דברים כב, י

לא תחרש בשור ובחמור. הוא הדין לכל שני מינים שבעולם, והוא הדין להנהיגם יחד קשורים זוגים בהולכת שום משא:

לָא תִרְדֵי בְתוֹרָא וּבַחֲמָרָא כַּחֲדָא

לָא תֶהֱווֹן רַדְיַין בְּתוֹרָא וּבְחַמְרָא וּבְכָל בִּרְיָיתָא בִּתְרֵין זְיָנִין קְטִירִין כַּחֲדָא

ואמר לא תחרש בשור ובחמר והוא הדין לכל מיני הכלאים והיא מצוה מבוארת מן בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט) שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן וביאר בשעטנז שאיננו רק בצמר ופשתים והזכיר לא תלבש ללמד שאין העליה אסורה אלא בענין לבישה:

לא תחרוש בשור ובחמור. דבק עם הזריעה והשם חמל על כל מעשיו כי אין כח החמור ככח השור ובעבור הזריעה אמר שעטנז וכבר הזכירו על דרך כלל ובכאן פרט שהוא הצמר והפשתים לא אחרים:

לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לפי שהשור מעלה גרה ומצטער החמור כשישמע השור (והחמור) אוכל:

לא תחרוש בשור ובחמור טהור וטמא רמז שלא ישתתף צדיק עם רשע:

תחרוש ב' דין ואידך לא תחרוש על רעך רעה זהו שמפרש טעם שלא לחרוש בשור ובחמור לפי שהשור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה וכשיראה שהשור מעלה גרה יהיה סבור שהוא אוכל ומצטער וזהו אל תחרוש על רעך רעה שגורם לחמור שחורש על רעהו רעה:

לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. דבר הכתוב בהווה שור וחמור בחרישה, והוא הדין לכל עבודה שאסור לזווג שני מינין כאחד למשוך בהן את העגלה.

וכתב החכם רבי אברהם בטעם מצוה זו כי ה' חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור. ולפי דבריו יהיה שור וחמור דוקא ולא בהמות אחרות, ואין זה דעת רז"ל. אבל עקר הטעם במצוה זו משום חשש כלאים כי שמא יבאו להרבעה, ודרך עובד אדמה להביא צמדו אל הרפת ואולי יבאו להרבעה ויעשו ולדות משונים ולהכחיש מעשה בראשית שנאמר בו (בראשית א) למינה, למינהו. ומה שיחזק הטעם הזה מה שהושם באמצע בתוך שני פסוקי הכלאים, פסוק של לפניו לא תזרע כרמך, ושל אחריו לא תלבש שעטנז. לפי שבאיסור הכלאים נצטוינו בו שלשה דברים, בקרקע ובבהמה ובבגדים, ולכך סדר בכאן שלשה חלקי הכלאים בשלשה פסוקים בזה אחר זה. ובסדר קדושים נתחברו שלשתן בפסוק אחד, הוא שאמר (ויקרא יט) את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך.

לא תחרש בשור ובחמר שהשור מעלה גרה תמיד ואוכל והחמור אינו מעלה גרה נמצא שזה אוכל וזה מתענה וזהו צער בעלי חיים. ד״א לפי שהשור מלך בבהמות ועל דמותו כסא הכבוד והחמור בהמה בזויה אין הזווג נאה. ד״א רחמיו של הקב״ה על כל מעשיו ואין כח החמור ככח השור.

יחדו בצד אחד קשורים להוציא אם קשרם בצד אחר. ורבותינו אמרו הוא הדין לכל שני מינים דילפינן שור שור משבת ואדם מותר בכולם ונסמכה כאן לפי שדבר בענין זריעה למעלה לפיכך סמך לו שעטנז.

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. משום צער בעלי חיים ולפי שהשור מעלה גרה ונראה כאוכל כל שעה והחמור רואה ומצטער:

[עט] לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. מלת יחדיו מיותר דא"ל שנטעה שאסור לחרוש בשור וחמור אף שאינם ביחד רק כ"א בפ"ע, (וז"ש יכול לעולם) שזה נדע ממ"ש למען ינוח שורך וחמורך הרי שבחול יצויר שהשור וחמור עושים מלאכה, ונדע שמ"ש לא תחרוש בשור ובחמור היינו יחדיו, ומשיב ע"ז מפני שמה שאומר לא תחרוש בשור וחמור הוא רק לדוגמא דה"ה בכל שני מינים אסור ותפס שור וחמור שדרך לחרוש בהם, ובכ"ז כל שני מינים אסור, וזה ידעינן כי יליף שור שור משבת כמ"ש בב"ק (דף נד עב) וז"ש כיוצא בשור. ר"ל כ"מ שכתוב שור כגון בחסימה ובהנהגת כלאים הם כיוצא בשור שכתוב אצל שבת ששם כתוב וכל בהמתך, וכמ"ש בתוספתא (פ"ו דב"ק) ובגמ' שם, ולכן תלמוד לומר לא תחרוש יחדיו, כדי שנדע שביתר המינים ג"כ אין אסור רק יחדיו כי ע"ז אין לנו ראיה ממה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך, ושואל א"כ למה נאמר בשור ובחמור ר"ל לכתוב לא תחרוש בשני מינים, ומשיב שבא ללמד אבל אתה חורש באדם, וזה כמו ששאל בב"ק (שם) אי הכי אפי' אדם לתסר וס"ל להספרי שלזה תפס שור וחמור דוקא בהמה לא אדם, כן נראה פי' הספרי שהמפרשים קהו בו והוסיפו וגרעו:

[פ] יחדיו. מ"ש המוציא פי' המושך כמ"ש במשנה ופי' הרמב"ם למשוך בהם העגלה או האבן ולהנהיג שיקשרם ביחד ויוליכם, וזה ענין שאמר הכתוב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, ואמרו שענין יחדיו ר"ל לחבר ביניהם וליחדם, על איזה דרך שיהי'. ומ"ש פרט לפרד כן גריס הגר"א עמ"ש בתוי"ט (פרק ח' משנה ד'), ומ"ש יחדיו לרבות כצ"ל עיין בז"א מה שהאריך בזה:

נ וא"ת מנ"ל דלמא דוקא שור וחמור ובחרישה וי"ל דילפינן שור שור משבת דכתיב ושורך וחמורך וכל בהמתך מה להלן כל בהמות אף כאן כל בהמות והואיל דשור וחמור לאו דוקא אף לא תחרוש לאו דוקא אלא ה"ה להנהיגם כו':