דברים ה, יז

ולא תנאף. אין לשון נאוף אלא באשת איש:

לָא תִקְטוֹל נְפָשׁ וְלָא תְגוּף וְלָא תִגְנוֹב (נַפְשָׁא) וְלָא תַסְהֵד בְּחַבְרָךְ סַהֲדוּתָא דְשִׁקְרָא

עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן קָטוֹלִין לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם קָטוֹלִין וְלָא יִתְחָמֵי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם קָטוֹלִין דְּלָא יְקוּמוּן בְּנֵיכוֹן מִן בַּתְרֵיכוֹן וְיֵלְפוּן לְהוֹן הִינוּן לְמֶהֱוֵי עִם קָטוֹלִין אֲרוּם בְּחוֹבֵי קָטוֹלַיָא חַרְבָּא נָפִיק עַל עַלְמָא עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן גִּיּוֹרִין לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם גִּיּוֹרִין וְלָא יִתְחָמֵי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם גִּיּוֹרִין דְּלָא יְקוּמוּן בְּנֵיכוֹן מִן בַּתְרֵיכוֹן וְיֵלְפוּן לְהוֹן הִינוּן לְמֶהֱוֵי עִם גִּיּוֹרִין אֲרוּם בְּחוֹבֵי גִיוֹרָא מוֹתָא נָפִיק עַל עַלְמָא עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן גַּנָּבִין לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם גַּנָּבִין וְלָא יִתְחָמֵי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם גַּנָּבִין אֲרוּם בְּחוֹבֵי גַנָבַיָא כַּפְנָא נָפִיק עַל עַלְמָא עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן מְסַהֲדִין סַהֲדֵי דְשִׁיקְרָא לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם מְסַהֲדֵי סַהֲדֵי דְשִׁיקְרָא וְלָא יִתְחָמֵי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם מְסַהֲדִין סַהֲדֵי דְשִׁקְרָא אֲרוּם בְּחוֹבֵי מְסַהֲדֵי שִׁקְרָא עֲנָנִין סַלְקִין וּמִטְרָא לָא נָחִית וּבַצוֹרְתָא אָתֵי עַל עַלְמָא

וביאור ולא תענה ברעך עד שוא לאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בבית דין כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו כי שוא דבר בטל:

וסמך לא תנאף לרציחה כדכתיב רצוח וגנוב ונאוף וכן המוציא ש"ז לבטלה כאילו ש"ד וכאן כתיב ולא תנאף ו' יתיר' כנגד ו' פעמים מאררים וז"פ מרים דכתיב בפ' סוטה וסמך לו ולא תגנוב משום מים גנובים ימתקו וכתיב כיה עוד וי"ו יתירה כנגד ו' דברים דכתיבי בריש משלי נארבה לדם נצפנה לנקי חנם וגומר: וסמך לו ולא תענה ברעך שהגונב מעיד עדות שקר בעצמו שגורם לו לימכר כעבד והוסיף בו וי"ו שבעדותו לוקה העולם שנברא בו' ימים:

עד שוא אפילו עדות בחנם.

לא תענה כגון ראהו יחידי או שנים בלא התראה.

ולא תענה ברעך עד שקר. כבר נתבאר שם עפ״י דברי הרמב״ם משמעות ברעך. ע״י רעך היינו ששמע מחבירו ומעיד שראה וע״ש עוד מה שהוספנו בזה בדיוק לשון המקרא. והנה כאן כתיב עד שוא דמשמעו בחנם ללא תועלת. והיינו לענין עדות ע״ד עבירה. ואי׳ בפסחים דקי״ג ב׳ שהרואה דבר עבירה בחבירו אסור להעיד יחידי משום שא״צ להאמינו וא״כ אינו אלא הוצאת שם רע כיון שאינו אלא שמע שוא בלי תועלת אם לא דמהימן לרבים כבי תרי אז ה״ז נאמן להעיד ע״ד עבירה אפילו יחידי כדאי׳ שם. ושוב אינו שמע שוא שהרי הוא לתועלת. מעתה אם א׳ ראה בעיניו והוא אינו נאמן כבי תרי להרב. אבל הוא נאמן כבי הרי לאחר אסור לאותו אחר להאמין למי שראה ולהגיד לרביה שהוא מהימן לי׳ כבי תרי שראה בעיניו שהרי אם הרואה היה מגיד להרב היה עד שוא וא״כ הרי הוא עונה ע״י ריעו עד שוא:

ז ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש זה יותר מכל עשרת הדברות יש לומר דקשה לרש"י וי"ו דולא תנאף למה ליה ומתרץ אין ניאוף אלא באשת אישומוסיף על ענין ראשון על לא תרצח כלומר הזהר במצוה זו דלא תרצח ובזה תפרוש מהרבה עבירות חדא דלא תנאף כי יעלה על דעתו שמא הבעל לא יתן לו אשתו ובזה יבא לידי רציחה וכן כולם ועיין בק"מ ישוב אחר על זה: