בראשית ט, יא

והקימותי. אעשה קיום לבריתי, ומהו קיומו, את הקשת כמו שמסים והולך:

וְאָקֵם יָת קְיָמִי עִמְּכוֹן וְלָא יִשְׁתֵּיצֵי כָל בִּשְׂרָא עוֹד מִמֵּי טוֹפָנָא וְלָא יְהֵי עוֹד טוֹפָנָא לְחַבָּלָא אַרְעָא

וַאֲקַיֵים יַת קְיָימַי עִמְכוֹן וְלָא יִשְׁתֵּצֵי כָּל בִּשְרָא עוֹד מִמוֹי דְטוּבְעָנָא וְלָא יְהִי עוֹד טוּבְעָנָא לְחַבָּלָא אַרְעָא

ומלת בשר. גוף כי הוא מרגיש כי העצם לא ירגיש. והנה הברית שלא יכרת גוף במימי מבול ויתכן שימלטם אם יבא מבול הכניס בברית שלא יהיה עוד מבול. ועל זאת הברית נאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח:

ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ. לא יהיה שום אופן מפלה והפסד שישחית את עצם הארץ:

והקמתי את בריתי שנה הכתוב בהקמת ברית לומר אפי׳ יחטאו לא יביא עוד מבול.

והקמתי וגו׳ ולא יכרת כל בשר וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לכפול לומר לא יכרת וגו׳ ולא יהיה וגו׳. ואם לקים הדבר בשבועה, הלא מצינו כי רבותינו זכרונם לברכה לא הוציאו הדבר אלא מפסוק זה ופסוק שלאחריו (בראשית ט:טו) שאמר ״ולא יהיה [עוד] המים״ וגו׳, וכמו שהבאתי דבריהם בפסוק (בראשית ח:כא) ״לא אוסיף״, הראת לדעת כי כפל ״ולא יכרת״ ו״לא יהיה״ האמור בפסוק זה הצרך לגופו.

ונראה לומר על פי דבריהם בסוטה דף י״א וזה לשונם: ״הבה נתחכמה״ וגו׳, אמר רבי חמא בר חנינא: בואו ונתחכמה למושיען וכו׳, בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיהו נד:ט) ״כי מי נח זאת לי״ וגו׳, והן אינם יודעים שעל כל העולם כלו אינו מביא, אבל על אמה אחת מביא. אי נמי, הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכן, וכן הוא אומר ״ומצרים נסים״ וגו׳, עד כאן לשונו. הנה לפי חלוק ראשון, שעור הכתוב הוא על זה הדרך: ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, פרוש: לא יביא ה׳ מבול להכרית הכל, אבל מקצת אם יתחיב יביא ה׳ עליו רעת מבול. וחזר לומר ולא יהיה, פרוש: ואם יהיה מבול על המקצת, אמר ה׳ שלא יהיה לשחת הארץ כדרך שעשה במבול שהשחית גוף הארץ. ולא היה מספיק לומר ״ולא יהיה״ וגו׳, כי אין זה אלא הבטחה לארץ לא לאדם, לזה אמר ״ולא יכרת״. וכפי זה שני לאוין שאנו לומדים מהם השבועה: א׳ היא ״לא יכרת״ והב׳ ״לא יהיה״ שבפסוק שאחר זה, ואין קפידא בשנוי הלשון אם המכון אחד ואמר עליו בפסוק לא יהיה הדבר.

ולדרך אי נמי שחלק בין אם יביא המבול או יביאם לתוך המים כאשר עשה למצרים, הנה יש להסתפק בדעת התלמוד אם לא חזר בו מחלוק שחלק בין כל למקצת, וכפי זה גם לסברת אי נמי יהיה ישוב הכתוב שישבנו יתד בל ימוט. או אפשר שהש״ס חזר בו מחלוק ראשון ומחלק בחלוק אחר, ואין הפרש בין כל בשר למקצתן. ולפי דרך זה יתבאר הכתוב על דרך אמרם בסנהדרין (פא:) וזה לשונם: אמר רבי עקיבא אלא מעתה ״אל תטמאו בכל אלה״ הכי נמי בכלהו לא בחדא? אין, אלא באחת מכל אלה וכו׳ עד כאן. כפי זה יתבאר אמרו ולא יכרת כל בשר פרוש אחד מכל בשר ממי המבול. ואמרו ולא יהיה וגו׳ לומר אפלו בלא השחתת בעלי חיים אמר ה׳ שלא ישחית הארץ אפלו חלק ממנה ממי המבול. והנה בין לדרך ראשון בין לדרך שני שני לאוין אלו צריכין לעצמן ואין כאן יתור לאו שתי פעמים, ולזה הצרך רבא להמציא שני לאוין משני פסוקים.

וראיתי להרי״ף ז״ל שכתב בהלכותיו, וזה לשונו: והוא דאמר ״לאו לאו״ תרי זמני, דכתיב ״ולא יהיה עוד מבול״ וגו׳ ״ולא יהיה עוד המים למבול״ ע״כ. משמע דסובר הרי״ף כי מאמר ה׳ ״ולא יהיה מבול לשחת הארץ״ כלל הארץ ויושביה, ובזה מנה שני לאוין, שהם ״לא יהיה וגו׳ לשחת הארץ״ ו״לא יהיה [עוד] המים וגו׳ לשחת כל בשר״ שהם ענין אחד. ולדבריו ז״ל נחזר להשכיל למה כפל לומר ״ולא יכרת״ ו״לא יהיה״ בפסוק אחד? גם למה לא נאמר כי שני הלאוין הם ״לא יכרת״ ו״לא יהיה״ שבפסוק א׳? ונראה לומר שסובר פרוש הכתוב על זה הדרך: שנשבע ה׳ שלא יכרת כל בשר בשום מין רעה בעולם, לא באש ולא במים ולא כיוצא בזה. ואמרו ממי המבול פרוש: מזמן מי המבול. וחזר לומר ולא יהיה עוד מבול אפלו פרט אחד. והלך לדרך שניה שאמר התלמוד. אי נמי שלא נשבע אלא שלא להביאו ולא להביאם אליו, ולעולם ברית המבול הוא אפלו לפרט אחד. וקשה על זה, אם כן מנין מוכיח שהיו בפרט זה שתי פעמים לאו? ולא כן הוא, כי לאו ״לא יהיה [עוד] המים למבול״ אמר בפרוש ״לשחת כל בשר״. ואולי נוכל לומר שאחר שגלה ה׳ דעתו שלא יביא מבול אפלו לחלק מהעולם, כמו שמובן מפסוק ״ולא יכרת וגו׳ ולא יהיה״, נחזר לפרש אמרו ״ולא יהיה מבול לשחת כל בשר״ על דרך אמרו ״אל תטמאו בכל אלה״, שהכונה היא באחת מאלה. אלא שדרך זה דוחק, יתור אמרו ״ממי המבול״ ללא צרך, כי הדבר מובן שממי המבול הוא אומר.

וראיתי להרא״ש שכתב שם וזה לשונו: ואין נראה לי לא כגירסת הרי״ף וכו׳, אלא הני תרי קראי שאמר ה׳ לנח וגו׳ ״ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף וגו׳ ולא אוסיף״ וגו׳, תדע דתלתא לאוי כתיבי: ״לא יכרת״ ו״לא יהיה״ ו״לא יהיה״, ואם כן ליבעי ג׳, ואי מצרפת להו להוו ה׳, אלא ודאי דלא חשיב אלא ״ויאמר ה׳ אל לבו״ וגו׳ ודומיא דהני דאמר זה אחר זה וכו׳, עד כאן. ודבריו זכרונו לברכה רחוקים אצלי משמוע, כי ה׳ דבר אל לבו כביכול אז בהריחו ריח הניחוח, ואחר כך דבר ה׳ את אשר חשב לטובה והודיע לנח מחשבתו, ומה מוכיח מפסוק ״לא אוסיף״? ועוד, לא נאמרו שני הלאוין בפרק אחד וכמו שכתבתי במקומו. ומה שתמה שהם שלשה ובצרוף יהיו חמשה, מחילה מכבודו, כי שנים ראשונים כבר פרש משמעותם במקומו טעם שכפל השם הדברים, ואותם לא למדין מהם אפילו לאו אחד, מפני שהם דברים שאמר בדעתו אל לבו כביכול. ואם נשגיח ביסודי הדין, הגם שהיו שני לאוין בפרק אחד, אין למדין מהם, כי אמירה בלב אינה אמירה, כי אין נדר ושבועה אלא בבטוי שפתים, ואין להוכיח אלא ממאמר ה׳ אשר אמר לנח שהוא פסוק ״ולא יכרת״ וגו׳, ולזה לא הוכיח הש״ס אלא מפסוק שאמר ה׳. וכי מצרפינן את הלאוין הנאמרים אינם אלא שנים כמו שישבנו למעלה, כי מפסוק ״לא יכרת״ אין הוכחת שתי פעמים לאו. על כרחך דברי הרי״ף עקר או כגירסתינו וכמו שפרשנוה למעלה.

והנה מסוגית סוטה גלה התלמוד דעתו כי מספק במי מבול אם כרת ה׳ עליהם ברית לבל יבא על חלק מהנבראים, והחליט התלמוד שהמבול לא נחלט אלא מהבאתו על הנבראים, אבל לא הבאת בעלי חיים, אלא ״כי בא סוס וגו׳ בים״.

ונשאר לעמוד על הוכחת ברור הדבר, אם הברית הוא גם על שאר פורעניות שלא יבואו להכרית כל בשר, או דוקא במי המבול הוא שנשבע.

ובמדרש רבות (בראשית רבה מט,ט) אמרו וזה לשונם: ״חלילה לך״ וגומר, נשבעת ואמרת שאין אתה מביא מבול לעולם, מה אתה מערים על השבועה? מבול [של מים] אין אתה מביא ושל אש אתה מביא? אם כן לא יצאת ידי השבועה! ״השופט וגו׳ לא יעשה״ וגו׳, אם עולם אתה מבקש – אין דין, ואם דין וכו׳ – אין עולם, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: ״אהבת צדק״ וגומר, עד כאן. ממאמר זה מוכח שעל כל פורעניות נשבע, בין על של מים בין על של אש. וכן מוכח מזבחים (זבחים קטז.) שאמר להם בלעם שלא יביא ה׳ לא של מים ולא של אש. וצריך לדעת מה כחו של אברהם בטענה ״אם כן לא יצאת ידי חובת השבועה״, אם ה׳ לא נשבע אלא על המים ולא על האש, כשיביא של אש – שבועתו קימת.

אכן הכונה היא, כלום שבועה שעשה למה? כדי שיהיה העולם בטוח, גם הנבראים יפרו וירבו כי לא יגעו לריק, וזולת זה ילדו לבהלה. ועוד, מה נחת רוח נעשה לעולם בשבועת מבול אם יהיה הכליון בדבר אחר? ואם כן חובת השבועה, פרוש דבר שהצריכו לישבע בשבילו, לא קימו ה׳. והוכיח אברהם את אבימלך על אודות הברית שישנה בין למבול בין וכו׳, הגם שלא הזכיר אלא מי המבול. וטעם שלא הוכיח אברהם מפסוק ״לא אוסיף״ וגו׳, כי שם לא נאמרה שבועה, וכמו שהוכחנו בפרושינו הפך דברי הרא״ש. וגם לדברי הרא״ש יש לתת טעם כי גם שם נאמר ״כאשר עשיתי״ ונכנס בכ״ף הדמוי עם המים.

אלא קשה בדברי אברהם, הלא השבועה היתה על הכל ולא על חלק מהעולם. ואפלו למה שפרשנו שגם על חלק היתה השבועה, זה דוקא במי המבול, אבל בשאר פרעניות לא מצינו רמז לה. ולפי מה שפרשנו טעם אברהם שאינו מחלק בין מים לאש, אינו צודק אלא בכליון הכל, אבל בפרט אחד יש אלהים שופטים בארץ.

עוד – רואה אני כי הודה הקדוש ברוך הוא לטענת אברהם ולא עמד בה, שהרי המטיר אש וגו׳ ״ויהפך ה׳״ וגו׳ (בראשית יט:כה), ואם השבועה נתקימה גם על המקצת ואפלו באש, למה עשה ה׳ בסדום מה שעשה?

אכן אמתות דברי רבותינו זכרונם לברכה הוא על זה הדרך, כי אברהם טען טענת חכמה, והיא כי מה טעם נשבע ה׳ מהביא מבול לעולם? ממה נפשך: אם הנבראים אינם חיבים, פשיטא שלא יעול האל משפט, אלא שהגם שיתחיבו לכלותם כמו שנתחיבו דור המבול, אף על פי כן יכבש ה׳ את הדין ולא יעשה משפט מות. זו היא כונת השבועה. הא למדת שכונתך שלא תעמיד המשפט על תלו, ואם כן גם במה שלפנינו לא יעמיד ה׳ המשפט כפי המחיב, ואבקש רחמים, כמו שבקש. ואם כונתך בשבועת המבול דוקא בפרט זה של מים אבל של אש וכו׳, והעמדת קו הדין ישנה בלא מגרעת, ואם כן כאן גם כן תעמיד המשפט ואין מקום לתפלתי – חלילה לך וגו׳ להערים וכו׳, כמו שפרשנו למעלה, כי הנבראים ששמעו השבועה סברתם היא שלא תעמיד משפטי הדין עד סוף, וזה ערמה חס ושלום, וחולין הוא לו להערים על בריותיו שהם יבינו דבר והוא יכון באפן אחר. ותמצא שסים המאמר בדברי אברהם וזה לשונו: אם עולם אתה מבקש – אין דין, ואם דין וכו׳ – אין עולם וכו׳, אי את לא תותר צבחר לית עלמא יכיל קיים, עד כאן. הרי שכונת אברהם היא להוכיח כי אין הכרח שיעשה המשפט בשלמות. והודה לו הקדוש ברוך הוא על הדבר, ונכנס אברהם ובקש שיעשה למען הצדיקים ולא יאבד הרשעים שעמהם, וזה הוא צבחר מהדין, ונתרצה ה׳ על הדבר. וכשלא מצא צד להטות משפט, נחתם עליהם לאבדם. ואין פרט זה נכלל בשבועת ה׳, והמטיר על רשעים אש וגפרית. ואת זה ראו המצרים וחשבו כי באש ה׳ וגו׳ (ישעיה סו:טז) להתחכם שלא יבואו במשפט האש להיותם פרט בעולם.

והקמתי את בריתי אתכם. הברית שעם כל הברואים הוא אתכם. בשבילכם ובמדינה שנכרת האדם ממנה נאספו גם הברואים שבה. וכמו שאמר צפני׳ הנביא אסף את כל וגו׳ והכרתי את האדם:

ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. לא הבטיח הקב״ה שלא יהיה מבול כלל והרי מצוי שטף במדינה אחת. אלא לא יכרת כל בשר אע״ג שישטוף הרבה אבל לא כל בשר:

וגם לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ. לשנות צורת הארץ:

והקימותי. הקמת הברית יציין התחלת הברית וגם יציין התמדתו וקיומו לעולם, שכן הוא בהרבה פעלים כמו קום, עמד, היה, חיה כמ"ש למעלה, שתחלה אמר הנני מקים את בריתי על התהוות הברית ופה אמר והקימותי על קיום הברית לעולם, אמר שהברית יתקיים על שני דברים, כי המבול שהיה היה לשני ענינים. א] להכרית כל בשר בעבור חטאם. ב] לשחת את הארץ, שישתנה טבע הארץ מחוזק לחולשה כדי שלא יתקומם החומר על הרוחני לעתיד, ועפ"ז יהי' הקמת הברית לשני דברים אלה, א) שלא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, אף שלא תשחת הארץ וישתנה טבעה, רק שיכרת כל בשר לעונש על רוע מעלליהם. ב) שלא יהיה עוד מבול כדי לשחת הארץ ולשנות טבעה עוד לחולשה יותר, אף שלא יכרת כל בשר ואנשים רבים ינצלו, רק שהארץ תשחת ותחלש כחה ואוירה ופירותיה עוד יותר:

ק דקשה לרש"י והלא כבר כתיב (לעיל פ' ט') ואני הנני מקים את בריתי: