דברים יג, ו

סרה. דבר המוסר מן העולם שלא היה ולא נברא ולא צויתיו לדבר כן, דישטולוד"א בלע"ז:

והפדך מבית עבדים. אפלו אין לו עליך אלא שפדאך, דיו:

וּנְבִיָא הַהוּא אוֹ חָלֵם חֶלְמָא הַהוּא יִתְקְטֵּל אֲרֵי מַלִיל סַטְיָא עַל יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אַפֵּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּדְפָרְקָךְ מִבֵּית עַבְדוּתָא לְאַטְעֲיוּתָךְ מִן אָרְחָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בַּהּ וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ

וּנְבִי שִׁקְרָא הַהוּא אוֹ חֲלִים חֵילְמָא זְדָנָא הַהוּא יִתְקְטֵל בְּסַיְיפָא אֲרוּם מַלֵּיל סַטְיָא עַל יְיָ אֱלָהָכוֹן דְּאַפֵּיק יַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָאֵי וְדִי פְרַקְכוֹן מִבֵּית שִׁעְבּוּד עַבְדַיָא לְאַטְעֲיוּתְכוֹן מִן אָרְחָא דְפַקֵּידְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן לִמְהַלְכָא בָּהּ וּתְפַלּוּן עַבְדֵי בִישְׁתָּא מִבֵּינֵיכוֹן

כי דבר סרה. תחסר מלת דבר כמו וברוב יועצים תקום:

וטעם סרה. שהשם צוה לסור מעבודת כוכבים או הוא מגזרת סורר ומורה והוא הנכון והיה הרי״ש ראוי להדגש:

המוציא אתכם והפודך. כפול בטעם לחזוק:

ובערת. פירשתיו:

יומת כי דבר סרה ועל ה'. אע"פ שדבר בשם ה' ולא בשם ע"ג ומזה היה נראה שלא יתחייב מיתה כמו שגזרו זקנים באמרם על ירמיהו אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה' אלהינו דבר אלינו הנה זה חייב מיתה מפני שדבר סרה בשמו:

להדיחך מן הדרך. אע"פ שלא אמר להדיחך מעל ה' הוא אומר בשם ה' שתעבדו עבודה זרה במצותו מכל מקום בקש להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלהיך:

והפדך פ"א כפולה פדיה אחר פדיה:

ובערת הרע מקרבך וסמיך ליה כי יסיתך שאין טוענין למסית:

כי דבר סרה על ה' אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים. כלומר מורד במלכות שמים הוא. ואפילו עשה כמה אותות ומופתים והעמיד חמה באמצע הרקיע ואמר שהקב"ה צוהו שנעבוד היום כוכב או מזל או אחד משאר הכחות עליונים, הרי זה חייב מיתת חנק, לפי שבא להכחיש נבואתו של משה רבינו ע"ה המפורסמת והמבוררת לכל ישראל, וכן בא להכחיש דבור (שמות כ) לא יהיה לך שכל ישראל שמעו באזניהם והם יודעים ועדים בדבר זה, ולכך אמרה תורה יומת, וכל מה שעשה הכל בדרך חכמה וכשוף.

והנה זה בענין עבודת אלילים בלבד שאין אנו מאמינים אותו כל עיקר ואין אנו משגיחין בו בשום אות ומופת שיעשה, אבל בשאר מצות אם יאמר לנו שנעבור היום על מצוה פלונית שהקב"ה צוהו בכך, כיון שהוא קודם לכן מוחזק אלינו בנביא והוא מהלך בדרכי הנבואה והפרישות, יש לנו להאמין אותו, כיון שאינו מצוה לעבור על אותה מצוה לדורות ולעקור אותה לגמרי אלא הוראת שעה אומר כן, מצוה עלינו לשמוע לו, זהו שכתוב (דברים יח) אליו תשמעון. ומה שאנו סומכין על אות שלו, ובאפשר הוא שיעשה או בדרך חכמה וכשוף והוא אינו נביא, מפני שאנו הולכין אחר חזקתו הטובה, וכיון שהוחזק אצלנו קודם לכן בנביא יש לנו להעמידו על חזקתו, כמו שאנו סומכין על שני עדים שהם כשרים אצלנו ובאפשר הוא שיהיו עדי שקר, אלא אנו מעמידין העדים בחזקתן, וכן בכאן בנביא זה יש להעמידו על חזקתו, ועל זה אמרה תורה (שם כט) הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו. וכן דרשו רז"ל, בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו, חוץ מעבודה זרה. וענין אליהו הוראת שעה היתה, שהקריב עולה בחוץ כדי להכחיש נביאי הבעל, ולא נתכוון לעקור המצוה, שאלו נתכוון אסור לשמוע אליו, שכל המצות נצחיות הן ולדורי דורות נתנו, שנאמר (שם ) לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. ומה שהזכירו החכמים ז"ל אליהו, הוא הדין לכל שאר הנביאים שצוו מפי הקב"ה שנעבור על המצות לפי שעה, כמו שעשה יהושע שנצטוה בכבוש יריחו בשבת, ועשה זה לפי שעה, לא שנצטוה לעקור מצות שבת ח"ו. וכן מצינו באלישע שצוה (מלכים ב ג) וכל מעין מים יסתמו וכל עץ טוב יפילו, והתורה אמרה (דברים כ) לא תשחית את עצה, אלא לפי שעה צוה כן, לא לעקור המצוה, שאם נתכוון לכך אין שומעין לו ואין צריך לומר לעקור המצוה לגמרי אלא אפילו להוסיף עליה או לגרוע ממנו אין ראוי לנו להאמין בזה בנבואת שום נביא, וזה באור מה שאמרו רז"ל אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. ועוד במסכת ברכות, אילו אמרה לי יהושע בן נון מפומיה לא צייתינא ליה ולא שמענא מינה. ואפילו שמענו בת קול מן השמים כנגד המצות אין אנו שומעין הבת קול לעקור המצוה, לפי שהמצוה ע"י נבואה באה לנו שהיא למעלה מבת קול, ולכך לא היינו משגיחין בבת קול, ועל זה אמרו בבבא מציעא, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר כתבת עלינו בתורתך (שמות כג) אחרי רבים להטות.

כי דבר סרה דברים כדי להסיר אתכם מיראתו, אזהרה למדיח מנין תלמוד לומר לא ישמע על פיך.

כי דבר סרה על ה' אלהיכם . להסיר אתכם מאחריו:

והנביא ההוא או חולם וגו׳. הצרך הכתוב לומר נביא וחולם, שאם לא היה אומר אלא נביא הייתי אומר שלא חיב הכתוב מיתה אלא לזה שאמר שדבר ה׳ אליו בנבואה, שמצוים ישראל לשמע לנביא, דכתיב (דברים יח:טו) ״אליו תשמעון״, מה שאין כן הבא בדברי חלומות, שאין חיוב על ישראל לשמע דברי חלומות ויש מקום לומר עליהם ״חלומות שוא ידברו״ – אינו חיב, תלמוד לומר ״או חולם״. ואם היה אומר ״חולם״ וגו׳ ולא נביא, הייתי אומר שאין חיב מיתה אלא החולם, אבל הנביא, ומה גם נביא שהוא מחזק לנביא אמת כמו שפרשתי בפסוק שלפני זה, יאמנו דבריו כדרך שיאמנו דבריו, כשיאמר לעבר על שאר מצוות לפי שעה, תלמוד לומר ״והנביא״ וגו׳:

החלום ההוא יומת כי דבר וגו׳. כונת הכתוב היא לפי שיאמר האומר: בשלמא הנביא בודאי שלא תבא הנבואה כדרך זה אלא אשר בדא מלבו, מה שאין כן החולם, להיות שבחלום יבואו להאדם דברים מפלאים וכוזבים, יכול להיות שזה האיש חלום הזה חלם ולא שקר. והן אמת אם היה חיוב מיתה על אשר יאמר להם עבדו עבודה זרה, זה יתחיב מדין מסית, אבל כיון שהוא מת על ספור החלום לבד, וכמו שפרשתי שאפלו החלט הדברים אינו אומר אלא שהמופת הוא האומר לעבד, אם כן למה ימות החולם על חלומו? לזה אמר כי דבר סרה, פרוש, הגם שנצדיק לומר כי בא החלום כדבריו, והוא מה שהעיר בתבת ״החלום״, פרוש, לו יהי שהאמת היותו חלום כדבריו, אף על פי כן לא היה לו להחשיבו ולספרו לעם בני ישראל, כיון שהוא דבר סרה על ה׳, ועל זה לבד יומת.

וגמר אומר המוציא אתכם מארץ מצרים – בא הכתוב לשפוט בצדק חיוב מיתת החולם במאמר זה, על זה הדרך: כיון שה׳ אלהיכם הוציא אתכם מארץ מצרים, הרי הראה ה׳ בעין פתוחה בהקיץ אמונת ה׳ והכחשת זולתו, וכמו שפרשתי בפרשת יתרו בפסוק ״אנכי ה׳ וגו׳ אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ (שמות כ:ב), וכיון שכן החולם הזה היה לו לבטל את אשר יגיד לו בעל החלומות בדמיונות הכוזבות מפני מה שראה בהקיץ ולא בחלום, וכיון שלא עשה כן ובא לספרו – זה יגיד שצדקו הדברים אצלו וחפץ שישמעו אליו בית ישראל, לזה יומת על חלומותיו ועל דבריו.

מן הדרך אשר צוך ה׳. בא לומר כי טעם חיוב מיתה לנביא וחולם הוא לפי שבאו דבריהם על דבר שהוא עוקר כללות התורה, שהוא עבודה זרה ששקולה כנגד כל התורה, הא למדת שאם בא על אחת מכל מצוות ה׳, בין חולם בין נביא, לא יומתו, ודין הקבלה מהם – בעל החלומות נאמר אליו שוא ידבר, והנביא אם הוא ידוע לנביא אמת נקבל ממנו כאליהו בהר הכרמל:

ובערת הרע מקרבך. אולי שירמוז לאותו שקראו הקדוש ברוך הוא בשם זה, דכתיב (בראשית ח:כא) ״יצר לב האדם רע״, ולזה אמר הרע הידוע. והכונה בזה כי כשיעשו משפט בכיוצא בזה מתבער הרע ונתש כחו ולא יתעצם בלבות בני אדם, כאמרו ״מקרבך״.

כי דבר סרה על ה׳. שעשה עת צרה כדי שיבואו לידי ע״ג:

המוציא וגו׳. כדי להחיל עליך רוח קדושה דוקא:

והפודך מבית עבדים. שלא תהי׳ מוכשר להיות עבד. וגם זה הוכחה על רצונו שתהא זכאי להחיל עליך רוח קדושה ולא להביא רעה כדי לקבל טומאת ע״ג:

[סא] והנביא ההוא או חולם החלום ההוא, כ"מ שדייק לכתוב כנוי הרומז ההוא אצל כרת ומיתה מדייק ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה וציינתי מקומותיהם בהתו"ה (צו סי' קלב), וכן בספרי (פסקא קמט), ומ"ש כי דבר סרה על ה' וכו', היינו שזייף דברי המקום לאמר דבר סרה בשמו כמו לענות בו סרה (לקמן יט יז) כי סרה דברת על ה' (ירמיה כח) ובא להודיע טעם שראוי לעונש א) מצד שזייף דברי המקום אף שלא היית מחויב לעבדו מצד טובתו, (ב) שאתה מחויב בעבודתו מצד טובותיו. והנה תחלה לא שעבדו בהם המצריים רק שלא הניחום לצאת ואם היה מוציאם בעת ההיא היה די וטובה רבה ואח"כ שעבדו בהם והיה הטובה גדולה יותר שפדם מבית עבדים:

[סב] להדיחך מן הדרך, ת"ק קבל גז"ש להשוותו עם מ"ש גבי מסית כי בקש להדיחך שמיתתו בסקילה ור"ש לא קבל גז"ש זו ומובא בסנהדרין (דף פט) ושם מבואר שלכ"ע בע"ז אפי' בבטול מקצת וקיום מקצת פליגי ר"ש ורבנן דכתיב מן הדרך אפי' מקצתו ועז"א מן הדרך אפי' מקצתו ופי' שאם היה כתוב רק אשר צוך הייתי אומר שרק במל"ת דע"ג, שמצאנו צווי על ל"ת שעז"א בספרי נשא (סי' ב) רבי אומר אין צווי אלא אזהרה, אבל כשאמר צוך ללכת בה כולל גם אם מדיח ממ"ע דע"ג, כגון עשה ונתצתם את מזבחותם, ותקנתי הספרי עפ"י גירסת הגר"א:

ח דאם לא כן הפודך מבית עבדים למה לי הרי כתיב המוציא אתכם מארץ מצרים וכיון שהוציאם כבר יצאו לחירות: