בראשית לז, ט

וַחֲלַם עוֹד חֶלְמָא אָחֲרָנָא וְאִשְׁתָּעֵי יָתֵהּ לַאֲחוֹהִי וַאֲמַר הָא חֲלֵמִית חֶלְמָא עוֹד וְהָא שִׁמְשָׁא וְסִהֲרָא וְחַד עֲשַׂר כּוֹכְבַיָּא סָגְדָן לִי

וַחֲלָם תּוּב חֶלְמָא חוֹרָנָא וְתַנִי יָתֵיהּ לְאָחוֹי וַאֲמַר הָא חֲלֵימִית חֶלְמָא תּוּב וְהָא שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא וְחַד סַר כּוֹכְבַיָא גָחֲנָן לִי

והנה השמש והירח וגו'. ב"ר כשאמר לו יהושע לשמש שמש בגבעון דום לא רצה לעמוד עד דאמר ליה ולאו כסף זביניה דאבא את פי' וכי אינך עבדו של יוסף דכתיב והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. ויהושע מזרע יוסף דכתיב למטה אפרים הושע בן נון מיד ויעמוד השמש:

ויספר אותו לאחיו. זהו מעשה נערות שראה שקנאו וכעסו על הראשון וספר להם השני והיה מקניט כל אחיו בני האמהות בהוצאת הדבה ואילו בחלומותיו וזהו על חלומותיו ועל דבריו הוצאת הדבה:

ויאמר. לא ביקש שישמעו כי לא היו מתרצים אבל בהיותם עומדים קרוב לאביהם אמר הנה וגו׳. והם לא השיבוהו מאומה וכל חלמא דלא מיפתר כאיגרתא דלא מיקריא כדאי׳ בפ׳ הרואה אבל

ויחלם עוד חלום אחר. שהחלום השני מורה ענין אחר מוסיף על הראשון, שאחר שישתחוו לו אחיו ברצון בעת שיבאו לקנות תבואה במצרים, יבא אביו וכל בית אביו למצרים בגדולה וכבוד, ואז ישתחוו לו אביו ונשיו וכל בית אביו, אולם יוסף שראה שע"י ספור חלומו הראשון שהגיד להם בדרך הגדה כדבר נוגע להם נעשו אויבים לו, ורצה להוציא השנאה מלבם ולומר להם שהחלום היה דבר בטל והראיה שחלם עוד חלום שהשמש ישתחוה לו עם הירח ואחד עשר כוכבים, שזה דבר בטל בודאי ודמיון כוזב, וכן החלום הראשון היה דבר בטל, ועז"א ויספר אתו לאחיו, שהספור מורה על דבר שאינו נוגע להם רק ספורי מעשיות. ויאמר הנה חלמתי חלום עוד, שמבואר שהוא דבר בטל, וכן גם הראשון אין בו ממש, ואם היה מספר זה רק להאחים, היה פועל בזה להסיר קנאתם, אבל,