דברים י, כב

בְּשַׁבְעִין נַפְשָׁן נְחָתוּ אֲבָהָתָךְ לְמִצְרָיִם וּכְעַן שַׁוְיָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי

בְּשׁוּבְעִין נַפְשָׁתָא נְחָתוּ אַבְהַתְכוֹן לְמִצְרַיִם וּכְדוֹן שַׁוִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן הֵי כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי

בשבעים נפש. פירשתיו:

בשבעים נפש הפסוק מתחיל ומסיים בבי"ת לומר שיעקב הזהירם שידבקו איש בביתו ולא יתערבו במצריים ולכך ' נקראו בית יעקב:

בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. יאמר מן הגדולות והנוראות שעשה עמך שתתחייב מזה לאהבה אותו כי יורדי מצרים לא היו רק שבעים ועתה אתם ככוכבי השמים, ולכך סמך לו ואהבת את ה' אלהיך ושמרת משמרתו. ומה שהזכיר כאן בשבעים וכן במקום שמנאם (בראשית מ״ו:כ״ז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, ולא מצאנו אלא שבעים חסר אחד, כבר דרשו רז"ל זו יוכבד שנולדה בין החומות, ויש אומרים זו סרח בת אשר שהשלימה מנינם, שנאמר (שמואל ב כ׳:י״ט) אנכי שלומי אמוני ישראל, אנכי השלמתי מנינם של ישראל. אבל ראיתי בפסיקתא, זה הקב"ה שהשלים מנינם שנאמר (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך מצרימה, הקב"ה נכנס עמהם בכבודו, מאי טעמא, דכתיב הוא תהלתך והוא אלהיך וסמיך ליה בשבעים נפש, ללמדך שהקב"ה נכנס במנין השבעים. ולפי מה שדרשו בפסוק (שמות י״ב:ל״ז) כשש מאות אלף רגלי, שהיו חסר חד, שהקב"ה נכנס עמהם והשלימן לשישים רבוא. ואם כן הרי שמצינו שהקב"ה השלים מנינם בין בעליה בין בירידה, בירידה לשבעים, בעליה לששים רבוא, וזהו שנאמר ליעקב (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה.

בשבעים נפש ירדו. והוא הפרך והרבך:

ככוכבי השמים. לאו דווקא, דבר' תורה לשון הבאי כמו ערים בצורות בשמים:

בשבעים נפש וגו׳ ככוכבי השמים לרוב. בא המקרא להסביר איך הוא תהלה ותפארת לאדם והלא כל השוגה מדרך הכבושה לרבים לא יחכם. ע״ז אמרה תורה הלא בשבעים נפש כבר נתבאר לעיל א׳ י׳ דמשמעות אותו לשון הוא גדולי הדור המאירים ככוכבים ובבואם למצרים לא היו אנשים כאלה אלא שבעים נפש כמש״כ בס׳ בראשית מ״ו ז׳ שהיה הרבה יותר אבל אלו שבעים היו מצוינים משארי ב״א:

ועתה שמך וגו׳. הרבה גדולי המעלה בדור בחכמתם ובגדולתם וזה הגיע ע״י שנתקרבו לה׳ בשעת מ״ת ובאהל מועד יותר מהליכות עולם הטבע. מזה הגיע שאפילו אחרי כן שירדו ממעלת אותו מעמד מכ״מ נשארו בניהם גדולי דעה וכל מעלה. כך לדורות מי שהגיע למעלת החסידות ומופשט מהליכות עולם הטבע בא סופו להיות אור לרבים בניו ותלמידיו. ואם כן אינו לחרפה חס ושלום אלא הוא תהלתך :