בראשית מה, ג

נבהלו מפניו. וכמוהו הבושה:

וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי אֲנָא יוֹסֵף הַעַד כְּעַן אַבָּא קַיָּם וְלָא יָכִילוּ אֲחוֹהִי לַאֲתָבָא יָתֵהּ פִּתְגָּם ארֵי אִתְבְּהִילוּ מִן קֳדָמוֹהִי

וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָחוֹי אֲנָא הוּא יוֹסֵף הַעוֹד כְּדוֹן אַבָּא קַיֵים וְלָא יָכִילוּ אָחוֹי לְאַתָבָא לֵיהּ פִּתְגַם אֲרוּם אִתְבְּהִילוּ מִן קֳדָמוֹי

העוד אבי חי. אי אפשר שלא מת מדאגתו עלי:

ולא יכלו אחיו לענות אותו. פי' הרב יוסף קרא מאמינים ואינם מאמינים. מאמינים שהרי הזכיר שמו יוסף ואינם מאמינים לשעבר לעבד נמכר יוסף בכבל ענו רגלו ועכשיו הוא מושל בכל ארץ מצרים:

העוד אבי חי. תחלת דבורו שאל להם על אביו העוד אבי חי. ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לבשם חרדה ואשתקל מלולם מפני שמכרו אותו לעבד והיו רואים אותו כמו מלך, ועוד נבהלו כי יראו לנפשם שמא יגמלם רעה, וכענין שכתוב (שעיה יג) ונבהלו צירים וחבלים יאחזון.

ובמדרש אמר להם יוסף לא כך אמרתם אחיו של זה מת, אני קורא אותו והוא בא אצלי, והיה קורא יוסף בן יעקב בוא אצלי והיו מסתכלין בארבע פנות הבית. אמר להם מה אתם מסתכלים אני יוסף אחיכם, מיד פרחה נשמתם ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. אמר ר' יוחנן ווי לנו מיום הדין ווי לנו מיום תוכחה. ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו אחיו לענות אותו, כשהקב"ה עומד לדין על ברואיו על אחת כמה וכמה, שנאמר (ישעיהו י׳:ג׳) ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבא, וכתיב (מלאכי ג׳:ב׳) ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו.

כי נבהלו מפניו יראו ודאגו על אשר עשו לו.

כי נבהלו מפניו. כי נפחזו ויראו לנפשם על אשר עשו לו:

אני יוסף העוד אבי חי יש כאן ספקות. הספק הא' כששאל העוד אבי חי למה לא השיבו לשאלתו: הספק הב' מה צורך לו לשאול כן הרי אמרו לו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי: הספק הג' למה לא אמר מיד המכירה אני יוסף אשר מכרתם אותי. ולספק הראשון הפסוק השיב ולא יכלו אחיו לענות אותו עם כל זה אחר שהוסרה הבהלה מהם היה להם להשיב: והתשובה שאם יאמר מיד אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי יחשבו שכוונתו להורגם ולזה לא הזכיר המכירה מיד אבל אדרבה עם אמרו אני יוסף אמר העוד אבי חי לומר אפי' עשו הרשע לא אמר להרוג לאחיו עד שימות יצחק אביו שלא להוריד שיבתו ביגון שאולה שנאמר יקרבו ימי אבל אבי וגו' וכ"ש אני בעוד אבי חי וכשנבהלו חשב יוסף אולי חושבים אחי שזה שאני אומר שאינו אמת אלא תחבולה אחרת כמו מרגלים אתם לזה אמר גשו נא אלי ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי ולפי שהבהלה שיש לאדם או היה מצד הדבר ההווה או מצד העבר. להווה אמר אל תעצבו כי למחיה שלחני אלהים. על העבר אמר ואל יחר בעיניכם שאז כשמכרתם אותי לא אתם שלחתם אותי הנה וא"ת סוף סוף אנו עשינו רעה לזה אמר ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים והראיה שאתם שלחתם אותי לעבד ואני אב לפרעה וגו' ואם כן האלהים שלחני:

ולא יכלו אחיו לענות אותו אמר רבי יוחנן אוי לנו מיום הדין ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו לענותו כשהקב"ה עומד לדין על אחת כמה וכמה שנאמר ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק יבוא ומי מכלכל את יום בואו:

העוד אבי חי וגו'. אע״פ שכבר אמרו לו שהוא חי כמובן מכל דברי יהודה, מ״מ חשב יוסף אולי אמרו כן כדי שיכמרו רחמיו על הזקן ולא יגרום לו מיתה כי נפשו קשורה בנפשו, ע״כ שאלם שנית העוד אבי חי, ולבבם לא כן ידמה וחשבו שלא נתכוון לשאול אם הוא חי או לא, אלא שבא להזכיר עונם על כן אמר העוד אבי חי, לומר שאביו הוא ולא אביכם כי לא חסתם על צערו כאילו אינו אביכם ע״כ נבהלו ולא יכלו לענות דבר.

ועוד טעם אחר על בהלה זו, לפי שאמר אני יוסף ולא הזכיר אחיכם, על כן נבהלו נחפזו שם רעדה אחזתם, כי אמרו פן יבקש להיות אויב ומתנקם והסיע את עצמו מן האחוה כאשר עשו המה לו שהסיעו את עצמם מן האחוה, כמו שפרש״י על פסוק נסעו מזה (לז יז), ע״כ אמר להם שנית אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, אע״פ שלפחות היה לכם למכור אותי לאיזו אומה אחרת שאינן שטופי זמה כל כך, מ״מ אחיכם אני ואל יחר בעיניכם אשר מכרתם אותי הנה למצרים כי למחיה שלחני אלהים, כי רואה אני שנתגלגל הדבר שבאתי בין שטופי זמה וקרה לי מקרה באשת פוטיפר שכבשתי את יצרי ועי״ז זכיתי להיות רועה ישראל זן ומפרנס, כמ״ש (בראשית מט כד) ותשב באיתן קשתו וגו' משם רועה אבן ישראל ורז״ל הסכימו לזה שאמרו (סוטה ד:) כל הבא על אשת איש לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא כו', ואילו לא הייתי בין שטופי זמה אולי היה נבחר איש אחר לתיקון שני הרעב, אבל מאחר שנזדמן לי שנמכרתי לעם שטופי זימה לא זכה שום אחד מהן לתקן הרעב כ״א אני, ואם כן המכירה הנה למצרים גרמה לי כי למחיה שלחני אלהים לפניכם.

ורז״ל אמרו, (בר״ר צג יא) שמבהלה זו יוקח לימוד על יום הדין, כדאמר רבי אלעזר בן עזריה ווי לנו מיום הדין ווי לנו מיום תוכחה, ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו לענות אותו כשהקב״ה עומד לדין על אחת כמה וכמה שנאמר (ישעיה י ג) ומה תעשו ליום פקודה וגו', כי האחים סברו שיוסף הזכיר עונם בדרך שנתבאר, ומה יעשה האדם ליום פקודה כי יפקד מושבו ומשאו ומתנו, וביד כל אדם יחתום לומר ראי דרכך מה עשית, ודעת ר״א שלכך כתבה לנו התורה שאחיו נבהלו כדי שהמשכיל יתן אל לבו חרדת יום הדין וללמוד ק״ו מאחי יוסף.

אני יוסף. ולא אמר אשר מכרתם אותי באשר הבין כי שומעים מבחוץ. ע״כ אמר בקיצור אני יוסף ויהיו השומעים סבורים שנגנב מבית אביהם ע״י הישמעאלים לבדם:

העוד אבי חי. אינו מובן שאלה זו וכי לא ידע שהוא חי. וגם מה שמסיים המקרא ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו צריך ביאור מה הי׳ להם לענות לולי לא נבהלו. הנה אית׳ בחגיגה ד״ד ר״א כי מטא להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו לענות אותו. ומה תוכחה של בו״ד כך תוכחה של הקב״ה על אחת כו״כ. ולכאורה איזה תוכחה הי׳ כאן אלא חז״ל הבינו פשט הקרא שהוא כמתמיה אם באמת עוד אבי חי ולא מת מדאגתו עלי בהיותו יודע שהי׳ אהוב אצלו מכל בניו. ותמיה זו הי׳ תוכחה לאחיו דאפילו אם לפי מחשבתם דנו את יוסף בצדק מ״מ הי׳ להם לחמול ולחוש על אביהם שהרי ידעו כי אהבתו עזה אליו. וע״ז כתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו מפני הפחד והבושה. ולולי זה היו עונים אותו כמו שענה יעקב לרחל כאשר עלה בלבבה מחשבה כזו. כמ״ש לעיל ל׳ א׳. כך הי׳ להם לענותו דמ״מ ודאי כולם אהובים אליו. ומכש״כ הרי גם בנימין קיים. וא״כ לא הגיע צער אביהם כ״כ שלא יחי׳ מפני זה. אבל לא יכלו לעמוד בתוכחתו מפני הבהלה. וזה מאמרם דכש״כ תוכחה של הקב״ה שיודע תשובותיו של אדם שאינו באמת כ״כ על אחת כו״כ:

כי נבהלו מפניו. בהלה הזאת היתה השתוממות וגם חרדה שאמר אני יוסף ויראו מן הנקמה, וכאלו אמר העוד אבי חי מרוב הצרות: