דברים א, ג

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש. מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו וכו' כדאיתא בספרי. וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר (ש"א יב, ג) הנני ענו בי. וכן דוד את שלמה בנו:

וַהֲוָה בְּאַרְבְּעִין שְׁנִין בְּחַד עֲשַׂר יַרְחָא בְּחַד לְיַרְחָא מַלִיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִי פַקִיד יְיָ יָתֵהּ לְוָתְהוֹן

וַהֲוָה לְסוֹף אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּחַדְסַר יֶרַח הוּא יַרְחָא דִשְׁבַט בְּחַד בְּיַרְחָא מַלֵּיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל כְּכָל דִּי פַקֵּיד יְיָ יָתֵיהּ לְוַתְהוֹן

וַהֲוָה בְּסוֹף אַרְבְּעִין שְׁנִין:

י״א כי באחד [באדר] (ס״א בשבט) מת משה ואמר כי התאבלו שלשים יום וישבו שם (שתי) [צ״ל שש] שבתות והראי' שלהם ויהי בעצם היום הזה כי ביום אחד קרא זה הספר אל כל ישראל ובו מת וזאת איננה ראיה כי בעצם היום הזה הוא על השיר' והנה כתוב אתה עובר היום את הירדן:

בעשתי. פירשתיו בפרשת נשא:

ויהי בארבעים שנה. אחר שכלו מתי מדבר:

דבר משה אל בני ישראל. לבאי הארץ:

ככל אשר צוה ה' אותו אליכם. החזיר להם כל התורה כולה עד הנה בכלל:

בארבעים ב' במס' ויהי בארבעים שנה. בארבעים אלף בישראל לומר אם יהיה ת"ח אחד בין מ' אלף אין צריכין לא רומח ולא מגן כי ת"ח מגין עליהם מאויביהם דאיירי התם בת"ח שנא' לבי לחוקקי ישראל והכא נמי כתיב בתריה ענין התורה שנאמר הואיל משה באר את התורה:

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש. סמוך למיתתו הוכיחן, וכן דרך הצדיקים להוכיח סמוך למיתתן, וכן מצינו ביעקב וכן מצינו ביהושע שלא הוכיח לישראל אלא סמוך למיתתו וכן שמואל ע"ה אמר (שמואל א י״ב:ג׳) הנני ענו בי, וכן מצינו בדוד ע"ה לשלמה בנו.

ויהי בארבעים שנה פי׳ לך הכתוב שדבר עליהם בעבר הירדן בשנת הארבעים שדבר עליהם תחלה במדבר סיני בעשתי עשר חדש באחד לחדש היינו ל״ו ימים קודם מיתתו.

ככל אשר צוה ה׳ אתו ולא את נביא אחר.

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש בא' לחדש. והיינו באחד לחדש שבט דזהו ל"ז ימים קודם מיתתו שהרי בז' באדר מת משה:

בעשתי עשר חדש באחד לחדש. בראש חדש שבט, ל"ז יום קודם מיתתו, כי בז' באדר מת משה:

ויהי בארבעים שנה. בא המסובב אשר דבר משה וגו׳. נמצא דויהי בארבעים שנה קאי גם על סוף המקרא הקודם גם על תחלת מקרא זה. וכך הוא דרך המקראות הן באותיות הן בתיבות כמש״כ כ״פ:

ככל אשר צוה ה׳ אותו אליהם. האי אותו אליהם מיותר והרי הרבה פעמים כתיב אשר צוה ה׳ לאמר. ולא הוצרך המקרא לפרש אשר צוה ה׳ אותו לאמר לישראל שהרי זה מובן מעצמו. אלא הכונה בכל אשר צוה ה׳. הוא כמש״כ בס׳ שמות ל״ד ל״ב ובכ״מ דמשמעות צווי בכ״מ הוא דברים שבע״פ שהיה לו על תורה שבכתב. והנה נכלל בזה הלכות המקובלות וכדאי׳ בברכות ד״ה והמצוה זה המשנה. וזה כבר לימד משה לישראל באהל מועד כדאיתא בעירובין דנ״ד כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו כו׳ עד נכנסו כל העם ושנה להם משה פרקן כו׳ וע״ז אמרו בחגיגה ד״ו וסוטה דל״ז דכללות ופרטות למד משה בהר סיני ושנאן באהל מועד. וברבה שמות פ״מ אי׳ אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ראה ויספרה בסיני הכינה באהל מועד. וזה היה עיקר ההוראה שהחל בא״מ כדאיתא במד׳ חזית עה״פ ואל חדר הורתי זה אהל מועד שמשם יצאה ההוראה לישראל. אכל כ״ז לא הי׳ אלא הלכות פסוקות. ומתחלה נאמרו למשה שילמדן לישראל על כל פרשה שהרי א״א להורות שום דבר מתורה שבכתב אם לא בצרוף הלכות ומשניות שעליה. אכן בכלל אשר צוה נכלל גם קבלות שהיו למשה מפי הגבורה איך לדרוש התורה שהן י״ג מדות שהתורה נדרשת וכן ל״ב מדות שבאגדה ומזה הגיע לתלמוד להבין איך יצא המשנה מגוף תורה שבכתב כדי שישכילו להוסיף לקח ולחדש מדעתם ע״פ הויות התלמוד. וזהו משמעות חקים ומשפטים בכה״ת כמ״ש באורך בס׳ ויקרא י״ח ה׳ ע״פ הברייתא בספרי ותלמודין בקדושין דל״ז וירושלמי נדרים פ״ד דחקים הן המדות והכללים והמשפטים הן החקירות איך לשפוט המדות ע״פ הגיון התלמוד והויות דאביי ורבא שהי׳ מאז ומכבר כדאי׳ בסוכה דכ״ח על ריב״ז שהי׳ בקי בהויות דאו״ר. אבל זה לא לימד משה לכלל ישראל כל משך ארבעים שנה עד שבא לערבות מואב. וכמו שיבואר בסמוך בפסוק הואיל משה באר את התורה הזאת. וכ״ה בספרי מנין לכל הדברות כו׳ הכללות והפרטות הגופים והדקדוקים ת״ל ככל אשר צוה ה׳ אותו אליהם. והנה איתא בנדרים דל״ח אריב״ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר פסל לך כתב לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך. ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל מתיב ר״ח ואותי צוה ה׳ ללמד אתכם חקים ומשפטים ומשני אותי צוה ואני לכם. ומסיק אלא לפלפול׳ בעלמא. ופי׳ הרא״ש הבנה וחריפות והיינו כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות. פי׳ בחסר ויתר ושנוי לשון של התיבה ואותיותיה. למדנו שדרך הפלפול להעלות הלכה מדיוקי המקרא ע״פ המדות. הוא חלק שניתן מתחלה למשה לבדו וכל ישראל לא היו ראוים להשתמש בהוראת התורה אלא ע״פ הלכות המקובלות שאמר להם משה. ומה שלא נתפרש הי׳ להם לדמות מילתא למילתא כדאיתא בב״ב דק״ל ב׳ והא כה״ת דמוי מילתא למילתא וזה תלוי רק בסברות האיך לדמות. אבל זה אינו הכרח והלכה פסוקה. עד שבא משה רבינו ולימד זה הדרך לישראל בערבות מואב. וע״ז אמרו חז״ל בחגיגה וסוטה הנ״ל ושנאן באהל מועד ושלשן בערבות מואב. ואין לפרש השלוש בלמוד לחוד דמאי איריא בערבות מואב הא כל שעה שהי׳ אפשר ללמוד וללמד הי׳ עושה. אלא הפי׳ דבע״מ נתן דרך חדש ללמד בישראל חק ומשפט היאך לחדש הלכה [וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא י״ח ה׳ הוכחה שרבותינו בעלי התוס׳ בב״ק דל״ח א׳ הבינו כן ביאור לשון קראו ושנו ושלשו כמש״כ] וע״ז אמרו עוד בש״ר שם הכינה בא״מ וגם חקרה בערבות מואב. והיינו חקור דין מאין מוצאו בתורה שבכתב וכ״ז נכלל בלשון הכתוב ככל אשר צוה ה׳ אותו. היינו אפילו הכללים ודרך הלמוד שהראה ה׳ למשה בעצמו ולא לישראל. עתה דבר משה אליהם. לכל ישראל. [וע׳ ס׳ במדבר ט״ו כ״ג את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה ומש״כ שם] ולהלן יבואר דמבריי׳ דספרי מוכח דמימרא דריב״ח אינו מקובל לכ״ע אלא מתחלה עלה ברצון שיהא משה מלמד זה הדרך לישראל אבל מ״מ לכ״ע עוד לא הגיעה שעה ללמדם לישראל עד ערבות מואב ומש״ה כתיב אותו. מה שעד כה לא נצטוה אלא משה ועתה אליהם. נצטוו כל ישראל. ויש לפרש עוד דבכלל תורה שבע״פ הוא סודות התורה אשר לא היו כל ישראל ראוין לדעת מש״ה פירש הכתוב שלא דבר משה אלא ככל אשר צוה ה׳ אותו אליהם. הקבלות שנצטוה להגיד להם ולא הכל מה שידע משה. וע׳ מש״כ להלן י״ח י״ח. וכדאיתא בירו׳ ע״ז פ״ב כתיב ואותי צוה ה׳ אותי ואותי יש דברים שאמר לי ביני לב״ע ויש דברים שא״ל לומר לבניו. ומה שהגיע המסובב מהא שנהי׳ ארבעים שנה. הוא כמש״כ בפ׳ שלח ולהלן ח׳ ב׳ שבשעת גזרה של מ׳ שנה נגזר גלות על ישראל ובשביל זה התכלית ישבו במדבר מ׳ שנה כמבואר שם. וענין הגלות גרם שההכרח ללמד את התורה ע״פ דרך הגיון הפלפול. לבד מה שביארנו בס׳ שמות ס״פ קדש לי שנדרש אז לחרב של תורה לשננה כדי שיהא בזה כח ועוז לשמור כלל האומה ותכליתה. עוד יש ענין גדול ונעלה לעיקר ההוראה בישראל דכ״ז שהיו בא״י בבית ראשון אם לא הגיעו לאיזה פסק הלכה באיזה מקום היתה המצוה לשלוח לבהמ״ק כדכתיב כי יפלא ממך דבר וגו׳ וקמת ועלית וגו׳ ושם נתבררה ההלכה לאמתה ש״ת או שהגיע ע״פ חקי הפלפול וע״ז כתיב אל השופט אשר יהיה בימים ההם. והשופט היינו חוקר בעומק הלכה להוציא משפט לאורה. או ע״י סברא שיצא מכה״ג שעמד לפני ה׳ וע״ז כתיב אל הכהן אשר יהי׳ בימים ההם וכמו שביארנו באותה פ׳ בס״ד. ולא עוד אלא אפי׳ לא הגיע הכה״ג לידי מעלה גדולה כזו ולא ראש הסנהדרין להיות שופט וחוקר בעמק הלכה. ג״כ היאך שיצא מאותו מקום הנבחר כך הלכה ודבר זה למדנו ממש״כ בשאלתות פ׳ משפטים [הנוספת בדפוס על שאלתות הקודמים] אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע כתבת בתורתך וקמת ועלית. הרי בזמן שבהמ״ק קיים. ובזמן שאין בהמ״ק קיים מי ישפוט בין עמך ישראל א״ל בעלי תורה דהכי כתיב ע״פ התורה אשר יורוך אי איכא תורה תורה יורוך כו׳. והבאור הוא דכתיב באותה פ׳ ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום וגו׳ ע״פ התורה אשר יורוך וכל זה הלשון מן המקום ההוא מיותר שהרי מיירי בזה המקום כמו שכתוב וקמת ועלית אל המקום וגו׳ וגם ע״פ התורה אשר יורוך וגו׳ כולו מיותר שהוא הוא דכתיב במקרא הקודם ע״פ הדבר וגו׳. אלא ה״ק במקום אשר יבחר סגי ע״פ הדבר לחוד אפי׳ בלי הוכחה מכח התורה ג״כ קיים הדין ע״פ דעת הסנהדרין באותו מקום הנבחר. אבל בזמן שאינו באותו מקום הנבחר אזי דוקא ע״פ התורה אשר יורוך. ומש״ה כשהגיע לערבות מואב הודיע משה רבינו לישראל ענין הגלות שנגזר עליהם ושעל כן מוכרחים לקבל עול תורה בזה הדרך כדי שלא יאבד דרך ההוראה בישראל :

ויהי בארבעים שנה, ר"ל הנה הדברים האלה דבר משה מדעת עצמו בזמנים מחולפים כדרך הדורש והמוכיח, ולא היה לו רשות לכתבם בספר ואף אם היה כותבם לא היה בהם קדושת ס"ת רק היה ענינם כדברי תוכתה שנאמרו עפ"י חכם או כדברים שדבר איש הרוח ברוה"ק, אבל בארבעים שנה באחד לחדש שבט צוה לו הקב"ה לאמרם שנית לישראל בצווי מפי הגבורה, כי אמר לו דבר אל בני ישראל לאמר, וכן צוה לו שיכתבם בספר מפי ה' ושיאמרם ושיכתבם לא כפי הסדר שאמרם בי"א מקומות הנ"ל רק בסדר אחר שסדר ה'. וז"ש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם שא"ל דבר אל בני ישראל לאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב וכו' עד סוף ספר משנה תורה, הכל נכתב עפ"י ה' ולא כתב מדעתו אף קוצו של יו"ד, ולכן דינו ככל יתר הספרים שנכתבו מפי ה'. והנה תראה שבכל צוויים שבארבעה ספרים הקודמים כתב תמיד דבר אל בני ישראל או אל עדת ב"י [אם היה עקר הדבור אל הסנהדרין בראשיהם], אולם בספר משנה תורה יתפוס לרוב לשון ישראל לא בני ישראל, כי שם ישראל מציין כלל האומה שמצוינים כאיש אחד, ושם בני ישראל מציין הפרטים, וצוויי ה' היו לכל אחד ואחד מן האומה בפרטות לכן אמר תמיד דבר אל בני ישראל, אבל תוכחות משה היו אל הכלל לכן אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, אולם עתה שצוה ה' אותו שידבר דברים האלה בצווי מאת ה' וכן שיכתבם מפי ה' כמו שכתב יתר דברי התורה אמר דבר משה אל בני ישראל, כי דבור ה' היה לכל אחד ואחד, וא"ל שלא ידברם בסדר שדבר אותם תחלה כשדברם מדעתו רק בסדר אחר שצוה ה' אותו, ובכ"ז כמו שדברם משה בי"א ימים כן סדרם ה' בי"א פרשיות עד פרשה י"ב שבסדר ראה, וכן תפס בהרבה מקומות שם ישראל, כלשון שאמר משה כי נתקדשו דברי משה עפ"י ה' בלשון שאמר אל כלל האומה בלשון יחיד שמע ישראל, ועתה ישראל, וכדומה:

מ דאם לא כן מאי נפקא מינה מתי היתה:

נ ר"ל דאם מוכיחו קודם מיתתו קסבר אוכיחו היום מעט ומחר מעט דמה לי להוכיחו הכל בפעם א' עדיין יש לי פנאי להוכיחו למחר ושמא יאמר זה מפני איזה שנאה שיש לו עלי הוא מוכיח אותי תמיד ואם כן בועט בתוכחתו משום הכי יוכיח אותו סמוך למיתה על כל מעשיו ואם תאמר אם כן למה פירש רש"י לעיל וממי למד מיעקב וכו' מנא ליה דלמא מסברא דנפשיה עשה כן דמפני ד' דברים אין מוכיחין וכו' ויש לומר דק"ל דהא כל הטעמים הללו אינם שייכים הכא דלא שייך לומר שמא יניחנו וילך לו דאנה ילכו דהא לא יצאו אלא לבא לארץ ישראל וגם לא שייך למימר שלא יתבייש ממנו דהא כל ישראל ביחד היה מוכיח ומה שהביא רש"י ומפני מה וכו' הוא מביא הטעם על יעקב ואם תאמר והא כתיב הוכח תוכיח את עמיתך ופירש רש"י אפילו מאה פעמים ויש לומר הוכח תוכיח מיירי בשעת מעשה ושלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו פירוש שלא בשעת מעשה רק כשעשה כבר המעשה. מצאתי:

ס רצה לומר כשפוגע בו אותו שהוכיחו זה מתבייש ממנו: