דברים כד, ב

לאיש אחר. אין זה בן זוגו של ראשון, הוא הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה:

וְתִפּוֹק מִבֵּיתֵהּ וּתְהַךְ וּתְהֵי לִגְבַר אָחֳרָן

וּנְפָקַת מִבַּיְיתֵיהּ וּתְהַךְ וּתְהֵי לִגְבַר אוֹחֲרָן

ויצאה. שלא תשוב שם. ונודע הדבר שיצאה מהיותה בביתו:

והיתה. בעול' לאיש:

אחר. גם אחרון שמות התאר:

ויצאה מביתו לומר היא יוצאת משכונתו כשהיא גרושה ולא הוא:

והלכה והיתה לאיש אחר אפילו לא היה לו לאחרון בה אלא הויה בעלמא שנתארסה לו לא יוכל בעלה הראשון לשוב ולקחתה שהרי כתיב והיתה אבל אם לאחר שגרשה זנתה מותר לבעלה לשוב לקחתה כדמוכח בסוטה פרק היה מביא ומה אני מקיים אשר הטמאה לרבות אשה המזנה תחת בעלה שאסורה לו.

ויצאה מביתו. הוא מיותר גם והלכה מיותר ומה מקרא חסר ושלחה מביתו והיתה לאיש אחר. אלא בא ללמדנו ד״א דהליכה זו היינו השתדלות לבא לאיש אחר ולימד הכתוב שכ״ז שלא נתגרשה ויצאה מבית אישה ממש לא תלך לראות איש אחר. אע״ג שיודעת שעומדת להפטר מבעלה מ״מ היא פריצות וכדאיתא בשוחר טוב שמואל שנתגנתה אביגיל במה שנתנה עיניה על דוד בעוד נבל אישה חי אע״ג שידעה שימות מ״מ הוא פגם:

והיתה לאיש. משמעו אירוסין. והכי דעת חכמים דר׳ יוסי בן כיפר ביבמות די״א:

[קלה] ויצאה מביתו מיותר ודריש בספרי מלמד שהאשה יוצאת כו' פי' שאסורה לדור עמו בחצר אחת:

הלכה והיתה הלכה מיותר למדרש שכשנשאת צריכה עוד להלוך ולהתרחק יותר שמקודם שנשאת היתה מותרת לדור עמו במבוי א' ועתה מפני חומר א"א צריכה להתרחק מכל המבוי:

לאיש אחר ערש"י ז"ל והוא מ"ש הספרי כבר קראתו התורה כו' ומ"ש יכול אף שקלקלה כו' ת"ל וכתב כו' הוא מוכתב הראשון וכתיב שם ויצאה והיתה דריש דוקא שנתקדשה לשני שצריכה ממנו גט אז אסורה לחזור ומ"ש ומנין לנותן גט ליבמתו כו' פי' קודם שיבמה אבל אחר שיבמה הרי היא כאשתו שמותר להחזירה, ודריש מאשר שלחה שהוא מיותר דכבר כתיב שהראשון שלחה, אלא לרבות שיש אחת שתיכף אחר שליחותה אף שלא ניסת עדיין אסורה לחזור לזה והיא היבמה שכיון שנתן לה גט קודם שיבמה אסורה עליו משום אשת אחיו (ועי' יבמות נב ב'), ומ"ש ת"ל לא יוכל כו' האי דרשה אסמכתא שאינה אלא תקנה וגזרת חכמים אחרי אשר הוטמאה הטומאה הוא הפך הטהרה כי הטהרה יורה על זכות הדבר והטומאה יורה על עכירת הדבר, ולכן יכנה אותה בשם טומאה לבעלה הראשון מפני שאחרי שכבר נשאת לאחר לא תהיה אהבתה אליו צלולה רק עכורה, ויאמר שדבר זה הוא רע ומתועב בעיני ה' וגם הוא רע לחברת בני האדם כמ"ש (ירמיה ג' א') הלא חנוף תחנף הארץ, וז"ש ולא תחטיא את הארץ כמ"ש הראשונים שמביא לדברים מתועבים להחליף נשותיהם והעשירים יתנו עיניהם בנשי העניים להטעות את העני בדחקו שיגרש את אשתו על זמן ידוע בעד בצע כסף ומבטיחו שתשוב אליו עוד ואח"כ בראותה שטוב לה לישב בבית העשיר לא תשוב אליו וקנאה חמת גבר ויקח נקמתו ויבא לידי ש"ד, וע"פ זה נתפרש מה שסמך לזה הענין שאם איש לקח אשה חדשה לא יצא בצבא מהטעם שקרוב לענין הראשון כי אחרי שהאהבה ביניהם חדשה תשתוקק לבקרו במערכה ופן יראו אותה שרי הצבא ויסבבו מות לבעלה בכדי לקחתה, ואח"ז סמך הצווי שלא יחבול רחים ורכב שלא ליקח בחבלה כלים שעושים בהם אוכל נפש, כי כאשר יראו בני הבית שיתהוה להם רעה מעניני אוכל נפש יקומו נגדו ויבא לידי רציחה, ותפס הכתוב רחים ורכב שקרוב הדבר כשיבא לקחתם שיקחו בני הבית האבן וימיתו אותו וזהו כי נפש הוא חובל ואמר בספרי להגיד מה גרם, ובספרי דריש הוטמאה מלשון טומאה ממש, ור"ל או אחרי אשר הוטמאה והם שני לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת, ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות:

פ פי' אין זה השני הנושא אותה בן זוגו של ראשון שגרשה. בן זוגו פי' דומה לו דאל"כ אחר ל"ל: