דברים כב, יט

וְיִגְבּוּן מִנֵהּ מְאָה סִלְעִין דִכְסָף וְיִתְּנוּן לַאֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא אֲרֵי אַפֵּק שׁוּם בִּישׁ עַל בְּתוּלְתָּא דְיִשְׂרָאֵל וְלֵהּ תְּהֵי לְאִנְתּוּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְמִפְטְּרַהּ כָּל יוֹמוֹהִי

וְיִזְמוּן יָתֵיהּ מְאָה סַלְעִין דִּכְסַף וְיִתְּנוּן לְאָבוּהָא דְעוּלֵימְתָּא אֲרוּם אַפִּיק טִיב בִּישׁ עַל בְּתוּלְתָּא כַּשְׁרָא דְיִשְרָאֵל וְלֵיהּ תְּהֵי לְאִנְתּוּ לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְמִפְטְרָהּ כָּל יוֹמוֹי

וטעם וענשו אתו מאה כסף אחרי המלקות הנדרש מויסרו אותו (כתובות מו) כי המנהג לכתוב לבתולה מוהר חמשים כסף והנה זה הוציא עליה שם רע בעבור ששנאה ורצה להוציאה בלא כלום ולכן ענשו הכתוב במאה כסף כי התורה תעניש בכפל כענין שנים ישלם (שמות כב ג) אע"פ שהכתובה מדבריהם למי שיתנה עמה או ישאנה סתם אבל המנהג היה לכתוב מוהר לבתולות כמו שנאמר (שם שם טז) כמהר הבתולות והרוב יעשו כן ואם לא היתה כתובה לאשה הזאת למה ישים עליה עלילות דברים מפני שבא עליה ושנאה יכתוב לה גט ויפטר ממנה דכתיב (מלאכי ב טז) כי שנא שלח:

וטעם כל ימיו. כי לעולם תהיה ברשותו עד יום מותו:

וטעם וענשו אותו מאה כסף, כתב הרב ז"ל בספר המורה לפי שמהר האשה הנזכר בתורה הוא חמשים כסף, והאיש הזה המוציא שם רע רצה להפסיד ממנה כתובתה ולפוטרה בלא כלום, לכך חייבתו תורה לשלם הכפל כענין (שמות כב) אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו, וכענין שמצינו בעדים זוממין שהם נענשים כפי מחשבתם, כן מוציא שם רע זה הוא רצה לבא עליה דרך זנות, לכך ויסרו אותו, הוא רצה להפסיד ממנה חמשים לכך וענשו אותו מאה, הוא רצה לבגוד בה ולשלחה לכך לא יוכל לשלחה.

ונתנו לאבי הנערה כולם חסרים חוץ מזה כי אז היא שלמה כמוצאת שלום.

לא יוכל לשלחה אעפ״י ששאר בני אדם נאמנים על נשותיהם אם מצאו בהן ערות דבר זה אינו נאמן אלא בעדים הואיל והוחזק שקרן. ד״א מודדים לו מדה כנגד מדה הוא בקש לאסרה עליו ולשלחה ממנו לכך לא יוכל לשלחה, וכן במאנס לפי שלפעמים הוא כונסה בעל כרחו לפיכך בידוע שיגרשנה אם יוכל וכל ימיו בעמוד והחזר הוא.

[צד] ונתנו לאבי הנערה, היה היל"ל ונתן לאביה ופי' שמלמד שתהיה גם עתה נערה אף שלענין סקילה אמרינן שאם אשתני גופא לא אשתני קטלא זו מעשיה גרמו לה וזו עקימת שפתיו גרמו לו וההיא שעתא בוגרת הוה כמ"ש בגמ' (דף מה). וממ"ש ונתנו לאבי הנערה ממעט כשהורתה שלא בקדושה שאז אין לה אב עיין בגמ' (דף מד ע"ב) ובתוס' ד"ה המוציא:

[צה] כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, לשון בתולת ישראל בתולת בת ציון בתולת יהודה וכדומה לא בא בשום מקום בתנ"ך על בתולה יחידה רק על הכלל והקבוץ. וכן מוכרח לפרשו פה שר"ל שבזה הוציא שם רע על הכלל שהם כלם בחזקת כשרות וצניעות וע"י שם רע הזה כי נמצא ביניהן זונות וקדשות בא לזות שפתים על כלנה, וי"ל שלעומת מ"ש בערכין דף טו נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, שהאונס אינו נותן רק חמשים והמוציא שם רע נותן מאה, אמר שזה הוציא שם רע על כלל בתולות ישראל לכן ענשו חמור יותר:

[צו] ולו תהיה לאשה, זה מיותר שדי לומר לא יוכל שלחה כל ימיו וגם איך יצדק לשון לו תהיה שמשמע שיקחנה עתה לאשה והרי כבר נשא אותה, ופי' חז"ל שמלמד ששותה בעציצו, ר"ל אפי' שנמצאו בה מומים שמבטלים את הקדושין כמו שמבואר באה"ע (סי' לט) ואם לא היה מוציא שם רע אינה מקודשת עתה אחר שהוציא שם רע יחולו הקדושין, ותפס לשון הויה שמורה על הקיום כמ"ש באילת השחר (כלל ת' "ר) שרק אם רשאי לקיימה לא אם אינה ראויה וגם י"ל שלכן תפס ולו תהיה שתלה הדבר בדידה כי בגמ' מקשה וליתי עשה ולדחי ל"ת ומשני דאי אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל ואם היא אסורה לו הלא היא צריכה לומר לא בעינא כי גם היא מוזהרת ואצלה ליכא עשה ועז"א ולו תהיה שתלוי ברצונה:

[צז] לא יוכל לשלחה כל ימיו הוסיף כל ימיו אף אם שהה עמה עשר שנים ולא ילדה שמצוה לגרשה ועז"א שאפי' לאחר זמן עשר שנים לא יוכל לשלחה: