בראשית לא, לח

לא שכלו. לא הפילו עבורם, כמו (הושע ט יד) רחם משכיל, (איוב כא י) תפלט פרתו ולא תשכל:

ואילי צאנך. מכאן אמרו איל בן יומו קרוי איל, שאם לא כן מה שבחו, אילים לא אכל אבל כבשים אכל, אם כן גזלן הוא:

דְּנַן עֶסְרִין שְׁנִין אֲנָא עִמָּךְ רְחֵלָיךְ וְעִזָּיךְ לָא אַתְכִּילוּ וְדִכְרֵי עָנָךְ לָא אֲכָלִית

דְנַן עֶשְרִין שְׁנִין אֲנָא גַבָּךְ רֵיחַלַיִךְ וְעִיזַיִךְ לָא אִתְכָּלוּ וַאֲגַר דִיכְרֵי עָנָךְ לָא אֲכָלִית

לא שכלו - מתוך חוסר מרעה ומתוך שמירה פחותה.

ואילי צאנך - דרך רועי צאן במדבר לאכול מן הכבשים הזכרים.

רחליך ועזיך לא שכלו. הנה הפך זה מצאת בי שלא בלבד שעבדתיך באמונה כמשפט הצדיקים אבל היטבתי לך יותר שהשתדלתי באופן שלא שכלו:

ואילי צאנך לא אכלתי. אפילו כמנהג שאר הרועים:

רחליך ועזיך לא שכלו. בזכותי כענין שכתוב (שמות כ״ג:כ״ו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך.

ואילי צאנך לא אכלתי. כדרך הרועים כענין שכתוב (יחזקאל לד ג) את החלב תאכלו ואת הצמר תלבשו הבריאה תזבחו הצאן לא תרעו.

לא שכלו נוהג בעולם הרועה מכה הצאן ודופקם ומנהלם בדוחק וע״י כן משכלות ואני לא הכתים אלא נהלתים לאט.

ואילי צאנך פרש״י מכאן דאיל בן יומו נקרא איל. וא״ת הא אמרינן בעלמא דאינו קרוי איל פחות משתי שנים והמחויב איל אשם צריך להביא איל בן שתי שנים. וי״ל דודאי בן יומו קרוי איל אבל לגבי קרבן צריך שיהא בן שתי שנים. ואילי צאנך לא אכלתי מנהג הרועה כשהוא נוהג צאן למקום רחוק למצוא מרעה דשא ואינו מוצא לקנות לו מזון לפי שנתרחק מן היישוב לוקח לו מאילי צאן שאינם ראויים לפרייה ואוכלן, אבל אני ואילי צאנך לא אכלתי.

לא שכלו. כמו (איוב כ״א:י׳) תפלט פרתו ולא תשכל כלו' כך הייתי נזהר עליהם לנהלם לאט שמעולם לא הפילו:

ואילי צאנך לא אכלתי. לא גנבתים כדי לאכלם:

זה עשרים וגו׳. טעם אמרו עשרים שנה, כי לצד זמן מועט ישתמר הגנב והרמאי מעשות רע, אבל לא לארך הזמן, לזה אמר זה עשרים שנה וכלם שוים לטובה. ודבר זה אין לקחת ממנו הוכחה אם היה יעקב עם אדם בלתי מרגיש ברמאות, לזה אמר עמך – הראית בי מימיך עול, והוכיח הוכחות מוכיחות כאשר אבאר בסיעתא דשמיא:

רחליך ועזיך וגו׳. צריך לדעת כונת יעקב בזה, אם לומר פרטי ההצלחה – אין זה מקומן של דברים אלו. גם אמרו ואילי צאנך וגו׳ מי יניחהו לאכלן, ואם לא ידע אדם ועד עתה מי יעיד על הדבר?

אכן כונת יעקב היא להיות כי דרך רועה גנב יתחכם לגנוב באמרו כי לא כל הצאן ילדו, מהם ילדו ומהם שכלו, ולוקחים לעצמם. ומעתה הוכחה גדולה אמרו יעקב רחליך ועזיך לא שכלו, ובזה אין מקום לחשד שאכלתי וכו׳, שאם היה חפץ לאכול משלו היה לו מקום לומר לו כך וכך שכלו מהצאן. ומה׳ היה הדבר לשמור חסידו מחשד, ולא שכלה אחת מצאנו כדי שלא יחשדנו שאכלו.

וטעם אמרו אילי צאנך, התורה הוציאה גדי בלשון איל ללמד מכאן גדי בן יומו קרוי איל. ואולי יכון על פי מה שכתב הרמב״ם בהלכות גזלה (הלכות גזלה ואבידה ב:יד) וזה לשונו: הגוזל טלה ונעשה איל וכו׳ הוי שנוי בידו וקנאו אף על פי שלא נתיאשו הבעלים, עד כאן. לזה נתכון לומר שאפלו בדרך שאין יכול להוציאו מידו כפי הדין לא עשה, פרוש שלא גזל ממנו גדי וגדל אצלו ונעשה איל, וכשהחזיר לו החזיר גדי, ונמצא אכל מה שגדל ונעשה איל.

זה עשרים וגו׳. מוכיח צדקו עד שאין מקום להיות נחשד:

ואילי צאנך. שלא היה נהוג לאכול נקבות שמולידות. אבל אילים שלא נצרך כ״כ היה נהוג לאכול. אבל אני לא אכלתי:

זה עשרים שנה, ג] יצויר שרודף אחריו על אודות דמי השכירות, וזה בשתי פנים, או שלקח יותר מן הראוי ומבקש שיחזיר לו, או שלקח פחות מן הראוי והוא רודף אחריו למלאות לו הטעות, ועז"א על הצד הראשון שתחשוב שלקחתי יותר מן המגיע לי, עז"א זה עשרים שנה אנכי עמך, ר"ל חשוב מצדך, הנה יוכל לאמר שהיה השכירות יתר על הראוי ושמגיע לך דברים ממני בארבעה פנים. א] אם לא עשיתי עבודתי כראוי בשמירת הצאן, ועי"כ שכלו את הולדות מחסרון השגחה כראוי לרועה נאמן אשר בזרועו יקבץ טלאים עלות ינהל. עז"א רחליך ועזיך לא שכלו. ב] אם אכל מצאנו יותר כפי הקצוב לפועל, לקחת למאכל ביתו. עז"א ואילי צאנך לא אכלתי, שלא אכל כלל אף מה שהותר לפועל לאכול כפי המנהג:

ב והא דבפרשת שלח (במדבר ט"ו י"א) פירש"י (ד"ה או וד"ה איל) בתוך שנתו קרוי כבש ולי"ג חדשים קרוי איל, היינו לענין קרבן, ועי' בתוס' ב"ק (ס"ה: ד"ה איל):