בראשית מג, ט

והצגתיו לפניך. שלא אביאנו אליך מת כי אם חי:

וחטאתי לך כל הימים. לעולם הבא:

אֲנָא מְעָרַבְנָא בֵהּ מִן יְדִי תִּבְעִנֵּהּ אִם לָא אַיְתִנֵּהּ לָךְ וַאֲקֵימִנֵּהּ קֳדָמָךְ וְאֵהֵי חָטֵי לָךְ כָּל יוֹמַיָּא

אֲנָא מְעַרַבְנָא בֵּיהּ מִן יְדַי תַּבְעִינֵיהּ אִין לָא אַיְיתִינֵיהּ לְוָתָךְ וַאַקִימִינֵיהּ לְקָמָךְ וְנִתְחַיֵיב קָמָךְ כָּל יוֹמַיָא

נֶהֱוֵי מְרַחִיק מִן מִשְׁאַל בִּשְׁלָמָא דְאַבָּא כָּל יוֹמַיָא:

לך כל הימים בגימטריא העולם הזה ולבא:

אנכי אערבנו מידי תבקשנו וגו' וחטאתי לך כל הימים. בעוה"ז, כלומר אהיה קרוי חוטא כל הימים להיות חלקי עם החוטאים, כגון גוזל אבותיו שנאמר (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע.

אנכי אערבנו. שאשים נפשי ועיני עליו לשומרו מחמה ומצינה ומחיות רעות ומליסטין אמסור נפשי עליו וכל טצדקו דאית לי למעבד אעשה בשבילו בכל מאמצי כחי תנה אותו על ידי ולא תהיה קדרה דבי שותפי שאם תמסרנו לכולנו האחד יסמוך על חבירו ואל תפחד על עלילת הכסף כי הוא לא היה אז עמנו:

והצגתיו. אעמידנו כמו ויצג את המקלות, אם בפשיעתי יקראהו אסון וחטאתי וגו':

אנכי אערבנו וגו׳ וחטאתי וגו׳ כל הימים. טעם אמרו ״כל הימים״, רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה צא:י) אמרו: עולם הבא שכלו ימים.

ובפרק הגולין (מכות יא:) אמר רב יהודה: נדוי על תנאי צריך התרה. מנלן? מיהודה, דכתיב ״אם לא הביאותיו״ וגו׳. ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ״יחי ראובן״ וגו׳? כל אותם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מתגלגלין עד שעמד משה וכו׳, עד כאן. ואם תאמר דלמא ענשו של יהודה היה שלא כפל התנאי כתנאי בני גד וכו׳ (קידושין סא:), שהמעשה קים על כל פנים.

לזה ראיתי להגאון רבי אליהו מזרחי שתרץ כי בדבר זה לא היה טועה יהודה וגם אביו, אבל נדוי שעל תנאי שצריך התרה אפשר שיטעה יהודה וגם אביו, לפי שלא נודע דין זה אלא ממקרה שקרה ליהודה וכו׳, מה שאין כן כפל התנאי שמבאר בתורה. דבריו נפלאו ממני, ממה נפשך: אם לא היתה התורה ככתבה ידועה לאבות, אם כן מנין היו יודעים כי בני גד ובני ראובן שאלו עבר הירדן והתנה משה עמהם תנאי כפול? ואם היו יודעים כל ההלכות הנשמעים מתורת משה, למה תגרע הלכה זו שלא ידעו אותה? ותמצא שאמרו במסכת חלין שכל ההלכות נאמרו בסיני, אלא שנשנית כל אחת במקומה, כמו גיד הנשה שהגם שנאמרה בפרשת וישלח בענין יעקב, בסיני נצטוו עליו אלא שנכתב במקומו, וכמו כן כל ההלכות. ואם כן דין זה הנלמד מיהודה כמו כן נאמר בסיני, ומעתה אין הפרש בין ההלכות להיותם נלמדים בסדר זה או בסדר זה, ולכשנאמר שיעקב ידע הכל, כמו שידע זה ידע זה.

ועוד גדולה מזו אני רואה, כי דין זה דתנאי כפול במחלוקת שנו ליה, כי רבי חנינא בן גמליאל סובר שאין צריך לכפול התנאי, וטעם בני גד ובני ראובן לטעמים האמורים שם בגמרא, מה שאין כן דין נדוי על תנאי הלכה מסכמת היא ואין חולק עליה. ואם כן אדרבה, יותר יש לתלות ענשו של יהודה לצד שלא כפל התנאי, להיותו סובר כדעת רבי חנינא בן גמליאל, וכמו כן סבר יעקב. ולצד שאין הלכה כן, היו עצמותיו מתגלגלים בארון, ממה שנאמר כי נדוי על תנאי צריך התרה – הלכה פשוטה, וטעו בה יעקב ובניו.

והנכון הוא כי כונת דברי רב יהודה שאמר: נדוי על תנאי צריך התרה – הוא על זה הדרך: אם נדה על תנאי ולא כפל לומר ״ואם לא – לא אהיה בנדוי״, זה הוא שצריך התרה, אבל אם כפל ושלל – אינו צריך התרה. וכיוצא בה גם כן אמר שם בש״ס (מכות יא:) אמר רבי אבהו: קללת חכם אפלו על תנאי היא באה, מנלן? מעלי וכו׳.

ואם תאמר: מה צריך להשמיענו רב יהודה בזה? משנה (קידושין פ״ג מ״ד) ערוכה היא: כל תנאי שאינו כתנאי וכו׳ המעשה קים״. זה אינו, כי בנדרים ושבועות העקר הוא הלב, כמאמר רבי עקיבא שדרש (שבועות כ״ו) ״האדם בשבועה״ – שצריך שיהיו לבו ופיו שוים, וזולת זה אינו שבועה, והוא הדין נדרים ונדויים. ומעתה יאמר אדם כי בנדוי, הגם שלא התנה תנאי כפול, כיון שלבו לא גמר לנדות אלא אם יהיה כן, למה יתחיב בדבר שלא היה כן בלבו? והתורה אמרה ״האדם בשבועה״. לזה הודיע רב יהודה שאם לא כפל, הגם שעשאו נדוי על תנאי, צריך התרה. ואין הוכחה לדין זה אלא מיהודה. וטעם דין זה כטעם דין זה קללת חכם האמורה בסמוך, ואין לנו אלא מה שגלה לנו הכתוב במעשה יהודה ובמעשה עלי, גם מעשה יעקב שקלל (בראשית לא:לב) ״עם אשר וגו׳ לא יחיה״, וכלן לא היה סתירת הדבר בכפל התנאי.

ומה שכתב הרב רבי אליהו מזרחי כי נאמר הכפל ולא נכתב, כבר דחינו הדברים ואין צרך להוסיף לדחותם.

שוב ראיתי להתוספות שכתבו בפרוש דברי רב יהודה, שטעם נדוי יהודה שחל, הגם שהוא על תנאי, הוא לצד שלא היה בידו לקימו, ולכך חל גם על התנאי וכו׳, אבל שאר תנאים שבידו לקימן, כגון שמנדין את האדם שלא יעשה דבר, ודאי לא חל הנדוי כלל, עד כאן.

והנה לדברי התוספות, הגם שכפל המנדה התנאי, אף על פי כן חל עליו לצד שאין בידו לקימו, וזה הפך מה שכתבנו. ולא ידעתי מה יפרשו במימרת רבי אבהו הסמוכה לה שאמר: קללת חכם אפלו על תנאי, ומוכיח מעלי שאמר לשמואל ״כה יעשה לך וגו׳ אם תכחד״, והדבר היה בידו לומר לו תכף ומיד ובידו של שמואל לומר לו. ויש לישב. ואל תקשה, והלא דברי רב יהודה סתם נאמרו: נדוי על תנאי, ולא חלק בדבר שיכול לעשותו לדבר וכו׳, כי סמך על ההוכחה דון ממנה כמוה וכמציאותה. גם למה שפרשתי שכונת רב יהודה הוא על הכפל, לא חש עליך רב יהודה לטעות כי סמך על המלמד דעת ממנו ובו לא היה כפל.

גם הצצתי בדברי התוספות וראיתי כי סוברים כנזכר לעיל, שמנדה על דבר שהוא בידו לעשותו, הגם שלא התנה תנאי כפול – אין צריך התרה. ואם כן, אם לא היה מטעם שחל הנדוי על יהודה שאין בידו לקימו, הגם שלא כפל התנאי – אין המעשה קים ואין צריך תנאי כפול, ודלא כדברי הרב רבי אליהו מזרחי. נמצינו אומרים שני טעמים בדין המנדה על תנאי: האחד לצד שלא כפל הוא שצריך התרה ומדין תנאי כפול, והשני לצד שנדה על דבר שאינו ברשותו, והוא דעת התוספות. ונשאר לנו לדעת למה לא התיר יהודה נדויו.

וראיתי להראב״ד ז״ל בהשגותיו על רמב״ם בפרק ז׳ מהלכות תלמוד תורה, השיג על מה שכתב רמב״ם שם: תלמיד חכם שנדה לעצמו, ואפילו נדה על דעת חברו, ואפילו על דבר שחיב עליו נדוי – הרי זה מתיר לעצמו, עד כאן. השיגו כי למה לא התיר יהודה לעצמו, ועל כל זה קשה לי: יעקב למה לא התירו, עד כאן.

וראיתי להרשב״א שכתב כי מה שיכול חכם להתיר נדויו, דוקא בדלא מחיב נדוי, וכההיא דמר זוטרא וכו׳. ולדרכו של רשב״א לא קשה אלא קשית יעקב למה לא התירו, אבל יהודה אינו יכול. אבל על כל פנים קשה היה לו ליהודה לקבץ שלשה הדיוטות ולהתיר לו, ואין בזה דין ״על דעת חברו״ שצריך מדעתו, שהרי נסתלק חיובו ששעבד עצמו להביאו לפניו. ועוד היה לו להודיעו, ופשיטא כי לא יחפץ לצער את יהודה בנו ללא דבר. והדברים פשוטים אצלי כי על כל פנים אין קשיא על יעקב, כי לכשנאמר שידע הדין שצריך התרה, סמך כי יהודה יתיר על ידי אחרים, אחיו וכיוצא בהם, ואין קשיא על יעקב, זולת על יהודה יש לנו לפקח לדעת טעמו.

והנה לפי מה שהעליתי בפרוש דברי רב יהודה שטעם ההתרה היא שלא כפל התנאי, כפי זה טעמו של יהודה הוא שהיה סובר כרבי חנינא בן גמליאל שאינו צריך כפל התנאי, ובזה טעה. אלא תקשה, ולמה לא הוכיחו לרבי חנינא בן גמליאל מיהודה שנענש, כי דברי רבי יהודה למה שהעמדנו בדין כפל התנאי הם דלא כרבי חנינא בן גמליאל. ולסברת התוספות שפרשו דברי רב יהודה כי טעם שצריך התרת הנדוי הוא לצד שעשאו על דבר שאינו ברשותו, בהכרח לומר שנעלם מעיני יהודה דין זה, ויעקב הגם שנאמר שידעו תלה כי יהודה יתיר מעצמו.

אנכי אערבנו. אין הפי׳ ערב להעמידו חי לאביו לזה אינו ערבות אלא השבת מלוה או שאלה אלא כמש״כ לעיל הנני ערב על עוונותיו לקבל דין שמים בעת הסכנה תחתיו:

מידי תבקשנו. להצילו מבני אדם. והיינו דאי׳ ברבה בני אם ערבת לרעך זה יהודה אנכי אערבנו תקעת לזר כפיך מידי תבקשנו. הרי דשני דברים הן ערבות על חוב עוונותיו. תקיעת כף על שמירה מעולה: