בראשית לג, ט

יהי לך אשר לך. כאן הודה לו על הברכות:

וַאֲמַר עֵשָׂו אִית לִי סַגִּי אָחִי אַצְלַח בְּדִילָךְ

וַאֲמַר עֵשָו אִית לִי נִכְסִין סַגִיאִין אָחִי יִתְקַיֵים לָךְ מַאן דְאִית לָךְ

יש לי רב. ואיני צריך:

אחי יהי לך אשר לך. שבהיותך אחי לא תצטרך לכבדני במנחה:

אחי יהי לך אשר לך בגימטריא זה הברכות:

יש לי רב. דבר בגאוה ובגודל לבב. ואם תסתכל בכתובים תמצא כי יעקב מאריך בדבריו עמו והוא מקצר בהם, והנה זה יורה על גאותו וגאונו. מלבד שתמצא ביעקב שהזכיר הש"י בכל דבריו, ואמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך, כראות פני אלהים, כי חנני אלהים. ולא תמצא בעשו שיזכיר את הש"י כלל.

אחי יהי לך אשר לך. דרשו בב"ר עד עכשו היו הברכות מפוקפקות בידו ועכשו נתאוששו בידו, שנאמר אחי יהי לך אשר לך. ויש כאן עשר אותיות כמנין עשר ברכות שבברכת ויתן לך, וא"כ הרי שנתקיימו לו הברכות מפי אביו ומפי עשו, גם מן המלאך שלו.

ויאמר עשו יש לי וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר אחי אחר שעמו היה מדבר, ועוד היה לו להקדימה בתחלת הדבור לא באמצע הדברים.

אכן כונת עשו הוא על זה הדרך: אם לצד הנאתי אתה מכון – יש לי רב ואיני צריך לזה, ואם להנאת עצמך אתה מכון כדי שיתקרב לבי אליך, כמו שגלה באמרו ״למצוא חן״ – אחי יהי לך וגו׳, פרוש, לא יוכר אהבתי אותך שהיא לצד האחוה אלא אם תחזיר מנחתך, שזולת זה יראה כי מה שאני מתנהג עמך באחוה אינו אלא לצד המנחה, וזה הוא שיעור הכתוב, אחי, פרוש, תהיה נכר שאני מחזיק אותך באחי אם יהיה לך וגו׳:

אל נא אם נא מצאתי וגו׳. צריך לדעת למה האריך לומר נא שתי פעמים?

אכן כונת הכתוב הוא על זה הדרך, כי בא להשיב שדבריו אמת הם, שיותר יכר מדת אחוה אם לא יקח ממנו דבר. אבל אימתי היה הדבר כן? קודם שהביא, אך לא עתה אחר שהביא לו המנחה אין ראוי להחזירה לו. והוא אמרו אל נא, פרוש: עתה אחר שהבאתי לך המנחה, אם נא מצאתי חן ואהבתני כאח לאחיו, תוסיף לעשות עמי חסד שתקח מנחתי מידי. ולזה דקדק לומר ולקחת בתוספת וא״ו. ואמרו כי על כן, פרוש: שתהיה אפן המנחה לא להתנהג עמי באחוה אלא כמשפט המקבלים פני הגדולים שלא יראו פניהם ריקם, ולזה צריך להתרצות לקחת מנחתי, שזולת זה יגיד הפכיות הרצון והחבה:

ואם לחששת שלא ימעיט מהונו של יעקב, לזה אמר כי ״חנני אלהים וכי יש לי כל״. פרוש אמרו כל, אולי שיכון לומר כי המנחה שהביא לו אינה פורצת פרצה בנכסיו, ואחר שנתן לו מה שנתן לו במנחה, נשארים נכסיו כאשר היו מקודם כלם בשלמות בלא מחסור, והבן.

עוד ירמז באמרו כל שהיא בחינת הקדשה שנקראת כל, ובחינה זו כשתהיה משגת באדם אין החסרון עושה רשם והחסר נשלם מעצמו, וכברכת ישראל כחול שהחסר נשלם מעצמו והיא ברכת כל. והוא סוד (מלכים א י״ז:ט״ז) ״כד הקמח לא כלתה״. ועין מה שפרשתי בפסוק (בראשית ל״ג:י״ח) ״ויבא יעקב שלם״. וברכה זו זכו בה כל האבות: אברהם בכל, יצחק מכל, יעקב כל (בבא בתרא מ״ז.). וזה סודה. ומעתה נותן טעם טוב באמרו ״קח נא את ברכתי וגו׳ כי חנני אלהים וכי יש לי כל״ והנחסר נשלם מעצמו.

ויאמר עשו יש לי רב. משמע רב אבל לא כל, ויעקב אמר כי חנני אלהים וכי יש לי כל, לפי שהרשעים אע״פ שיש להם כל כסף וזהב שבעולם מ״מ נראה להם שעדיין הם חסרים, ויש להם רב אבל לא כל צרכם, לכך אמר עשו יש לי רב אבל לא כל כי עדיין חסרים המה, יש בידו מנה מתאוה למאתים, והצדיקים בהפך זה כי אפילו אם יש מעט בידם הם מסתפקים בו ושמחים בחלקם, ונראה כאלו יש להם כל, כמ״ש (קהלת ה יח) גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו וגו' זו מתת אלהים הוא, ואח״כ אמר איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו וגו'. וקשה למה הזכיר תחלה אשר נתן לו האלהים לשון עבר, ואח״כ אמר אשר יתן לו האלהים יתן להבא משמע.

אלא לפי שפסוק ראשון מדבר באיש צדיק, אשר לא יבקר בין רב למעט כי אפילו במועט שבידו דומה לו כאילו כבר נתן לו האלהים את כל, ואיש כזה שליט על ממונו לעשות בו כרצונו והשליטו האלהים וגו', אבל פסוק שני מדבר ברשע רע, שלעולם אין כל העולם שוה לו די ספוקו כי לעולם הוא מבקש שיתן לו ה' עוד להבא עושר ונכסים, ומבקש גם הכבוד המדומה המושג ע״י ריבוי העושר, משא״כ באיש טוב לפני האלהים אשר ימלט ובורח מן הכבוד ע״כ לא הזכיר הכבוד בראשון, ואח״כ הזכירו ברודפים אחר ריבוי הממון, אף ע״פ שבאמת אינו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה ויש בידו די מחסורו, והוא על כל פנים יתאווה שיתן לו ה' עוד, זה האיש ודאי לא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי ממונו שליט עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו, אבל הוא אינו שליט על ממונו ועינו צרה בשלו, ויש לו שר הממונה עליו ולא יניחו לנגוע בממונו ליקח ממנו ולהוציאו לצדקה או לצרכו ע״כ נאמר בעשו יש לי רב, וביעקב יש לי כל, והזכיר לשון חנני כי הצדיקים לעולם אינן תולין במעשיהם הטובים, וחושבים שכל הניתן להם חסד אל כל היום הוא, הנותן להם על צד החנינה, אבל הרשעים על הרוב הוא שהמה חושבים א״ע לצדיקים וחושבים שהכל ניתן להם על צד החיוב.

ובמדרש תנחומא (ויקרא י ז) א״ר יצחק רשעים אין להם טובה בעוה״ז שנאמר וטוב לא יהיה לרשע (קהלת ח יג). מתיבין והכתיב כטוב לב המלך ביין א״ל בטוב לא נאמר אלא כטוב טובה ואינה טובה, אבל בישראל כתיב (מלכים א' ח סו) וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה עכ״ל, וזה מסכים לדברינו שהרשעים בכל הטובות הגדולות שהם מקבלים נראה להם טובה ואינה טובה, כאילו הם חסרים עדיין, אבל בצדיקים כתיב על כל הטובה כי לעולם נראה להם שיש להם כל, ע״כ אמר יעקב כי חנני אלהים וכי יש לי כל, וי״א כאן הודה לו עשו על הברכות ואמר יש לי רב מודה אני שאתה רב לי ואני העבד וא״כ מה תתן לי הלא מה שקנה עבד קנה רבו.

יש לי רב אחי וגו׳. דבשני אופנים נותן אדם לחבירו מתנה. א׳ עבד לאדונו כדי לרצהו. ב׳ עשיר לעני הנצרך מכש״כ אם העני הוא אחיו. ע״ז אמר יש לי רב אחי. א׳ כי אינני נצרך וגם הב׳ כי אינני אדון כי אם אח. ע״כ יהי לך אשר לך. אתה נצרך לזה הסך כמוני:

יאמר עשו. עפ"ז אמר אם תחשוב כי מתנה זו היא רבה לפי ערך המקבל, טעית בזה, כי יש לי רב אחי, ומנחה זו קטנה ומעטה לפני, ואם היא רבה בערך הנותן, כי נתת בזה כל אשר לך, אך למותר היא למה תורש יהי לך אשר לך:

ת רש"י דייק מכפל לשון יהי לך, ביש לי רב סגי: