בראשית ד, יא

ארור אתה מן האדמה. יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה, וגם בזו הוסיפה לחטוא:

אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו'. והנני מוסיף לה קללה לא תסף תת כחה:

וּכְעַן לִיט אָתְּ מִן אַרְעָא דִּפְתָחַת יָת פּוּמַהּ וְקַבִּילַת יָת דְּמֵהּ דְּאָחוּךְ מִן יְדָךְ

וּכְעַן חֲלַף דִקְטַלְתֵּיהּ לַיִיט אַתְּ מִן אַרְעָא דִפְתָחַת יַת פּוּמָהּ וְקַבִּילַת יַת דְמֵי דְאָחוּךְ מִן יְדָךְ

ארור אתה מן האדמה יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה וגם בזו הוסיפה לחטוא אשר פצתה את פיה והנני מוסיף לה קללה לא תוסף תת כחה לשון רש"י (רש"י על בראשית ד׳:י״א) ואיננו נכון כי בכאן לא ארר האדמה בעבורו כאשר באביו אבל אמר שיהיה הוא ארור ממנה ופירש הקללה שלא תוסיף תת כחה אליו ושיהיה נע ונד בה ואמר כי תעבוד את האדמה כי בכל אשר תטרח בה לעבוד אותה כראוי בחרישה ועידור ובכל עבודה בשדה ותזרע אותה כהוגן לא תוסיף תת כחה לך אבל תזרע הרבה ותביא מעט וזו היא הארירה כטעם וארותי את ברכותיכם (מלאכי ב ב) ואמר כן כנגד אומנותו כי הוא היה עובד אדמה והנה ארר מעשיו וזה טעם לא תוסף תת כחה לך שלא תתן עוד כחה לך כאשר היתה עושה עד הנה בהיותך עובד אותה וכך פירש רבי אברהם ויתכן שאררו מן האדמה שלא תתן היא מעצמה כחה אליו תאנה וגפן לא יתנו חילם באחוזתו ועץ השדה לא יתן אליו פריו וחזר ואמר גם כן כי תעבוד אותה לחרוש ולזרוע לא תוסף תת כחה לך כאשר בתחלה והנה הן שתי קללות באומנתו והשלישית שיהיה נע ונד בה והטעם שלא ינוח לבו ולא ישקוט לעמוד במקום אחד ממנה אבל יהיה גולה לעולם כי עונש הרוצחים גלות וטעם אשר פצתה את פיה לאמר אתה הרגת את אחיך וכסית את דמו באדמה ואני אגזור עליה שתגלה את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה כי תענש בה ובכל אשר תכסה בה כגון הזריעה והנטיעה וזה עונש כל שפיכות דם בארץ כענין שכתוב (במדבר לה לג) כי הדם הוא יחניף את הארץ וחנופת הארץ מארה בפירותיה כענין מהיותם בא אל ערימת עשרים והיתה עשרה בא אל היקב לחשוף חמשים פורה והיתה עשרים (חגי ב טז):

ועתה ארור אתה מן האדמה. שיבא לו חסרון מפאת האדמה שיזרע ויטע כי הוא הי' עובד אדמה ולא תתן האדמה עוד קציר ופרי ויצטרך ללכת אל ארץ רחוקה ממקום אדם אביו שהוא קרוב אל הגן ולא ישקוט במקום א' רק ינוע:

ארור אתה מן האדמה. מקולל ומחוסר מטובת האדמה:

אשר פצתה את פיה. שנשתמשת בה לכסות הריגת אחיך וכנגד זה לא תשתמש בה עוד כמו שנשתמשת קודם לכן לצרכי חייך ולא הוצרך לפרש ענש הרוצח כי הדין מבואר בטבע על כל מזיק שכאשר עשה כן יעשה לו:

וההודאה השלישית – הענשים. הראשון שבהם – הקללה, ועתה ארור אתה. ועתה, כל עוד שהוא עומד במצב הזה. תחילת הקללה צחיחות האדמה, כמו שפירשנו את מה שנאמר באדם: ארורה האדמה בעבורך. וכשם שראשית ברכה – שפע האדם ככתוב: מבורכת ייי ארצו, ואחרי כן הברכה לאדם, שמחה, והקללה עצב, הברכה כבוד וגדולה והקללה, בוז, הברכה חיים בשני העולמות, והקללה – כרת, ככתוב: כי מבורכיו ירשו ארץ ומקלליו יכרתו. ואפשר גם כן לפרש "ארור אתה מן האדמה" -יותר מן האדמה, כי קללת האדמה בדבר אחד, וקללת האדם בדברים רבים. כמו שביארנו. ומה שהוסיף: "אשר פצתה" אין זה מייחס את הפעולה לאדמה, ובפרט מאחר שספיגת הדם אינה נחשבת לה לחטא, כי מטבעה לספוג, ואין היא בעלת בחירה. אלא הפעולה המכוונת מיוחסת לקין, וכאילו אמר: צחיחה תהיה לך האדמה, אשר הרוית אותה בדם אחיך. והכוונה האמיתית: אשר הפצית את פיה. ומהנאמר בסוף חפסוק "לקחת את דמי אחיך" נראה שהרגו בסיף או בדבר אחר השופך דם. וכי תעבוד את האדמה, פירש ארור וגו' – יעבדנה ולא תוציא לו דבר. הלא הראה (שבעונש) כמו זה דן את דין המתרשלים בשמירת בני אדם שגרמו לשפיכת דם נקי, ככתוב: אשר לא יעבד בו ולא יזרע. ואם היה הנחל ההוא נטול פריון מטיבו, (מוטב), ואם לאו, התורה הזהירה על כך. ומפני מה ענש את זקני העיר הקרובה אל החלל? נפרשהו במקומו בעזרת האל. וענשו של קין: נע ונד. והוראת שניהם יחד היא שלא ישב ישיבת קבע במקום אחד ולא ימצא שלווה, וההוראה המיוחדת של נע היא, שינוע קמעא קמעא, ככתוב: וינע לבבו ולבב־עמו וגומ', ובדברי דניאל: ותניעני על ברכי וכפות ידי. וההוראה המיוחדת של נד היא עקירה ממקום למקום ככתוב: ולא אסיף להניד רגל ישראל מן האדמה. והמועקה של שניהם יחד יגרמו לו פחד מפני החום והקור והרעב והצמאון וסכנת החיות והנחשים וכדומה. כי כשאדם מתיישב במקום אחד הוא בונה לו בנינים למחסה מפני החום והצינה, ומתבצר במקומות המגינים עליו מפני החיות ומפני כל דבר המטיל עליו פחד, והוא זורע ונוטע ומזרים מים ומתקן לעצמו כל דבר נחוץ. אבל כשהוא נד ממקום למקום אי אפשר לו להתקין לעצמו את צרכי כל יום, וכך נעדרים צרכיו, ותלאה וצרה באות במקומם. הלא תראה איך באו דברים כאלה על אבותינו כנאמר: המוליכך במדבר הגדול והנורא.

ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה. אררו מן האדמה שלא תתן היא מעצמה כחה אליו. והשני שאף כשיטרח הוא באדמה לחרוש ולזרוע לא תתן כחה אליו כבתחלה, וזה אמרו.

מן האדמה פרש״י יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה כלומר על שלא הוציאה עץ שטעמו וטעם פריו שוה. ד״א ארור אתה מן האדמה מחמת האדמה כיצד כי תעבד את האדמה בשנה זו לא תסף היא תת כחה לך בשנה אחרת לפיכך מיד תהיה נע ונד ותמצא ארור.

אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך. והדם הוא יחניף את הארץ לפיכך כשתעבד את האדמה לא תסף לתת לך את כחה ושמנה כל זמן שאתה וזרעך בעולם לפיכך נע ונד אחר מזוניך תהיה בארץ כד״א נודד ללחם איה.

מן האדמה. בעסקיו ועבודתו באדמה ביחוד אררו. ופי׳ הטעם משום.

אשר פצתה וגו׳. ודרך האדמה ליהנות מזה שדם משמין ומזבל אותה. וא״כ היה קין בזה כמחניף את האדמה ע״כ יפול בידה כמו שאמרו חז״ל. כל החונף לחבירו לסוף נופל בידו. ובמד״א תניא ר״א הקפר אומר המחניף לחבירו שלא לש״ש לסוף נפטר ממנו בבזיון. ומביא ראיה מבלעם ובלק. וה״נ בשביל שקין השמין את האדמה בדמי הבל ע״כ הוא מקולל ממנה:

ועתה ארור אתה מן האדמה. שהאדמה בעצמה תקלל אותך ותענישך, אשר פצתה את פיה יצייר במליצה שהאדמה פצתה פיה ודברה בפיה כי היא המוכנת לקחת את דמי אחיך מידך, כמו ודמו מידך אבקש, היינו שתקח מידך נקמת דמי אחיך אשר שפכת, כן פצתה האדמה את פיה ואמרה שהיא בעצמה תעשה בך שפטים:

ה פירוש בעון שהוציאה עץ עושה פרי, וכשנתקלל אדם נפקדה גם היא על עונה אבל לא על עון זה שפצתה את פיה שעדיין לא נתקללה על עון זה, ואיך יאמר ארור אתה יותר מקללת האדמה:

ו (נח"י), נראה דס"ל להרב דלשון פצתה היינו פתיחה יתירה וזה החטא, וכמ"ש התוס' (סנהדרין ל"ז: ד"ה מיום) שאין רישומן ניכר כלל: