דברים ה, כב

וּכְעַן לְמָא נְמוּת אֲרֵי תֵיכְלִנָנָא אֶשָׁתָא רַבְּתָא הָדָא אִם מוֹסְפִין אֲנַחְנָא לְמִשְׁמַע יָת קָל מֵימְרָא דַייָ אֱלָהָנָא עוֹד וּמָיְתִין אֲנַחְנָא

וּכְדוֹן לְמָא נְמוּת אֲרוּם תֵּיכְלִינָנָא אֵישָׁתָא רַבְּתָא הָדֵין אִין מוֹסִיפִין אֲנַחְנָא לְמִשְׁמַע יַת קַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָנָא תּוּב וּמַיְיתִין אֲנַחְנָא

ועתה למה נמות וגו׳ אם יוספים אנחנו וגו׳ ומתנו. אמרו שמשני דברים עלולים המה למות. א׳ מראיית האש הגדולה הזאת. כמו שאמר מנוח על ראיית המלאך. כך היה מראה האש האלהי. ב׳ מחמת שמיעה נפלאה מכח אנושי. והרי ידוע ברבה דהמשכן היה טוב לאוה״ע כי הקול שהגיע למשה היה שמץ מנהו מתפשט אליהם עד שלא היה המשכן והיו נתרזין והרי לא שמעו הקול ממש מכש״כ שמיעת הקול למי שאינו ראוי ומוכן לזה:

ועתה למה נמות, ר"ל אחר שעתה א"צ לנס הזה בודאי לא יעשה ה' נסים שלא לצורך, וכיון שלא יעשה עוד נסים בזה הלא בודאי נמות [א] מפני האש כי תאכלנו האש הגדולה הזאת [ב] מפני הדבור שאין אנו מוכנים אליו ועז"א אם יספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו: