בראשית ז, יד

צפור כל כנף. דבוק הוא, צפור של כל מין כנף, לרבות חגבים (כנף לשון נוצה כמו (ויקרא א יז) ושסע אותו בכנפיו שאפלו נוצתה עולה, אף כאן צפור כל מין מראית נוצה):

אִנּוּן וְכָל חַיְתָא לִזְנַהּ וְכָל בְּעִירָא לְזְנַהּ וְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא לִזְנוֹהִי וְכָל עוֹפָא לִזְנוֹהִי כֹּל צִפַּר כָּל דְּפָרָח

הִינוּן וְכָל חַיְיתָא לִזְנָהָא וְכָל בְּעִירָא לִזְנָהָא וְכָל רִיחֲשָׁא דִרְחִישׁ עַל אַרְעָא לִזְנֵיהּ כָּל עוֹפָא לִזְנֵיהּ כָּל צִפּוֹר כָּל דְפָרָח

כל צפור כל כנף פרט למרוטים ולמקוטעים ולסרוחין ולמחסרי איברין שפסולין בקרבן בני נח.

וכל החיה למינה. במקרא ח׳ לא נזכר אלא בהמה. וחיה בכלל בהמה. וכאן פי׳ הכתוב חיה בפ״ע היינו משום שנתקבצו סמוך לתבה וזה דלא כטבע החיות שלא להיות בייתי ומתקרב לאדם מש״ה כייל חיה בכלל בהמה שהשיגו אז טבע בהמה. משא״כ כאן שכבר בא השטף. ובעת שטף מים גם טבע החיה להיות נוח ושקט כבהמה וא״כ לא נשתנה טבע החיה. מש״ה כתיב חיה בפ״ע. והכי מתפרש להלן פ׳ ח׳ ע״ש:

כל צפור כל כנף. במס׳ חולין קל״ט מפרש צפור משמע טהורה דוקא כל כנף אלו טמאים. ולפי הפשט צפור משמע דרור שהוא פורח ועף הרבה אבל עופות בייתיות אינם יכולים לעוף הרבה ומש״ה אינם אלא בעלי כנף:

המה. ולא לבד המה כי גם כל החיה למינה וכו' כולם נקבצו באו בעצם היום איש ממעונו, וגם בזה נראה פועל ההשגחה שהשגיח על קיום המינים שזה מ"ש והקימותי את בריתי אתך, וחשב כל המינים חיה בהמה רמש הנברא בששי וכל העוף שנברא בחמישי ורחוק יותר מן האדם, וחשב בעוף כל צפור כל כנף גם הפורחים דבורים וצרעים וחגבים:

צ כלומר אל תאמר צפור בפני עצמו וכנף בפני עצמו, דהא גם לצפור יש כנף, אי נמי דאי כל כנף הוא בפני עצמו אם כן איך קאמר שכל כנף באו עמו לתיבה, כי לא יתכן להיות כנף בלתי עוף, אלא דבוק הוא וכו', ומפרש והולך למה צריך למיכתב כנף, דפשיטא הוא שיש לעוף כנף, ועוד איך שייך לומר כל כנף, וכי יש לצפור כל הכנפים שבעולם, ומתרץ כל מין כנף לרבות חגבים דגם להם יש כנף, אבל במשמעות צפור לא משמע חגבים, דהא לאו צפור הוא, ומהרש"ל פירש אילו לא היה דבוק הוי דרשינן כמו כל צפור כנף, והוה ממעטינן דבר שאין לו כנף וחגבים ג"כ הוי ממועט מפני שלא נקרא צפור: