דברים כ, טז

לְחוֹד מִקִרְוֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לָא תְקַיַם כָּל נִשְׁמָתָא

לְחוֹד מִקִּרְוֵי עַמְמַיָא הָאִילֵן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחֲסָנָא לָא תְקַיְימוּן כָּל נִשְׁמָא

לא תחיה. אסור שיאכילם או ישקם והכלל בימיהם היה חייב להמיתם אם יוכל ולא הזכיר הגרגשי כי הוא המעט והקטן שבהם:

לא תחיה כל נשמה - כשתבא להלחם עליהם לא תקרא להם לשלום כמו שפירשתי לך בשאר אומות, אבל אם יבאו אליך מדעתם להיות עבדיך קודם שתלך עליהם כמו הגבעונים, יכול אתה להחיותם.

לא תחיה כל נשמה פן יערערו הנשארים על ירושת קרוביהם והיינו דוקא כשתכנס בארצם להלחם עליהם אבל אם מארצם הם באים אליך בנפש חפצה להיות לך למס ועבדוך בארצך קודם שתלך אתה להלחם עליהם יכול אתה להחיותם. ולפי פירוש זה לא פשעו ישראל כשקבלו את הגבעונים.

רק מערי העמים האלה. פי׳ שהמה בחו״ל אלא שהם שייכים לעמים האלה:

לא תחיה כל נשמה. דכיון שלא השלימו והחרבת את הישוב שלהם. ויהי׳ עיקר הישוב מבני ישראל יש לחוש שלא ילמדו וגו׳ משא״כ כשהשלימו ויהי׳ הישוב שלהם. אין חשש שיצאו ב״י לדור שם. זולת מה שהמלך משלח להשתרר עליהם. והנה בזה ערים האלה חמורין מערי א״י עצמה שבפירוש כתיב מעט מעט אגרשנו מפניך. ולא היתה המצוה לכלות בפעם אחת את כולם זולת אנשי המלחמה. ומשום שלא ירבה עליך חית השדה. ורק היו מוזהרים שלא לכרות עמם ברית. ושלא להניח ע״ז בא״י. משא״כ עיר אחת שנכבשה אין חשש משום חית השדה. ומש״ה היתה המצוה לא תחיה כל נשמה: