דברים ג, כא

וְיָת יְהוֹשׁוּעַ פַּקֵדִית בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר עֵינָיךְ חֲזָאָן יָת כָּל דִי עֲבַד יְיָ אֱלָהֲכוֹן לִתְרֵין מַלְכַיָא הָאִלֵין כֵּן יַעְבֵּד יְיָ לְכָל מַלְכְּוָתָא דִי אַתְּ עָבֵר לְתַמָן

וְיַת יְהוֹשׁוּעַ פַּקֵדִית בְּעִידָנָא הַהוּא לְמֵימָר עֵינָךְ חַמְיָין יַת כָּל דְּעָבַד יְיָ אֱלָהָךְ לִתְרֵין מַלְכַיָא הָאִילֵין הֵיכְדֵין יַעֲבִיד יְיָ לְכָל מַלְכְוָותָא דְאַנְתְּ עָבַר לְתַמָּן

עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות. חזק את לבם במה שראו בשני המלכים האלה סיחון ועוג, כדי שיאמינו כי כן יעשה ה' לאותן שלשים ואחד מלכים שיהיו מנוצחים לפני ישראל ע"י יהושע, וכן חזק בזה לבו של יהושע שהוא עתיד ליכנס בארץ ולראות זה מה שלא זכה הוא.

ואמרו במדרש קשים היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו עליו שירה כך היו ראוין לומר על אלו אלא שבא דוד ע"ה ואמר עליהם שירה שנאמר (תהילים קל״ו:י״ז-י״ח) למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו, ויהרוג מלכים אדירים כי לעולם חסדו, לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו, ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו.

ואת יהושוע צויתי וגו׳ היינו דכתיב בפרשת פנחס ויסמוך ידיו עליו ויצוהו. שלימא סדרא דפרשת דברים

ואת יהושע צויתי וגו׳. פרוש, צויתי לבל יירא מהעמים, כמו שאמר בסמוך (דברים ג:כב) ״לא תיראום״, ואינו חוזר על מאמר ״עיניך הרואות״ כי בזה לא יצדק לשון צווי.

וטעם שלא סמך מאמר זה למאמר נפילת סיחון ועוג, וכתבו אחר הנחלת ארצם לבני גד ובני ראובן ותנאיהם, לפי שמאמצעות תנאי זה שהתנה משה עם בני גד ובני ראובן יולד המחוש ממה שמבקש עזר בגבורים וה׳ הוא הלוחם, מה צורך בחלוצי בני גד ובני ראובן. אשר על כן סמך מאמר ואת יהושע וגו׳ למאמר חלוצת בני גד ובני ראובן, לומר שלא תחשוב שצריך גבורת חוגרים ותבא בלבך יראה, כי אינכם צריכין למלחמה, והוא מה שגמר אומר כי ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם. דקדק לומר הוא למעט מחוש הנשמע ממצות בני גד ובני ראובן ״חלוצים תעברו״. וטעם שהוצרך לחלוצת בני גד ובני ראובן פרשתי בפרשת מטות, ועין בסמוך בפסוק ״את כל״.

בעת ההיא לאמר. טעם אמרו בעת ההיא, פרוש בעת שראה התנאי שהתניתי עם בני גד ובני ראובן יעור המחוש על דרך שפרשתי בפסוק הקודם לזה. ואמרו לאמר, אפשר שלא אמר לו בעת ההיא לשון זה עצמו לזה אמר ״לאמר״, פרוש, מכון המאמר הוא זה. עוד ירצה שצוהו לאמר לישראל בזמן שיכנסו למלחמת שבעה עממין להסיר מורך מלבם.

את כל אשר עשה וגו׳ כן יעשה וגו׳. במאמר זה כלל טעם מצותו לבני גד ובני ראובן לעבור עם ישראל את הירדן, כי כדרך שעשה ה׳ לשני מלכי האמורי כן יעשה לכל הממלכות וגו׳, וכשם שמעשה שני מלכי האמורי היו יחד שבטי ישראל שנים עשר, כמו כן בעבר הירדן יהיו כלם נקבצים חלוצים לפני ה׳. ולטעם זה הוא שצוה משה שיעברו בני גד ובני ראובן חלוצים למלחמת מצוה, אבל לעולם ה׳ הוא הנלחם ולא החלוצים. ומעתה לא היה יכול משה לומר ליהושע ״עיניך הרואות״ וגו׳ אלא אחר שהתנה עם בני גד ובני ראובן לעבור חלוצים, אבל זולת זה אין ראיה ממה שראה, שאינו דומה זכות שנים עשר שבטים לזכות תשעה ומחצה, והוא עצמו שפרשתי בפסוק (במדבר לב:ו) ״ואתם תשבו פה״ שאמר לבני גד וראובן.

ואת יהושוע צויתי וגו׳. לכאורה אך למותר הוא להזהיר ליהושע. שהרי הוא בעצמו אמר בשעת מרגלים ואתם אל תיראו את עם הארץ וגו׳. גם אינו מדוקדק לשון בעת ההיא. מתי היתה השעה המיוחדת לאזהרה זו. אלא כמש״כ דעיקר עסק של ב״ג וב״ר לא לנחת ולרצון היה למשה. וגם יהושע ידע מזה שמסוכנים המה שני השבטים שיסורו מהר מעבודת ה׳. עד שבהיותם נפטרים ממנו הזהיר אותם ביחוד כמש״כ בס׳ יהושע כ״ב שאמר להם רק שמרו מאד לעשות את המצוה וגו׳ ובעשותם מזבח גדול למראה פחדו פחד ואמרו להם ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם וגו׳. מש״ה בראותו כ״ז נפל לבבו כמעט. שמעתה אינו דומה כמו אז בהיותם בקדש. אבל משה רבינו חיזק לב יהושע:

עיניך הרואות וגו׳. ואי לא היה הרצון מתחלה כך. לא היה נכבש שתי הממלכות באופן כזה עד שהיו כובשים ארץ חמשה עממין אלא כך עלה ברצון ה׳ אע״ג שלבסוף יצא מזה קלקול. ומעתה מובן יפה דיוק בעת ההיא. היינו בעת חלוקת עה״י לב״ג ולב״ר:

ואת יהושוע צויתי, הנה מה ששלחו מלאכים אל מלך אדום ומואב שבודאי עשו זה עפ"י הדבור אף שידע ה' שלא יניחום לעבור דרך ארצם זה היה כדי שעי"כ יקשה סיחון את לבבו ויחשב שאם לא עמדו נגד מלך אדום ומואב שהיו חלשים ממנו כ"ש שלא יעמדו נגדו ועי"כ יצא להלחם אתם וז"ש (ב' למ"ד) כי הקשה ה' את רוחו, אכן מה שסבב ה' שסיחון ועוג ילחמו בישראל, הגם שארצם לא היה מוכן לישראל ממתנת אבותיהם, זה היה כדי שעי"כ תפול אימה ופחד על הכנענים ועי"כ גרגשי פנה והלך לו מא"י וכמ"ש יהושע (כד) ותבואו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו וגו' ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי לא בחרבך ולא בקשתך, שפי' מה שכבשת שני מלכי האמורי זה היה הצרעה שגרשה אותם מלפניך, כמ"ש בפי' שם, וז"ש עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות ר"ל שזה עשה מטעם זה להודיע שכן יעשה לכלם ועי"כ תפול עליהם אימתה ופחד: