דברים יא, א

וְתִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ וְתִטַּר מַטְרַת מֵימְרֵהּ וּקְיָמוֹהִי וְדִינוֹהִי וּפִקוֹדוֹהִי כָּל יוֹמַיָא

וּתְרַחֲמוּן יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִינְטְרוּן מַטְרַת מֵימְרֵיהּ וּקְיָימוֹי וְדִינוֹי וּפִקּוּדוֹי כָּל יוֹמַיָא

ושמרת משמרתו ליראה אותו שתשמור מחטוא לפניו כי אחר שיצוה באהבה יצוה ביראה ויצוה בחוקים ובמשפטים ובמצות או ושמרת משמרתו שתשמור מה שהשם שומר שהוא שומר את הגרים וחונן דלים ואביונים ועושה משפט יתום ואלמנה וכענין שנאמר במקום אחר (מלכים א ב ג) לשמור את משמרת ה' אלהיך ללכת בדרכיו ואמרו (שבת קלג) מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום וכו':

ואחר שהוא הרב' אתכם חייבים אתם לאהוב אותו והוסיף כל הימי':

ואהבת את ה׳ אלהיך וגו׳. כלל פרשה זו צריכה ביאור מה הוסיפה תורה כאן והרי מצות אהבה ודביקות כבר כתיב בפ׳ שמע. ויותר מוקשה מה דכתיב וידעתם היום כי לא את בניכם וגו׳. וכי התורה לא דברה אלא עם הדור הראשון ח״ו ולמה זה כתיב כך. ובפירוש פירשה תורה להלן פ׳ נצבים כי את אשר ישנו וגו׳ ואת אשר איננו פה וגו׳ וגם סוף הפ׳ ושמרתם את כל המצוה וגו׳ מה זה חידוש אזהרה על כל האמור ונשנה ונשתלש. אלא נראה דכלפי שמשה רבינו גזר כמה גזירות ותקן כמה תקנות כדאיתא בשבת ד״ל. ואולי בשביל זה קרא הכתוב בדה״י את משה בשם אביגדור. ופי׳ ברבה ויקרא פ״א אביהם של הגודרים. היינו שגדר הוא ובית דינו את ישראל בכמה דברים שלא יבאו לאיסור של תורה. ולא היו הגזרות אלא על דורו באשר לא נשרשו ישראל עדיין בחקי התורה ומצות והיו עלולים לעבור על דיני תורה כמו שגזר בשעתו על שבות שבת ומוקצה שלא יבאו להוצאה ואח״כ בטלה הגזרה והותרה עד שבא עזרה ונחמיה וחזרו וגזרו לפי צורך הדור. ובזה מובן הא דתנן במס׳ ידים הל״מ שעמון ומואב מעשרין מ״ע בשביעית ובשבת פ״א תנן באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קוראין ואמרו בירו׳ דכל באמת הל״מ הוא והכי מנה הרמב״ם בפי׳ המשניות בהקדמה זה מהל״מ. והרי כ״ז אינו אלא מדרבנן. אלא משה רבינו גזר ע״ז. והיה הלכה שע״ז לא יגזור. וע״ע חי׳ ריטב״א עירובין רפ״ב בשם י״מ על הלכה דחציצה ועי׳ מהרש״ל בספר ח״ש בעירובין ד״ה תוס׳ ד״ה שפרצתו ב״ד. וכ״ז הוזהרו ע״ז אותו הדור לשמור משמרת התורה. וכדאיתא ביבמות פ״ב על הפי׳ ושמרתם את משמרתי שהוא שניות לעריות. מיהו התם מסיק הגמרא שאינו אלא אסמכתא שהרי לא נגזר מה״ת משמרת לעריות ביחוד יותר מכל איסורי תורה. אבל כאן מתפרש הכי שמשה הזהיר על הגזרות שהם משמרת התורה. והקדים ואהבת וגו׳ ולא מיירי כאן בדביקות ומס״נ כמו לעיל בפ׳ ק״ש. אלא מיירי ביחוד המעשה שיהא עובד מאהבה ולא בשביל שכר ועונש. ובזה נכלל ושמרת משמרתו היינו הנדרים דמי שעובד מאהבה משתדל שלא יבא לידי עבירה. וחקתיו ומשפטיו קאי על ושמרת שתראה שיהיו נלמדים י״ג מדות והחקירות זה התלמוד בישראל. ומצותיו שתשמור שיהיו נעשים ביד אחרים. והיינו כדאיתא ב״ק דצ״ח שהכל מצווין עליו לבערו. הרי דמי שרואה חמץ ביד איש מישראל אע״ג שאינו שלו מצוה עליו לבער חמץ של חבירו כדי שלא יעבור הוא על מ״ע דתשביתו וכיב״ז הרבה. וכן לענין איסור אע״ג שלפני עור אינו אלא בתרי עיברי דנהרא כדאיתא בעבודת כוכבים ד״ו מכ״מ זה אינו אלא בעובד כוכבים שרוצה לאכול אמה״ח. אבל ישראל שרוצה לעבור עבירה מצוה להפרישו כמש״כ הר״ן שם וכן אפילו לפני דלפני דלא מפקדינן על ל״ע מכ״מ בישראל אנו מוזהרים גם ע״ז האופן כמש״כ התוס׳ שם די״ג. וכ״ז הוא בכלל ושמרת מצותיו:

כל הימים. נכלל בזה מצות חינוך לבנים שיהיו מקיימים המצות אחרי כן. וכ״ז נכלל באהבת ה׳ וחושש שלא יגיע לידי צער ח״ו כדאי׳ בסנהדרין פ״ד בשעה שאדם מישראל מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו׳:

ואהבת את ה' אלהיך, שתעבדנו מאהבה ושמרת משמרתו וחקותיו מאהבה ובזה יצויר אהבה במקום יראה: