דברים ח, טו

דְדַבְּרָךְ בְּמַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחִילָא אֲתַר חֵיוָן קָלָן וְעַקְרַבִּין וּבֵית צַחֲוָנָא אֲתַר דִי לֵית מַיָא דְאַפֵּק לָךְ מַיָא מִטִּנָרָא תַּקִיפָא

דְּדַבְּרָךְ בְּרַחֲמִין בְּמַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחֵילָא אֲתַר מָלֵי חֵיוָן קָלִין וְעַקְרַבִּין עַקְצִין וּבֵית צַחְוָונָא אֲתַר דְּלֵית מוֹי דְּאַפֵּיק לָךְ מוֹי מִשָׁמִיר טִנְרָא

במדבר. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא במדבר הגדול. שהוא ארוך ורחב והנורא. שהוא מדבר שרף:

החלמיש. הצור התקיף:

מצור החלמיש. שנהפך למים כאמרו ההופכי הצור אגם מים:

נחש שרף ועקרב וצמאון בגימ' בכשדים בפרס במקדון ובשעיר:

המוליכך וגו׳. שני מקראות הבאות המה להוכיח שהקב״ה רוצה להשגיח עלינו בכל שעה ולא נחשוב שאינו משגיח עלינו אלא בתחלת התקופה שיהיה מעמדנו כך או כך או בתחלת השנה אבל לא בכל שעה וכאשר יבואר לפנינו במקרא הסמוך. ע״ז הקדים הכתוב להוכיח שרצון הקב״ה להאמין בו שהוא משגיח בכל שעה. מדהוליכך במדבר הגדול וגו׳. והיה הכרח להשגיח בכל שעה ולא הוליך אותנו בהשגחתו במקום אשר אין נחש שרף ועקרב אלא רוצה להראות לנו שהוא רוצה להשגיח בכל רגע:

וצמאון אשר אין מים. לא במקום שהמים מועטין כמו שהיה בשנת הארבעים כמש״כ בס׳ במדבר כ׳ י״א. אבל הקב״ה הוליך במקום אשר אין מים כלל והיינו בעת נסעו מים סוף במדבר שור. והלכו שלשת ימים בלי מים והיה השגחה פרטית על כל א׳ שלא יצמא:

המוציא לך מים מצור החלמיש. ואח״כ כשנתן מים לא ברא צור ספוגי שהוא נותן מים אלא צור החלמיש. וברגע שצמאו הוא צוה והוציא מים. כ״ז הוכחה שהקב״ה משגיח ויכול בכל רגע:

ובין החנוך שחנך אותך במוסר ויסורין, בין במדבר ששם היית במקום נחשים וחסר אף מים לשתות, ובין החנוך שחנך אותך ע"י המן שהיה תכליתו למען ענותך ולמען נסותך כנ"ל פסוק ג', והיה כ"ז להיטבך באחריתך בעת שתהיה בטובה כשתכנס לארץ, שתזכור אז את המוסר שייסר אותך בימי החנוך ואתה תשכח את העבר בימי נערותך: