בראשית ד, י

דמי אחיך. דמו ודם זרעיותיו דבר אחר שעשה בו פצעים הרבה שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה:

וַאֲמַר מֶה עֲבַדְתָּא קַל דַם זַרְעִין דִעֲתִידִין לְמֵפַק מִן אָחוּךְ קַבְלִין קֳדָמַי מִן אַרְעָא

וַאֲמַר מָה עָבַדְתְּ קַל דְמֵי קְטִילַת אָחוּךְ דְאִתְבְּלָעוּ בְּגַרְגִישְׁתָּא צְוָחִין קֳדָמַי מִן אַרְעָא

קַל אַדְמֵיהוֹן דְאוֹכְלוֹסִין צַדִיקַיָא דַהֲווֹן עֲתִידִין לְמֵיקַם מִן הֶבֶל אָחוּךְ:

צועקים אלי. איננו דבק עם קול וכן קול דודי הנה זה בא. אל דודי הוא שב בא כאשר פירשתי בשיר השירים והטעם כי שמע צעקת דמיו שנשפכו על האדמה ומתרגם אמר על בניו שהי' בכחו להולידם:

צועקים ב' במסורה הכא ואידך על כן הם צועקים וגו'. ופירש רש"י התם מלמד שנצטרע והיה שוחט תינוקות של ישראל ורוחץ בדמם וזה קול דמי אחיך צועקים:

... [ולוא] היו האנשים מתעמקים בו היה הענין מתברר להם, והפליגו בזה ואמרו לו אפשר היה לחקור את הבהמות ואת העופות, ושהם יגידו דבר, היו אומרים כזאת. וכך אמר כאן: קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, בדרך המליצה השגורה בלשון – מאחר שרציחת הבל היא עוול גלוי וברור, בדין הוא שיהא דמו צורח וצווח וקורא לעזרה. וכדרך שאמר עוד בדרך מליצה: אם עלי אדמתי תזעק ויחד תלמיה יבכיון. וכמו שאמר בדרך משל שהחטא מעיד בפניו ככ' ויקם בי כחשי בפני יענה אם עווננו ענו בנו וחטאתנו ענתה בנו.

ומלת דמי היא כמו דם, כנהוג בלשון, כגון אלהי במקום אלה, אדני במקום אדון, בני במקום בן, פני במספר יחיד, כן דמי – יחיד, כמו דם. ויש שאמרו שמלת דמי מרמזת לאיבוד הזרע שהיה יכול לצאת ממנו והוסיף: "אלי" – כלומר, אין זה נסתר מפני כי כל הנסתרות גלויים לפני ככתוב: המכעיסים אותי על פני תמיד, ונאמר: חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד. והוסיף: מן האדמה, בגלל מה שיאמר אחרי זה ששלושת מיני עונש יחולו עליו בקשר לאדמה ולפיכך הקדים "מן האדמה"-מן הענשים הקשורים בה.

קול דמי אחיך. דרשו רז"ל דמו ודם זרעיותיו. והמדרש הזה רומז לתחיית המתים, שכיון שמת לא היו התולדות בכחו והיכן הוא דם זרעיותיו, אבל הענין רומז לתחיית המתים בסוף. או ירמוז דם זרעיותיו אל הענין הנודע בקבלה אשר עליו אמר הכתוב בשת תחת הבל. והנה ענשו של קין מדה כנגד מדה הוא חשב להכרית זרע אחיו ונכרת הוא וזרעו במבול.

קול דמי אחיך דמו ודם התולדות שהיו עתידים לצאת ממנו בכל הדורות וכן ת"א. ד"א שעשה בו פצעים הרבה שלא ידע מהיכן נפשו יוצאה ולז"א דמי לשון רבים:

צעקים אלי. קובלים עלי על שאמרתי ואתה תמשל בו או הוא כענין כי אם צעק יצעק אלי ושמעתי וגו׳ דמבואר דאע״ג שאין גוף העון נותן להעניש כ״כ מ״מ הצעקה מביא׳ שאשמע ולענוש כך הודיע ה׳ בדבריו אלה. כי אין גוף עבירה דש״ד הביא לידי קללה ועונש אלא מה שהדמים צועקים אליו וגו׳ והיינו משום דבאמת היה קין כדין הורג בשוגג. ובטעות הבנה במאמר ה׳ ולא היה מגיע לו אלא עונש נע ונד והיינו גלות אבל הצעקה גורם לקלל ולנקום נקם:

ויאמר ה' מה עשית. ה' הודיעו, א] שהוא חפשי במעשיו והמעשה תתיחס אליך לא אלי. ב] הודיעו כי יש הבדל בעונשים בין החטא שחוטא נגד הדת האלהי או הנמוסי ובין החטא שחוטא נגד הדת הטבעי כמו שהוא ברציחה שהיא נגד הדת הטבעי, כי החוטא נגד הדת האלהי אין ענשו טבעי רק השגחיי, אבל החוטא נגד הדת הטבעי ענשו טבעי, ר"ל שהטבע עצמו תענישו, שלכן אמר על הרציחה ולארץ לא יכופר כי אם בדם שפכו כאלו יקבל ענשו מן הארץ עצמה, כמ"ש כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים שהארץ מתקוממה לו להענישהו, וז"ש אחר שדמי אחיך צועקים אלי ומבקשים משפט, ואין צועקים במרום לבקש עונש שמיימי, רק צועקים מן האדמה למטה לבקש עונש הבא מן האדמה והטבע:

ד (סנהדרין דף ל"ז.), ומסיים שם עד שהגיע לצוארו: