דברים ה, יח

ולא תתאוה. לא תרוג אף הוא לשון חמדה, כמו (בראשית ב, ט) נחמד למראה, דמתרגמנן דמרגג למחזי:

וְלָא תַחְמֵד אִתַּת חַבְרָךְ וְלָא תֵרוֹג בֵּית חַבְרָךְ חַקְלֵהּ וְעַבְדֵהּ וְאַמְתֵהּ תּוֹרֵה וַחֲמָרֵהּ וְכֹל דִי לְחַבְרָךְ

עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן חֲמוּדִין לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם חֲמוּדִין וְלָא יִתְחָמֵי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם חֲמוּדִין דְּלָא יְקוּמוּן בְּנֵיכוֹן מִן בַּתְרֵיכוֹן וְיֵלְפוּן לְהוֹן אִינוּן לְמֶהֱוֵי עִם חֲמוּדִין וְלָא יֵירוֹג חָד מִנְכוֹן יַת אִנְתְּתֵיהּ דְּחַבְרֵיהּ וְלָא יֵירוֹג חַד מִנְכוֹן יַת בֵּיתֵיהּ דְּחַבְרֵיהּ וְלָא חַקְלֵיהּ וְלָא עַבְדֵיהּ וְלָא אַמְתֵיהּ וְלָא תּוֹרֵיהּ וְלָא חַמְרֵיהּ וְלָא כָּל מַאן דְּאִית לְחַבְרֵיהּ אֲרוּם בְּחוֹבֵי חֲמוּדַיָא מַלְכוּתָא מִתְגַרְיָא בְּנִכְסֵיהוֹן דִּבְנֵי נְשָׁא לְמֵסַב יַתְהוֹן וְגָלוּתָא אַתְיָא עַל עַלְמָא

והוסיף ביאור בדבור לא תחמוד שהקדים האשה בעבור כי יצר לב האדם רע מנעוריו באשה יותר מן הכל. וביאר כי יכנס בכלל חמדה אפילו התאוה כי אם יתאוה לגזול מחברו דבר מכל אשר לו ולא יוכל לעשות כן כי חברו תקיף ממנו או שיש במקומו אימת מלכות עובר בלאו הזה. והוסיף בכאן שדהו לדרוש מה שאמרו במכילתא (יתרו ח) אי מה הפרט מפורש בנכסים המטלטלים שאין להן אחריות אף אין לי אלא נכסים המטלטלים שאין להן אחריות וכשהוא אומר במשנה תורה שדהו, על כרחך מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה אף כל דבר שהוא קונה ומקנה:

ומלת חמד בלשון הקדש מתפרשת לשני טעמים האחד גזל ועושק וקחת של אחרים בחזקה ובאונס וכך ולא יחמוד איש את ארצך כי אם אין פירושו כן הנה תהיה הארץ רעה ולא בא הכתוב אלא לשבח והטעם השני לשון תאוה בלב ולא תצא לפועל. והנה לא תחמוד בית רעך. הדבור התשיעי. ולא תחמוד אשת רעך הדבור העשירי. ויהיה בית רעך ואשת רעך נדבקים זה עם זה או בית רעך כלל והעד שאמר משה בספר הזה שבאר את התורה תחת לא תחמוד אמר לא תתאוה. ורבים אמרו כי אין עון במחשבת הלב ואין עליהם שכר ועונש ויש ראיות רבות להשיב עליהן ולא אאריך רק אראה להם לב חורש מחשבות און הטיבות כי היה עם לבבך ולישרים בלבותם ומשה אמר בסוף בפיך ובלבבך לעשותו. ועיקר כל המצות ליישר הלב, ורובם זכר והמזיד והשוגג יוכיחו:

וסמך לו ולא תחמוד שלא יחמוד אשת חבירו ויעיד בו עדות שקר לומר שמת כדי שישאנה. ושדהו הוסיף כאן שכבר הגיעו קרוב לארץ והיה להם שדות:

ולא תתאוה בית רעך. ובעשרת הדברות הראשונות כתיב (שמות כ׳:י״ד) לא תחמד בית רעך, כלומר לא תחמד בדמים ולא תתאוה בלא דמים, כלומר שלא יתאוה ויחשוב זה בלבו, שהמחשבה הזו תביאנו שיקחנו בדמים ונמצא עובר על לא תחמד.

ולא תתאוה אין תאוה אלא בלב אם גמר בלבו ע״י תחנונים או ע״י רבוי רעים או ע״י אימתו שימכור לו חפצו, מיד עובר עליו בלא תתאוה הוציא חמדתו בפיו עובר בלא תחמוד, כולם ולא ולא לבד מלא תרצח שאין בו וי״ו. מתחלת אנכי עד ולשומרי מצותי אין בין דברות ראשונות לשניות שום שינוי לפי שהקב״ה חזר ופירשם כמו שמפורש בפרשת יתרו ולא רצה משה אפי׳ בפרשה זו לשנות בהם שום דבר. אבל השאר שחזר משה ופירשם אין חששא בשנוי המלות אחרי שהם שוות בטעם. וזה הכלל כל דבר שינוי במקרא תמצא בפעם שנית מלות שונות אך הטעם שוה, ומדברת לא תשא שאין בה שינוי אין להקפיד כי כך היה המקרא. ועשרת הדברות שבפרשת יתרו הם דברי הקב״ה בלי תוספת ומגרעת לבד למען ייטב לך כמו שפירש״י והם לבדם הכתובות על לוחות הברית. ואותם שבפרשה זו הם הם דברי משה וכאן סדרן משה אחר סברת הבחורים שתחלה חומדים אשה ואח״כ בית ואח״כ עבד ואמה ואח״כ שדות וחמורים. ובפרשת יתרו סדרם הקב״ה על סברת דעת אנשי חכמה שקונים תחלה בית ואח״כ אשה ואח״כ עבד ואמה ואח״כ שור וחמור.

ולא תחמוד אשת רעך. ייחד הכתוב בדברות הללו אזהרה באשת ריעו בפ״ע. ובלשון אחר מכל אשר לרעך דכתיב לא תתאוה ללמדנו שיש באשה אזהרה מיוחדת היינו שאסור ליהנות מראייתה אפילו באופן שאינו מקום להשיגה לאשה וזה אינו אסור אלא באשת רעך משא״כ בשאר קנינים אינו אסור בזה האופן:

ולא תתאוה וגו׳. היינו תאוה להשיגם אע״ג שאינו משתדל בכך כמש״כ הרמב״ם הל׳ גזילה פ״א. ובדברות הראשונות כתיב אזהרה זו בסדר אחר ומבואר שם:

ח ר"ל אין להקשות דהא התם כתיב לא תחמוד והכא כתיב לא תתאוה ומפרש אף הוא כו' ולכן פירש התרגום לא תירוג שהוא לשון חמדה: