דברים כד, ו

לא יחבל. אם בא למשכנו על חובו בבית דין, לא ימשכננו בדברים שעושים בהן אוכל נפש:

רחים. היא התחתונה:

ורכב. היא העליונה:

לָא יִסַב מַשְׁכּוֹנָא רֵחַיָא וְרִכְבָּא אֲרֵי בְהוֹן מִתְעֲבֵד מָזוֹן לְכָל נְפַשׁ

לָא יְמַשְׁכַּן גְּבַר רֵיחַיָא וְרִיכְבָא אֲרוּם צוֹרְכֵי דִבְהוֹן מִתְעֲבֵיד מָזוֹן לְכָל נַפְשָׁא הוּא מְמַשְׁכַּן וְלָא יֶהֱוֵי גְבַר אֲסַר חַתְנִין וְכַלִּין בְּחַרְשִׁין אֲרוּם נַפְשָׁא דְעָתִיד לְמֵיפַק מִנְהוֹן הוּא מְחַבֵּל

לָא תְמַשְׁכְּנוּן רֵיחַיָא וְרִיכְבַּיָא אֲרוּם צוֹרְכֵי נַפְשָׁא הוּא מְמַשְׁכַּן: וְלָא תֶהֱוַון אִיסוּרֵי חַתְנִין וְכַלִּין אֲרוּם כָּל דַּעֲבַד אִילֵין כְּפַר בְּחַיֵּי עַלְמָא דְאָתֵי:

לא יחבול רחים ורכב. אמרו המכחישים כי נדבקה זאת הפרשה עם ושמח את אשתו כי רמז למשכב כי אסור שימנע מן המשכב וזה הבל וריק והביאו ראיה תטחן לאחר אשתי וכבר פירשתיו והאמת שהוא כמשמעו שאסור לאדם שיחבול רחים ותחסר מלת חובל כמו ויאמר ליוסף אשר ילדה אותה ללוי ורבים כן כי טעמם ויאמר לו האומר ילדה לו היולדת:

רחים. שם שנים ולא יתכן להיותם נפרדים:

ורכב. היא ההוה במים וי״א העץ שהוא על הרחים וי״א כי רחים התחתונ' ורכב העליונה:

כי נפש הוא חובל. כי בו מחית נפשות והסומכים על הסמך הפרשיות איננה טענה כי כל מצו' עומדת בפני עצמה והסמיכות כדרך דרש וזאת הפרש' דבקה כי הזכיר שלא יגזול ענבים לתת אל כליו וחרמש בקמה ולקחת אשה והיתה לו גם לאחר ויצא מרשותו והלוקח אשה שישמח בה לא יהיה עשוק שיצא בצבא וחביל' הרחים עושק וגם גונב נפש וכן נגע הצרעת שלא ישמרו משפטיה תזיק הקרובים וכן לא תעשוק העני בעבוטו והשכיר והבנים הקטנים שלא ימותו בעון אביהם והטיית משפט גר יתום וחבול בגד אלמנה ושכחה בשדה כי היא לעני וכן לא תעולל וכן פן יוסיף ונקלה וחסימת השור עשק כי יגע ולא יאכל והממאן ליבם כדמות עשק והמחזקת במבושים עושקת אבן ואבן איפה ואיפה עשק ממש גם עמלק עשק לישראל:

כי נפש הוא חובל - כתרגומו.

כי נפש הוא חובל וסמך כי ימצא איש גונב. לומר שהגנב נוטל נפשו של אותו שגונב ממנו כענין שנאמר (משלי כ״ב:כ״ג) וקבע את קובעיהם נפש: כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני (ישראל). ר"ת בגי' זהו יוסף:

לא יחבול רחים ורכב. טעמו לא יחבול החובל, לפי שהם כלי המזון וחיי הנפשות. והזכירה תורה אלו והוא הדין לשאר הכלים שיש בהם אוכל נפש. ובאור לא יחבול שלא יכנס לביתו של לוה למשכנו, שאפילו בכלים שאין עושים בהן אוכל נפש אינו רשאי, שהרי אמר הכתוב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, שאי אפשר לו למלוה בשום פנים ליכנס לביתו של לוה כלל למשכנו, ואפילו שליח ב"ד, שנאמר בחוץ תעמוד והאיש וגו', וא"כ למה הוצרך לומר לא יחבול לעבור עליו בשני לאוין.

לא יחבל רחים חסר תיבה אחת והוא כאילו כתוב לא יחבול החובל ד״א אדסליק מיניה קאי אחר שנתן לו רשות להשאר בביתו יהא נזהר שלא יחבל רחים ורכב של יוצאי צבא כי נפשם הוא חובל כי מה יעשו זולתם במלחמה.

רחים ורכב לא זו ולא זו בלבד אלא כל דבר שהוא כלי אמנתו.

[לא יחבל רחים ורכב שאסור למשכן את אשתו]. רחים אינם נכתבים אלא בלשון רבים דוגמא שמים מים חיים פנים מלקחים מעים [כי נפש הוא חבל חיי נפש].

לא יחבול וגו׳ כי נפש הוא חובל. סמיכות האזהרות הרחוקות מאד בענין ניתן לידרש וכבר נדרש בזה בתרגום יונתן. ולפי הפשט סמך ענין דומה לדומה כמו שרחים ורכב אע״ג שהם ממון בעלים ומשועבדים לבע״ח מ״מ כיון שנפשו ש״א אינו משועבד לבע״ח ורחים ורכב גורמים לקיום הנפש אסור לחבול. ה״נ אע״ג שהאדם הוא משועבד למלך ולמדינה מ״מ אשתו אינה חייבת בזה השעבוד דאין אשה דרכה לכבש. ומש״ה א״א להעביר עליו גם כן שהוא גורם לנפשה ואע״ג דכמו בנושא אשה חדשה כן הדין בבונה בית חדש וכרם כדאיתא בסוטה. ובהני לא שייך זה הטעם מ״מ מפורש הדין והטעם באשה וידוע שיש עוד טעמים כדרך התורה כמש״כ כ״פ:

[קלח] לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל תרגם אונקלוס ארי בהון מתעביד מזון לכל נפש, ובש"ס (ב"מ קל"ט) במשנה לא רחים ורכב בלבד אלא כל דבר שעושים בו אוכל נפש, וא' מהפשטנים פי' כי נפש הוא חיי הנפש שהוא כל כלי האומן שמתפרנס על ידם, כי אם יקח כלי אומנתו במה יעשה עבודתו, והשכל יסכים לפירוש. וגם הובאה הדעה הזאת בטוח"מ (סי' צ"ז סעיף מז) בשם הרמ"ה, אבל הש"ע השמיטה והרמ"א ז"ל כתב בפי' שמותר למשכנם, ויש להבין למה באמת לא פי' חז"ל כן, אבל אחר העיון נראה אשר הניא לחז"ל מלפרש כן, מפני שבימים הקדמונים ובפרט במדינות אזיה לא היה בית אשר אין שם רחים ורכב לטחון בו וא"כ לא היו הרחים כלי אומנות כלל רק כמו תנור וכירים, ואף שהיודע בטיב העולם אין נצרך להביא ראיות עכ"ז נציג ראיה אחת, כי במס' כתובות במשנה אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה מכבסת ומבשלת שחשב הטחינה עם האפיה ואף הקדימה, ולא תאמר כי משום שטחינה הוא קודם אפיה לזה חשבה קודם, אבל אם לא היתה מהמלאכות הבייתיות לא היה מוטל על האשה, וע' ב"ב גבי המוכר את הבית מכר וכו' שנראה ג"כ ראיה ומה שאמר איוב (לא י') תטחן לאחר אשתי. שמשמע שתהיה טוחנת לאחר בשכר, פי' כי הטחינה היא מלאכה כבדה ובזויה כמ"ש (שמות יא) מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים שתפס ב' הקצוות, ומי שלא הי"ל שפחה גם לא היה רוצה שתטחן אשתו היה שוכר איזה אשה עניה, וא"כ אינו רק מפני שהוא כלי שעושים בו אוכל נפש, ודע שלשון חבלה הנאמר בכאן ובכ"מ הוא משכון שלא בשעת הלואה או ע"פ שליח הב"ד או שהב"ד יצוה להלוה בעצמו שיתן להמלוה ובאה האזהרה על הב"ד שלא יצוו ליתן זאת למשכון, אבל אם נותן לו מעצמו משכון בשעת הלואה שאינה נקראת חבלה רק עבוט כאשר יבא להלן מותר:

ב ר"ל דלא יחבול משמע דאסור למשכן אותו בב"ד וזה אינו דהא מדהוצרך להזהיר השב תשיב לו את העבוט ש"מ דמותר להשכין ומתרץ דמה דכתיב כאן לא יחבול ר"ל אם בא למשכנו כו' כגון שבתחלה הלוהו בלא משכון ועכשיו בא למשכנו כו':

ג משום דר"ל מ"ש כי נפש הוא חובל משמע כל דברי' שעושה בהם אוכל נפש וא"כ למה נאמר רחים ורכב דהא בחד סגי דהא תרווייהו כלי אוכל נפש הם אלא כדי ליתן לאו על רחים לחוד ועל רכב לחוד ואע"פ שזה צריך לזה מ"מ הואיל ושני כלים הם עובר על כל אחד ואחד: