דברים ז, ב

לא תחנם. לא תתן להם חן אסור לו לאדם לומר כמה נאה גוי זה. דבר אחר אל תתן להם חניה בארץ:

וְיִמְסְרִנוּן יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ וְתִמְחִנוּן גַמָרָא תְגַמַר יָתְהוֹן לָא תִגְזַר לְהוֹן קְיָם וְלָא תְרַחַם עֲלֵיהוֹן

וְיִמְסְרִינוּן יְיָ אֱלָהָכוֹן קֳדָמֵיכוֹן וְתִמְחִינוּן גַּמָרָא תְּגַמְרוּן יַתְהוֹן בְּשַׁמַתָּא דַיְיָ לָא תִגְזְרוּן לְהוֹן קְיָים וְלָא תְרַחֲמוּן עֲלֵיהוֹן

ולא תחנם. מלה זו דרשוהו רז"ל על פנים רבים, מלשון חן ומלשון חניה ומלשון חנם, מלבד פשוטו שהוא לשון חנינה, כאלו אמר לא תחון אותם, והוא שדרשו במסכת ע"ז לא תחנם לא תתן להם חן, אסור לו לאדם שיאמר כמה נאה גוי זה, שנאמר לא תחנם קרי ביה לא תחנם, החי"ת בחיר"ק. ועוד דרשו בו לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע, שאסור למכור להם קרקע בארץ ישראל, שזה יהיה סבה שיתישבו שם והתורה אמרה (שמות כ״ג:ל״ג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, קרי ביה לא תחנם, התי"ו בפת"ח והחי"ת בשו"א ופת"ח. ועוד דרשו בו לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם, קרי ביה לא תחנם החי"ת בפת"ח והנו"ן בדגש. ולמדנו מכאן כמה גדול כח התורה שהיא נדרשת לכמה טעמים עד שאפילו תיבה אחת היא מתפרשת לכמה ענינים לפי הנקוד, ובהתנועע הנקוד תתנועע התיבה, כי האותיות הן הגוף והנקוד הוא הנפש, וכן אמרו דמיין נקודתא באתותא דאורייתא דמשה כנשמתא דחיי בגופא דאינש, וידוע כי אין לגוף תנועה בלתי הנפש, ובהתנועע הנפש יתנועע הגוף לכל פנים ולכל צד, כן הנקודה באותיות התורה בהשתנות הנקוד ישתנה הענין, ולכך היה הענין מוכרח בספר תורה שיהיה בלתי מנוקד כדי שתתפרש התורה לכמה פנים מבלתי כוונת הפסוק, ומכאן יתבאר לך כח השם הגדול באותיותיו כי ישתנה ענינו לפי השתנות נקודו, וכבר כתבתי מזה בפסוק (במדבר י״א:ט״ו) ואם ככה את עושה לי, וזה מבואר לכל משכיל.

ונתנם וגו׳. כאשר יתקבצו למלחמה אז ונתנם ה׳ וגו׳:

החרם תחרים אותם. המתקבצים למלחמה תחרים עד אחד אבל המותר בישיבתם לא נצטוו להחרים בפעם אחת כמבואר בפ׳ עקב ונשל ה׳ אלהיך וגו׳ לא תוכל כלתם מהר וגו׳. וכן עשה יהושע י׳ מ׳ ואת כל הנשמה החרים וגו׳. אבל כ״ז היה רק את הנלחמים:

לא תכרת להם ברית. אינו קאי על אותם עובדי כוכבים משבעה עממין שנלחמו עמם שהרי עליהם נצטוו להחרים ולא לחיות כל נשמה. (ועי׳ להלן כ׳ ט״ז) אלא אפילו הנשארים מהם ואינם רוצים להלחם מוזהרים היו ישראל שלא לכרות להם ברית. שבאמת מוכנים היו שלא להשאר פרסה אלא בשביל שלא תרבה חית השדה כמבואר הטעם בפ׳ משפטים ובפ׳ עקב. אבל רק עד שתפרה וא״כ אסור לכרות להם ברית ועל דבר זה נענשו השבטים בימי השופטים כמבואר בס׳ שופטים ב׳ ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת וגו׳. ולא שמעתם בקלי:

ולא תחנם. ג״כ על הנשארים ועל שאר עובדי עבודת כוכבי׳ בא״י. נמצא מקרא זה מתחלק לשלוש מצות. החרם קאי רק על מי שנלחמים עמם לא תכרות ברית עם הנשארים מז׳ אומות. ולא תחנם קאי על כל עובדי כוכבים שבא״י:

ונתנם, ואלה שלא פנו, לא השלימו את ישראל כמ"ש יהושע (יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה את ב"י כי מאת ה' היתה לחזק את לבם וגו' למען החרימם וגו', ור"ל ורבים מהם ילחמו וה' ית' לפניך שתכה אותם הנני מצוה אותך החרם תחרים ולא תתנהג עמהם כדרך כובשי ארצות שלפעמים יכרתו ברית עם הנכבשים להיות לעם אחד עוזרים זל"ז שעז"א לא תכרות להם ברית, ויש שעכ"פ יניחו אותם לשבת במקומות מוגבלים ויתנו להם שם חניה בקרקע עז"א ולא תחנם:

ט לפי טעם זה קשה הל"ל בנו"ן כיון שהוא לשון חן אי נמי הל"ל תחונם מלא וי"ו לכן פירש דבר אחרלא תתן להם חנייה כלומר אף אם לא תכרות אתו ברית ותאמר בלבבך יהיה לי למס עובד לכן אמר ולא תתן להם שום חנייה בעולם בארץ. ולטעם אחרון קשה לא הל"ל אלא לא תחנם שאינו רשאי ליתן לו חנייה וכל שכן שאין להכרית עמו ברית לכן צריך גם לטעם ראשון: