דברים ט, טו

וְאִתְפְּנֵיתִי וּנְחָתִית מִן טוּרָא וְטּוּרָא בָּעֵר בְּאֶשָׁתָא וּתְרֵין לוּחֵי קְיָמָא עַל תַּרְתֵּין יְדָי

וְכַוְנִית וּנְחָתִית מִן טַוְורָא וְטַוְורָא דָלֵיק בְּאֵישָׁתָא וּתְרֵין לוּחֵי קְיָימָא עַל תְּרֵין יְדָי

ואפן וארד מן ההר כבר פירשתי במקומו (שם שם יא) כי קודם שירד מן ההר התפלל עליהם ובתפלתו נאמר (שם שם יד) וינחם ה' על הרעה אבל לא הזכיר זה עתה מפני שהוא רוצה להסדיר להם עתה הטורח הגדול והעמל שטרח עליהם כי הביאו אותו לשבור הלוחות ולהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה ולהתפלל גם על אהרן כי התאנף השם עליו מאד ואחרי כן (דברים ט׳:כ״ה-כ״ט) יזכיר התפלה הראשונה שחלה את פני ה' אלהיו טרם רדתו שלא ישמידם:

וההר בוער באש. ובכן חטאתם בעוד שהמלך במסבו:

ואפן וארד מן ההר באותו יום עצמו י״ז בתמוז.

ואפן וארד וגו׳. מבואר בס׳ שמות ל״ב ט״ו הכוונה בזה הלשון שירד לאחור ופניו כלפי שכינה:

וההר בוער באש. ועדיין היה בוער באש ולא היה כמו שאמר ה׳ מתחלה במשוך היובל המה יעלו. ממילא יהא נפסק האש וגלוי שכינה. אבל כאשר ירדתי לאחור ראיתי שעדיין ההר בוער באש. ומזה היה לי הוכחה דרצונו ית׳ ליתן לי לוחות שניות ומסתמא רצונו שישברו לוחות אלו. ויהיה נצרך לוחות שניות:

ושני לוחות הברית על שתי ידי. גם מזה היה לו הוכחה שרצונו ית׳ בכך כאשר יבואר בסמוך. מש״ה פירש שהיו על שתי ידיו. לא כמו שאנו אוחזים בס״ת אלא היו מונחים על שתי ידיו:

ואפן, וע"כ כשירדתי מן ההר היה ההר בוער עדיין באש ושני לוחות היו על שתי ידי, ולא נכבה האש, ולא פרח הכתב מן הלוחות כי חשב לקיים את בריתו עמי ועם זרעי: