דברים ד, מא

אז יבדיל. נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה, מצוה שאפשר לקימה אקימנה:

בעבר הירדן מזרחה שמש. באותו עבר שבמזרחו של ירדן:

מזרחה שמש. לפי שהוא דבוק, נקודה רי"ש בחטף, מזרח של שמש, מקום זריחת השמש:

בְּכֵן יַפְרֵשׁ מֹשֶׁה תְּלַת קִרְוִין בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מִדְנַח שִׁמְשָׁא

הָא בְּכֵן אַפְרֵשׁ משֶׁה תְּלַת קִרְוִין בְּעִבְרָא דְיוֹרְדְּנָא מַדְנַח שִׁמְשָׁא

אז יבדיל משה שלש ערים פירש ר"א (אבן עזרא על דברים ד׳:מ״א) ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית ואינו נכון אבל הוא כפשוטו כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה ופתח להם בדברי התוכחות וכאשר אמר בפניהם תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על ע"ז ועל יחוד השם והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם אז אמר במעמדם לפניהם עתה נקיים המצוה אשר צונו השם ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען אמר מצוה שבאה לידינו נקיים אותה למען ייטב לנו ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם ואמר אליהם (דברים ה׳:א׳) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים וגו' כי עתה יפתח במצות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחלת סדר אלה הדברים:

אז יבדיל משה. הטעם ביום שיבדיל משה אלה הערים אז אמר דברי הברית:

אז יבדיל משה - למה הפסיק דברי משה שהן מחוברין יחד זה אחר זה וכתב זה המעשה בינתים? אלא לפי שהאריך בדברים עד עכשיו ועתה מתחיל לפרש המצות היאך ביאר את התורה הזאת. והוא צריך לומר בשופטים ושוטרים: שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר ה' אלהיך נותן לך. ואם ירחב (לעתיד לבא) ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה. ועל שלש ערים שצוה לו הקב"ה באלה מסעי לעשות בעבר הירדן לא הזכיר שם ולא צוה משה לישראל, לכך כתיב כאן, כי משה הבדילם כבר ולכך לא צוה לישראל.

אז יבדיל משה שלש ערים. אחר שסיים ההקדמה לבאור התורה הבדיל הערים להראות לישראל מה נכבד ענין שמירת המצות שהקפיד לקיים קצת מצות עשה:

אז יבדיל משה. אז לשון שירה כמו אז ישיר משה כי כששמעו שאמר הקב"ה ולארץ לא יכופר לדם כי אם בדם שופכו אמרו וכי מי שהרג בשוגג יהיה נהרג כיון שהגיד משה רפואתו של דבר לברוח לערי מקלט אז אמרו שירה והיינו דאמרי אינשי מי שאוכל התבשיל יודע טעמו כך משה כשהרג המצרי וברח ידע מה עונשן של הורגים לברוח:

מזרחה שמש. כל הרוצחין בורחין לשם אדם הראשון שקנס מיתה על בני העולם ברח למזרח שנ' וישכן מקדם לגן עדן וגו' קין ברח למזרח שנ' ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן:

אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן. יגיד לך הכתוב כי משה כשהבדיל ערי מקלט האלה בארץ בני גד ובני ראובן אמר לישראל דברי הברית שיזכיר בסמוך, ואע"פ שידע משה שלא יהיו ערים אלו קולטות עד שיבדלו שלש בארץ כנען מכל מקום רצה להשתדל אפילו בחצי מצוה כדי להוסיף אותה על שאר מצותיו וצדקותיו אשר עשה. ומכאן נלמוד התעוררות גדול בקיום המצות, וכאן נוכל להתבונן במעלות המצות ובכחם ובשכרם העצום כאשר יעשה אותן האדם על השלמות, ואפשר שנאמר כי לזה רמזו רז"ל במדרש שאמרו (שמות ל״ד:א׳) פסל לך, הפסולת שלך, משם נתעשר משה. באו לומר כי מן המצות שהן קלות בעיני האדם משם נתעשר משה, כלומר שעלה להשגה גדולה כי הוא העושר האמתי ואין צריך לומר באותן המצות שהן עיקר התורה ויסוד האמונה.

מזרחה שמש. דרשו רז"ל כל מי שהורג נפש גולה למזרחה של שמש, שכן אדם הראשון גרם מיתה לכל תולדותיו מה כתיב ביה (בראשית ג) וישכן מקדם לגן עדן וגו', וכן קין שהרג להבל גלה למזרחה של שמש שנאמר (שם ד) וישב בארץ נוד קדמת עדן.

אז יבדיל משה אחרי הכותו את סיחון ועוג וכבר פירש הצווי בפ׳ מסעי וכאן הזכיר המעשה להזכיר טובה זו עם שאר הטובות שעשה להם. ועל עצמו אומר משה כך והוא כאילו כתיב אז הבדלתי דוגמא אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ זה הדבר אשר צוך ה׳ וכן הרבה.

אז יבדיל משה. אחרי הכותו את סיחון ואת עוג וירשום ישראל את ארצם. ולפי שסידור התורה והבדלת הערים היו בפרק אחד, לקח פרשה זו הבא ללמוד זריזתו של משה שאעפ"י שלא קלטו עד שנבדלו אותם שבארץ ישראל, כדכתי' והיו שש הערים האלה למקלט בזמן שהם שש הם למקלט. אע"פ כן לא נתעצל במצות. ולכך הוא אומר כאן זאת התורה אשר שם כי בפרק אחד נעשו שני דברים הללו:

אז יבדיל משה שלש ערים. בקישור פסוק זה עם הענין הקודם יצאו המפרשים ללקוט ולא מצאו ביאור מספיק, ומהו לשון אז ועתה הטה אזנך ושמע כי מצינו שהאדם מתחיל במצוה אע"פ שאינה יכולה לבא לידי גמר על ידו מ"מ מצוה שבאה לידו חייב לקיימה (מכות י.) כמו שמצינו בדוד שאמר לשלמה בנו והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב וגו' (ד"ה א כב יד), אע"פ שידע שהוא אינו יכול לגמור המצוה כי לא הורשה לבנות הבית, מ"מ התחיל במצוה אע"פ שידע באמת שלא תהיה במלואה וטובה כ"א ע"י בנו. דרך משל איש זקן הנוטע אילן לאתרוג של מצוה אע"פ שהוא יודע באמת שלא יוכל לבא לידי מצוה זו מ"מ בניו יכולין לבא לידי קיומה, וכן ענינים רבים נמצאו על זה האופן. וע"ז נאמר בפסוק הקודם ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך. ר"ל שאם תבא לידך איזו מצוה תקיימה היום לאלתר אע"פ שאין טובה נגמר ונראה לאלתר כי אם בזמן שבניך אחריך יגמרו המצוה, מ"מ תעשה המצוה היום לאלתר בין שייטב לך ר"ל שבידך לגומרה, בין שייטב לבניך אחריך כי אין בידך לגומרה, ולכן נקט לבניך אחריך מלת אחריך מיותר ולדברינו אתי שפיר. וע"ז נאמר אז יבדיל משה שלש ערים אע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן ג' בארץ מ"מ אמר משה מצוה שבאה לידי אקיימנה. וזהו לשון אז כשלמד את ישראל ענין זה בפסוק הקודם מיד עשה הוא הלכה למעשה בכיוצא בו כדי שממנו יראו וכן יעשו בכל התורה ומצותיה, וע"ז נאמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל שיעשו בכיוצא בזה בכל מצות התורה. ורמז עוד לאמרו רז"ל (אבות ד יח) הוי גולה למקום תורה כי כמו שערי מקלט קולטין ונס אל ערים האלה וחי. כך בתורה ומצותיה נאמר (ויקרא יח ה) וחי בהם.

עשרת הדברות הללו נשתנו בכמה מקומות מן אותן שבפרשת יתרו, והביאור לכולם תמצא למעלה פרשת יתרו.

אז יבדיל משה וגו׳. בעת שהיה משה עסוק ללמד בישראל חק ומשפט היינו תורת העיון להוציא הלכות חדשות למעשה עשה פעולה שבזה ימצאו חפץ בתורת העיון. ומש״ה נסמך לזה המעשה וזאת התורה אשר שם משה לפני ב״י. אשר אין לו ענין כאן לפי הנראה. אבל יבואר שם עפ״י סוגית הגמ׳ דפי׳ אשר שם משה היינו כח העיון והחידוש. ומעתה יבואר כי המעשה שנזדרז משה להבדיל ערים בעה״י וידוע שאין קולטות עד שיבחרו שלש ערים בא״י ומכ״מ הזדרז משה להבדילם כדי להורות להזדרז לעיון הלכה חדשה טרם הגיע המעשה לידנו. משום שבזה בטוח יותר שתצא נקיה משגגה מאשר יכריח הענין להוציא ההוראה בשעה שאירע המעשה . וכך הזדרז משה רבינו להכין שלש ערים שנצרך ג״כ עיון והשגחה שיהיה עפ״י ההלכות המבוארות במס׳ מכות פ״ב ולא בנקל הי׳ למצוא ערים המסוגלות לזה. כמש״כ בס׳ במדבר ל״ה י׳. ומזה נלמוד לעיון הלכה. ועפ״י דברינו יובן דרשת חז״ל על מקרא הסמוך:

אז יבדיל משה, מלת אז מציין עמ"ש ואתחנן אל ה' בעת ההיא, שעד היום ההוא לא התיאש עדיין שע"י תפלה תשוב הגזרה וע"כ לא הכין ערי מקלט אחר שלא היו קולטות עד שהופרשו כולם חשב שיפריש אותם אחר כבוש וחלוק וכן לא היה בדעתו עוד לסדר להם כל משנה תורה, באשר קוה שיחיה ויודיעם כל דבר בעתו, אבל אחר שא"ל ה' רב לך, אז בעת ההיא הכין א"ע ללכת בדרך עולם, והקדים להפריש ג' ערי מקלט לקיים המצוה בעצמו:

צ רצ"ל דאז הוא פירושו מיד ולשון יבדיל משמע לעתיד משום הכי פירש על מחשבות הלב. והרא"ם פירש שהבדל ערים אלו אינו דבר ההוה תמיד ולא יפול עליו לשון הוה לכן פירשו על המחשבה ר"ל היה במחשבתו תמיד להבדיל עד שהבדיל:

ק פירוש מפני שעבר הירדן יקרא הצד לצד מזרח וגם הפאה של צד ארץ ישראל אמר הכתוב מזרחה שמש להודיע איזה עבר הירדן הוא שאינו הפאה של צד ארץ ישראל מבוא השמש:

ר ר"ל בשו"א הנקראת חט"ף:

אז יבדיל משה וגו' עד ויקרא משה. זכר הכתוב שמרע"ה הבדיל בעבר הירדן באות' הארץ אשר הנחיל לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט המנש' שהם לצד מזרח הירדן. שלש ערים מאותם שש ערי מקלט שצוה השם יתברך שיהיו לישראל לנוס שמה כל רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת רוצה לומר בשגגה מבלתי שהיה שונא לו מתמול שלשום. וכבר פירשו רבותינו ז"ל בפ' קמא דמכות (דף ט') וסנהדרין פרק ט' מי הוא הרוצח שחייב מיתה בבית דין ומי הוא שחייב גלות. וזכר שהבדיל עיר אחת לכל שבט כדי שיהיה נקל לאיש אחד מאותו שבט כשיקרה לו זה לנוס שמה ולא יצטרך ללכת משבט אל שבט ומממלכה אל עם אחר. האמנם נזכר' כאן ההבדל הזאת אשר עשה משה להגיד למי שיחטא במזיד כי ראוי הוא שיענש עונש גדול כמו שזכר בפרשה כי תוליד כיון שלא היה זה להם בבלי דעת כי כבר הראה השם יתברך להם כי הוא האלקים ועשה להם התראה והוא אמרו מן השמים השמיעך את קולו ליסרך. ובעבור שחטא בעדים והתראה וידיעה נשלמת נתחייב בעונש רב. אמנם מי שחטא בבלי דעת אפילו שהיה הורג נפש שהוא המופלג שבחטאים הבדיל להם ערים לשבת כדי שיחיו ולא ימותו. ומזה ראיה והוכחה לכל המותרים ועומדים כמה פעמים על פי התורה והנביאים על כל מצות התורה בהודעת העונשים הגדולים המעותדים להם שלא יהיה להם עיר מקלט ולא תכיל אותם הארץ אבל ינערו רשעים ממנה. וגם כיון משה רבינו עליו השלום במעש' הזה להבטיח אותם בכבוש מהרה. שהרי בזולת הכבוש היה המעשה ההוא פועל ריק. שהרי אין הערים קולטות עד שיובדלו כלם וכמו שדקדקו חז"ל (שם) מאמרו שש ערי מקלט תהיינה לכם. מלמד שאינן קולטות אלא בהיותן כלן. ולכן כדי שיאמינו בבטחון גדול כי כל הארץ לפניהם מוכנת להככש מהרה עשה הפועל הזה מהבדל שלשת הערים האלה קודם שיכנס בביאור המצות. והותר בזה הספק הי"ח:

ולפי שבתחלת ספר משנה תורה הזה הואיל משה באר את התורה אלא שהביאו הכרח הדברים לספר כל מה שקדם עד כה להתיר הספקות והערעורים שאפשר שיפלו בלבות האנשים כמו שפרשתי. חזר עכשו לענין ראשון ואמר וזאת התורה אשר שם משה. כי זה מגמת פניו בראשונה רוצה לומר לבאר המצות ושנה אותן הדברים עצמן שאמר בראש הספר הזה. כי בעבור שארכו הדברים מהסבות אשר זכרתי הוצרך לומר שנית עתה אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה. וגם כן ונשב בגיא מול בית פעור ושאר הדברים אשר זכר הכל כלפי מה שנזכר שם וכבר זכר שם רש"י מדברי המדרש תועלת זכרון כל זה. ולפי שהיו הדברים האלה דברי השכינה שצותה לכתוב כן כמו שהיה בתחלת הספר לכן באו אלה הדברים בלשון נסתר כשלישי המדבר כאלו אמר והודיע שאחרי שספר משה רבינו עליו השלום כל הדברים אשר כתב ראה להגיד החקים והמשפטים אשר ייעד להיותו זמן ומקום ראוי והגון אליו. והותר בזה הספק הי"ט: