בראשית מג, כ

בי אדני. לשון בעיא ותחנונים הוא, ובלשון ארמי בייא בייא:

ירד ירדנו. ירידה היא לנו, רגילים היינו לפרנס אחרים, עכשיו אנו צריכים לך:

וַאֲמָרוּ בְּבָעוּ רִבּוֹנִי מֵיחַת נִחֵתְנָא בְּקַדְמֵיתָא לְמִזְבַּן עִיבוּרָא

וַאֲמָרוּ בְּמָטוּ מִינָךְ רִבּוֹנִי מִיחַת נְחִיתְנָא בְּקַדְמֵיתָא לְמִזְבַּן עִיבּוּרָא

בי אדוני לשון בעיא ותחנונים הוא ובלשון ארמית בייא בייא לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״ג:כ׳) וזה דבר זר מאד לסמכו אל מלת לשון טורסי ואינה דומה אליה כי בייא כולה מלה לא תשתנה ולא יאמר ממנה בי ועוד שהמלה ההיא אינה לשון בעיא ותחנונים כמו שאמר הרב אבל היא לשון צעקה ותרעומת על שבר ועל עוות דבר כגון מלת אבוי בלשון קדש והיא ידועה בלשון ערב ירגילו אותה בקינותיהם כולן בפתחות הבי"ת ובלשון יון בייא הבי"ת רפא בשו"א יאמרו אותה על הדוחק והצער ובבראשית רבה סדר בראשית (יב ו) מהו סלו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים סח ה) אין לך כל מקום ומקום שאין לו ממונה על בייא שלו אגריקוס במדינה ממונה על בייא שלו אגרטוס במדינה ממונה על בייא שלו כך מי ממונה על בייא של עולמו הקב"ה רוצה לומר שבכל מקום יש איש ממונה על הצעקה ועל העוות והקב"ה ממונה על צעקת העשוקים בעולם הצועקים בייא ועוד לפנינו בפרשת ויגש אליו (ב"ר צג ו) אמר לו יהודה בייא אתה מעביר עלינו שכך אמרת לנו ואשימה עיני עליו זו היא השמת עין ובפרשת ויהי בשלח (כ י) שמא אני מעביר בייא על בריה ובפרשת וישמע יתרו (כז ט) נתמנה אדם ונטל טלית כל טורח ציבור עליו אם ראה אדם מעביר בייא על חברו או עובר עבירה ולא מיחה בו הוא נענש עליו ובפרשת אשה כי תזריע (עיין ערוך ערך ביאה) צווח אנא בייא עליכון וכן במקומות הרבה ואונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית מ״ג:כ׳) שתרגם בי אדני בבעו רבוני לא שהוציא מלת בי מן בעו אבל רדף הענין שהוא בא בכל מקום בענין הבקשה ורבי אברהם אמר כי בי אדני דרך קצרה בלשון הקדש והוא כמו בי אני אדני העון והטעם עשה בי מה שתרצה ותשמעני ואם כן נכון הוא שיאמר אדם בי אחי או בי שמעני ולא מצאתי שתבא מלת בי רק עם אדני או עם השם הנכבד הנכתב באל"ף דלי"ת שגם הוא לשון אדון ולכן אני אומר שפירושו בי בעצמי אתה אדון ומושל ובאו שני כנויים לחזוק כמו ולי אני עבדך (מלכים א א כו) בי אני אדני (שמואל א כה כד) ודומה לזה כי בי בעזרך (הושע יג ט) בי עזרך בעזרך אני:

בי. לשון בקשה. ולפי דעתי שהוא דרך קצרה. כמו בי אדני העון. והטעם עון במקום הזה כטעם גדול עוני מנשוא והטעם עשה בי מה שתרצה ותשמעני:

לשבר אכל הבי״ת בחטף קמץ.

ירד ירדנו בתחלה. רצו להבינו שמבינים שיש כאן ערמה ושהם הניחו הכסף דברו בזה הלשון כי הוא פעם ראשונה שירדו לשבור אכל ולא ידעו כי יש להזהר היטב ולהראות כ״פ הרי הכסף הרי הכסף:

ויאמרו בי אדני ירד ירדנו בתחלה. ר"ל שאין לך לחשוד אותנו כי היה בתחלה, ומי יגנוב במקום שבא שם פעם הראשון, ואל תאמר מדוע לא שבנו אז תיכף, עז"א שזאת לא נודע לנו עד שבאנו אל המלון, וראינו שהושב כסף כלם ולא יכלנו שנשוב כלנו ובני בינו ימותו ברעב. ונשב אותו עתה, ואמר כסף איש שלא נתחלף של ראובן בשל שמעון. ב] בפי אמתחתו, במקום שראוי להיות לא בשק וודאי בכוונה הונח שם. ג] כספנו במשקלו ולא של אחר, ולא תאמר שעתה מחמת יראה הגדנו זאת שהלא הכסף בידנו, ולא תאמר שהוא הכסף שהבאנו לקנות תבואה, כי כסף אחר הורדנו וגם הוא בידנו, ותחלה אמר (פסוק לה) איש צרור כספו בשקו ויראו את צרורות כספיהם, ופה לא אמר צרור, כי רצו להראות שהם אנשי אמונה אף שכסף אין לו סימן השיבו אותו ממדת חסידות, משא"כ כסף הצרור בצרור י"ל סימן ומחוייבים להשיב מן הדין:

ט דייק מדכתיב כפל לשון, אבל לא דייק מדכתיב לשון ירידה ולא לשון הליכה כדפירש על רדו שמה (לעיל מ"ב ב') עיין שם, ואף על גב דדברה תורה כלשון בני אדם (ברכות ל"א:), היכא דאיכא למדרש דרשינן, (רא"ם):