמא עבר עבירה כיון דהוא חשוב כל כך ולפי שהמנין בכאן הוא אחר מיתתן מ"ה הודיע צדקתו במנין הזה משום דאמרו רז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך: