בראשית ג, יד

כי עשית זאת. מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאלו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:

מכל הבהמה ומכל חית השדה. אם מבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן, העמידו רבותינו מדרש זה במסכת בכורות (דף ח א) ללמד שימי עבורו של נחש שבע שנים:

על גחונך תלך. רגלים היו לו ונקצצו טו

וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְחִוְיָא אֲרֵי עֲבַדְתָּ דָּא לִיט אַתְּ מִכָּל בְּעִירָא וּמִכֹּל חֵוַת בָּרָא עַל מְעָךְ תֵּיזִילּ וְעַפְרָא תֵיכוּל כָּל יוֹמֵי חַיָּיךְ

וְאַיְתֵי יְיָ אֱלהִים תְּלָתֵיהוֹן לְדִינָא וַאֲמַר לְחִוְיָא אֲרוּם עָבַדְתְּ דָא לִיט אַתְּ מִכָּל בְּעִירָא וּמִכָּל חֵיוַת בְּרָא עַל מֵיעָךְ תְּהֵא מְטַיֵיל וְרַגְלָךְ יִתְקָצְּצוּן וּמִשְׁכָךְ תְּהֵי מִשְׁלַח חֲדָא לְשֵׁב שְׁנִין וַאֲרֵיסָא דְמוֹתָא בְּפֻמָךְ וְעַפְרָא תֵיכוֹל כָּל יוֹמֵי חַיָיךְ

מכל הבהמה ומכל חית השדה התבונן רבי יהושע מן המקרא הזה כי הנחש מוליד לשבע שנים (בכורות ח) ובדקו ומצאו כי כן הדבר (ב"ר שם) כי מדרשי הכתוב ורמזיהם מקובלים ובהם להם סודות עמוקים בתולדות ובכל דבר כאשר הזכרתי בפתיחתי:

ארור, לנחש שיהיו חייו קצרים והנכון שיהי' חסר בהליכתו:

על גחונך. החזה ולא נדע אם הנו"ן שרש כאדון או נוסף כזדון. והאומר שנקרא כן בעבור הרוח שיגיח ממנו זה דרך דרש. וכן אמרו על גיחון. גם פישון מגזר' כי תפושו גם פרת מגזרת פרו ורבו. והנ' הנהר הגדול הוא חדקל עמד בפניהם ולא יכלו לעבור. ויאמרו שתי מלות הן שהמים חדים וקלים:

ארור אתה מכל. שישיג תאוותיו וצרכיו בצער ובחסרון תענוג יותר מכל שאר בעלי חיים כאמרם ראית חיה ועוף שהם בני אומנות והם מתפרנסים שלא בצער. ופירש זה באמרו על גחונך תלך. שתשיג מזונותיך בצער כאמרם (קידושין פ' כתרא) שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי ואמרו כמה טרחות טרח אדם הראשון עד שלא אכל פת:

ועפר תאכל. שלא תשיג את התענוג שהיה לך קודם החטא במאכל ובמשתה ובמשגל כמו שקרה לישראל בחטאם כאמרם (פרק בתרא דסוטה) הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח והמעשרות נטלו את שומן הדגן:

מכל הבהמה ומכל חית השדה. ע"ד הפשט יאמר כשם שאתה ערום מכל חית השדה כך תהיה ארור מכל הבהמה. וכן אמרו רז"ל ערום מכל ארור מכל.

וע"ד המדרש הוכיחו רז"ל מכאן זמן עבורו של נחש שבע שנים. והוא שדרשו רז"ל במסכת בכורות מכל הבהמה ומכל חית השדה אם מבהמה נתקלל מחיה לא כ"ש מכאן שעבורו של נחש שבע שנים. ובאור הענין כי היה הכתוב ראוי להקדים המועט ואחר כן המרובה והנה זמן עבורה של חיה נ"ב יום והוא אחד משבעה לבהמה שזמן עבורה י"ב חדש, ולפיכך הקדים הכתוב בהמה לחיה לבאר כי כשם שנתקללה הבהמה בשבעה חלקים על החיה כך נתקלל הנחש בשבעה חלקים על הבהמה, והנה ר' יהושע הוכיח כן בתלמוד לאותו המין מן הכתוב הזה והמין לא האמין עד שנסה הדבר ומצא כדבריו וחבט המין את ראשו בקרקע.

על גחונך תלך ועפר תאכל. מדה כנגד מדה הוא השפילם ממעלתם והורידם לעפר לפיכך השפיל קומתו ונתן מזונו עפר. ולא הזכיר בקללתו שיאלם כי קללת האלמות היה קשה מן הכל וע"כ היה מן הראוי להענישו בה, אבל הנחש היה גוף מוכן לפורעניות כמו שהעיד הכתוב ערום מכל חית השדה והיה כלי לקבל הכח הנקשר בו כי הנגלה והנסתר בו אמת וה' שהשפיל קומתו כן השפיל הכח הנקשר בו שהורידו למטה מן הספירות שהן שלש של שלש שלש כי לא אל חפץ רשע הוא לא יגור עמו רע ולכך הוא משולח מכלן משלש מחנות של מעלה כענין המצורע שהוא משולח משלש מחנות של מטה.

וכבר ידעת כי הכח ההוא התחיל לספר לשון הרע מבוראו לכך נצטרע ונטרד ממעלתו והבן זה. מכאן אמרו רז"ל תמיד על כל האומר דבר שאינו ראוי או היועץ עצה שאינה הוגנת עפרא בפומיה, כמו שאמר עפרא בפומיה דאיוב והוא העונש הראוי לכל מי שהוא מסית.

כל ימי חייך. יגיד שהעונש הזה לא יזוז ממנו לעולם ואפילו בזמן המשיח אשר תסתלק האיבה שבין האשה ובין הנחש כענין שכתוב (ישעיה יא ח) ושעשע יונק על חור פתן, העונש הזה במאכל העפר לא יזח ממנו עולמית הוא שכתוב (ישעיה סה כה) זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו, וע"כ אמר כל ימי חייך לרמוז על ימות המשיח וכענין שדרשוהו ז"ל ביציאת מצרים (דברים ט״ז:ג׳) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח וכן אנו יכולין להביא בכאן.

כי עשית זאת פירש״י מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית וכו׳ וא״ת אם כן הוא היכי יהא נהרג מסית לעולם יטעון כך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים אלא י״ל שאין לפטור אדם מסית בכך מאחר שהוא מוזהר שלא להסית אבל הנחש לא הוזהר שלא להסית ואם שאלו הקב״ה למה עשית כך היה פוטר עצמו לומר כך דברי הרב וכו׳ אלא מאחר דאיהו לא טעין אנן לא טענינן ליה. וא״ת הא ק״ל דאין מסית אלא לעבודת כוכבים אלא מדאמר להו והייתם כאלוקים ש״מ היינו דעבודת כוכבים.

ארור אתה התחיל הקב״ה לקללם כדרך שעשו העבירה הנחש שהתחיל נתקלל תחלה ואחריו חוה ואחריה אדם.

מכל הבהמה ומכל חית השדה פרש״י אם מבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן שהרי מצינו צער עיבור בהמה גסה יותר מצער עבור חיה דקה העמידו רבותינו שימי עיבורו של נחש שבע שנים וה״ק ארור אתה מן הבהמה בדוגמא וכענין שהיא מקוללת מן החיה פירוש כשם שהבהמה המושכת ימי עבורה זו היא חמור נתקללה יותר מחית השדה שמקצרת ימי עבורה זהו חתול לאחר שבע שימי עבורו של חתול שבעה שבועות ושל חמור מ״ט שבועות כך נתקלל הוא יותר מאותה בהמה לאחר שבע דהוו להו שבע שנים. וי״ו דומכל יתירה היא. דבר אחר מכל הבהמה ומכל חית השדה שאין לך בהמה וחיה ההולכת על גחון ואתה על גחנך תלך. ולכל הבהמה ולכל חית השדה נתתי את כל עשב לאכלה ואתה עפר תאכל כל ימי חייך שמתוך שפיך בארץ העפר יכנס לתוך פיך ותאכלנו בעל כרחך.

ועפר תאכל היינו קרקע בתולה וה״ק כל ימי חייך תטרח לחזר אחר קרקע בתולה לצורך מאכלך וזהו הקנס שנקנס עליו.

על גחנך תלך. מכאן ואילך.

ארור אתה מכל הבהמה פירש"י אם מן הבהמה נתקלל חיה לא כל שכן. ותירץ מכאן שעבורו של נחש ז' שנים. וא"ת מהיכא נפקא לן מהכא וי"ל כמו שנתקללה הבהמה מן החיה ז' ידות שהרי מצינו עיבור חתול ז' שבועות ועיבור של בהמה שנה אחת ז' פעמים ז' שבועות כך תקולל עיבורך מן הבהמה ז' ידות והיינו ז' שנים ובמס' בכורות פריך שנתקלל ז' ידות מארי ומשני מי כתיב מכל הבהמה ומכל החיה ומכל הבהמה ומכל חית השדה כתיב דמשמע כפ"ירשי ז"ל לז' שנים מוליד:

על גחונך תלך. דרך בני אדם שמתייעצים יחד עצות רעות שמרחיקין אותן זה מזה ולפיכך אמר לנחש על גחונך תלך שיהא פיך נתון בארץ והיא בזקיפה ולא יהיה לך מקום להתייעץ עמה: ועפר תאכל כל ימי חייך. שמתוך שפיך בארץ יכנס העפר בתוך פיך ותאכלנו בעל כרחך: ואיבה אשית. גם זו הרחקה:

ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת הנחש לא עשה אלא שיעץ עצה רעה וקללו קללה נמרצת יותר ממה שקלל לאדם ולחוה על האכילה ומכאן שעונש המחטיא גדול מעונש החוטא:

ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה כמו שאמר הקב"ה לאדם מי הגיד לך כי עירום אתה ששאל לו למה עשה כן והשיב האשה אשר נתת עמדי וגו'. וגם לאשה שאל מה זאת ולא העניש להם עד שמע טענותיהם כן היה ראוי שישמע טענת הנחש ולא עשה כן אלא כי עשית זאת ארור. ורז"ל אמרו מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית שאלו שאל אותו למה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ומכאן תדע שעון המחטיא גדול מן החוטא שלחוטא שמע טענתו ולמחטיא לא שמע:

ארור אתה מכל הבהמה פילוסוף אחד בקש לידע לכמה הנחש מוליד כיון שראה אותם מתעסקים זה עם זה נטלן ונתנן בחבית והיה מספיק להם מזונות עד שילדו כיון שעלו הזקנים לרומי שאל את רבן גמליאל לכמה הנחש מוליד ולא ידע ונתכרכמו פניו פגע בו ר' יהושע ואמר לו למה פניך חולניות אמר לו שאלה אחת נשאלתי ולא יכולתי להשיבה והיא לכמה נחש מוליד אמר לשבע שנים אמר ליה מנא לך אמר ליה הכלב חיה טמאה ומוליד לחמשים יום ובהמה טמאה יולדת לי"ב חדש וכתיב ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה וכשם שהבהמה ארור' מן החיה שבעה כך נחש ארור מן הבהמה שבעה עלה רבן גמליאל ואמר לפילוסופוס התחיל מטיח ראשו לכותל אמר כל מה שעמלתי שבע שנים בא זה והושיטה בקנה אחד בראשית רבה וכן במסכת בכורות דאיתא התם אם מבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן אלא ללמד שימי עיבורו של נחש שבעה שנים:

על גחונך תלך בבראשית רבה כשאמר הקב"ה על גחונך תלך ירדו מלאכים וקצצו ידיו ורגליו ולפי שבהסתת הנחש נתקלל אדם באל עפר תשוב לכן קלל אותו בעפר תאכל כל ימי חייך ולפי שנגזר מיתה על אדם בסבת הנחש והמת אינו עומד בזקיפה לכן קלל אותו על גחונך תלך. ויש להקשות למה לא הזכיר בקללתו שיהיה אלם שזאת היתה קללה גדולה ונראה לי שאחר שקלל אותו בשיאכל עפר כל ימיו בכלל זה האלמות שמי שיאכל עפר ולשונו לועס לעולם עפר אי אפשר שידבר שלשונו תהיה עבה וגסה ועפרוריית ומזה אומרים חכמינו ז"ל על האומר דבר שאינו הגון עפרא בפומיה שאמרו עפרא בפומיה דאיוב שמי שפיו מלאה עפר לא יוכל לדבר ולא ראיתי בכל המפרשים תשובה כלל לזאת הקושיא. ואמר כל ימי חייך לכלול לזמן המשיח שאפילו אז שיסתלק האיבה בין הנחש לזרע האשה שנאמר ושעשע יונק על חור פתן מאכל עפר לא יסור ממנו שנאמר ונחש עפר לחמו וכך אמרו ז"ל ביציאת מצרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח:

ויאמר ה׳ אלהים אל הנחש וגו׳. שלשה דברים גרם בדבורו: א׳, שגרם סלוק אור כבודו יתברך שהיה חופף על אדם ואשתו כמו שכתבנו למעלה, והוא סוד כתנות אור. ב׳, גרם שנכרתו אדם וחוה מעולם הזה שלא יחיו לעולם, כעונש הרשום בכתוב (בראשית ב:יז): ״כי ביום אכלך ממנו מות תמות״. ג׳, גרם שאפלו בימים אשר הם חיים בעולם לא יתעדנו בעדן אלהים, כאמור (בראשית ג:כד): ״ויגרש את האדם״.

כנגד שלשתן לקה שלשה: כנגד הפשטת ענן כבוד שהוא בחינת ברוך, אמר ה׳ אליו ״ארור״ וגו׳. כנגד הכרתת אדם מהעולם הזה נכרתו רגליו (בראשית רבה פ:כ), שהם בערך אדם, בחינת העדר העולם הזה שהוא רגלים של עולם העשיה. כי יש לך לדעת כי אם לא היה אדם אוכל מעץ הדעת, היה מצוי בעולם הזה ובעולם העליון כאחת, כאדם הדר בבית ובעליה, וכשחטא נגשם ואינו יכול לדור בשניהם יחד אלא בעולם הזה בפני עצמו, וכשירצה לעלות לעליה צריך השתנות הגשם, וזו היא מיתת אדם. לזה נכרתו רגלי נחש. וכנגד מה שגרם לשלל מאדם וחוה התעדנות גן עדן, אמר אליו ״ועפר תאכל״ וגו׳, ואמרו זכרונם לברכה (יומא עה.) כי כל מה שיאכל לא יטעום אלא טעם עפר. ולפי זה ידויק על נכון אמרו הקדוש ברוך הוא לנחש בתחלת דבריו ״כי עשית זאת״, פרוש כי הקללות שמקללו ה׳ הם מעשיו שעשה, והם דברינו עצמן, והבן:

ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. ע״ד שארז״ל (תענית ח.) לעתיד מתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות ארי טורף ואוכל כו' אתה מה הנאה יש לך כו', לכך נאמר שיהיה ארור יותר מן כל בהמה וחיה שכולם יש להם צד הנאה ממה שהם טורפים ודורסים והנחש אין לו שום הנאה כי אין יתרון לבעל הלשון על כן לא יהיה לו הנאה בדריסתו כאמור. ואם נפשך לומר מ״ם של מכל אינה מ״ם היתרון, אלא כך תפרשהו, שתהיה ארור מפי כולם, כי כל החיות יתקבצו אליך ויקללוך ויבזוך ועל פניך יענו רשעתך לאמר מה הנאה יש לך.

אל הנחש. לא עם הנחש דבר ה׳ אלא עם מזלו והוא כמו נחש עצמו:

מכל הבהמה ומכל חית השדה. דבהמה שהיא בייתי וחיה שהיא פראי משתנים בפרנסתם מה שטוב לזה המין חסר מזה המין ומה שטוב לזה המין חסר מזה המין. הבהמה הבייתי מזונותיה על בעליה וכל שערב ומועיל לה בעלים מכינים בשבילה. משא״כ חיה עיקר תענוגיה היא טרף ובשר ומשיגה בדוחק ובמקרה. ובזמן שאין לה ניזונות בע״כ ממה שאין מתקבל אצלה. נגד זה חיה מהלכת וראשה זקוף לפי ערכה שאין עליה עול מה שאין כן בהמה ראשה כפוי ומשועבד לאדם. וארר הקדוש ברוך הוא את הנחש שיהא לו שני החסרונות יחד וגם החסרון עצמו יהי בגרעון יותר מבשניהם. ופי׳ על גחונך תלך. הוא החסרון שבבהמה אבל הרבה יותר מבבהמה. ועפר תאכל כל ימי חייך. הנחש יש לו ג״כ מאכל תאוה וכדאיתא בעבודת כוכבים כ״ט דעל יין מים וחלב מסר נפשא ואינו משיג זה התענוג ובע״כ מאכלו רק עפר. וגרע מחיה שבשעה שאינה משגת טרף אוכלת עשבים ועלים כמ״ש לעיל א׳ ל׳. ונחש עפר לחמו המצוי. זהו פשוט ש״ד. ובגמ׳ יומא ע״ה הוסיפו חז״ל לפרש הרבוי דכל ימי חייך שהוא מיותר ופירשו שאפי׳ בשעה שמשיג מעדניו טועם טעם עפר שמקלקל טעם הערב לו ביותר. וח״א שדעתו אינו מיושב עד שאוכל עפר ובזה גרע מחיה שאם יש לו טרף אינו מוכרח למאכל שאינו ערב לו:

שאלות: קללת נחש כפי הנראה אינה קללה רק דברים טבעיים שיש בע"ה הרבה שהם ארסיים. ושאין להם רגלים. ושהם מזיקים לאדם. וכן קללת האשה והאדם. וכמו שהאריך בזה הרי"א:

ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. מבואר שגם הבהמות והחיות נתקללו, והנחש נתקלל יותר מהם, כי כפי שירד האדם ממעלתו ירדו גם הם עמו, וחיות השדה נתקללו יותר מהבהמה, שע"כ מוסיף לא זו אף זו, כי תחלה לא אכלו בשר, וכמ"ש בפסוק א'. וחז"ל דייקו שלענין ימי ההריון הבהמה מקוללת יותר שיאריכו ז' פעמים מן החיה, ומזה הוציא ר"י שהנחש נתקלל בערך זה ז"פ מן הבהמה שימי עבורו ז' שנים, ור"ל ארור אתה בערך שבהמה נתקללה מכל חיה, ומבואר שגם הבהמות נתקללו בצער עבור והריון, והוסיף על גחונך תלך תחת שתחלה הלך בקומה זקופה שזה סימן שהושפל עד זוחלי עפר, ושיהיה עפרורי בטבעו, שלכן עפר תאכל, והוסיף כל ימי חייך כי האיבה תסתלק לעת"ל כמ"ש ושעשע יונק על חור פתן, אבל עפר תאכל גם אז כמ"ש ונחש עפר לחמו, וכמ"ש חז"ל, וע"ז אמר כל ימי חייך להביא לימות המשיח:

ע וא"ת כל מסית שבעולם יפטור עצמו בטענה זו, י"ל דדוקא נחש שלא נצטווה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאה תקלה על ידו, לפיכך שייך לומר דברי הרב וכו', אבל מסית שנצטווה בתורה שלא להסית, נמצא כשהסית עובר על מצות השם שציוה שלא להסית, ובזה יש קצת ישוב לתמיהת הרא"ם (מכת"י אבא מורי ז"ל), וכן מצאתי בשם מהרש"ל. (חזקוני), וא"ת הא קיימא לן (סנהדרין ס"ז.) דאין מסית אלא לעכו"ם, אלא מדאמר לה והייתם כאלהים, שמע מינה היינו דעכו"ם:

פ פירוש שנתקללה בימי עבור שלה יותר מבהמה, שימי עבורה של בהמה יותר מעבורה של חיה:

צ פירוש דימי עבורה של חתול נ"ב ימים, (בכורות ח'.) וימי עבורה של חמור שנה, א"כ בהמה גרוע מחיה ז"פ כך יהא הנחש ארור מהבהמה ז' פעמים, נמצא שימי עבורה שבע שנים, ואין לומר מכל החיה ר"ל ארי או אפעה שעבורם לג' שנים ולע' שנה, דאם כן לכתוב מכל החיה ולישתוק מכל הבהמה:

ק דאם לא כן מאי על גחונך תלך, הלא מעיקרא נמי הכי הוה, (הרא"ם):

ויאמר ה' אלהים אל הנחש וכו'. עד ואתה תשופנו עקב כמו שהיו הסבות מקדימות ומגיעות בחטא הזה הנחש ראשונה במה שעשה והאשה אחר כך במחשבותיה וטענותיה והאדם באחרונה באכלו מידה. ככה בזה הדרך נזכרו קללותיהן ראשונה לנחש שהיה התחלה. וענין ויאמר ה' אל הנחש אינו שדבר השם עמו אלא שגזר עליו כל זה מלשון כי הוא אמר ויהי אמר ויבא ערוב ודומיהם שענינם הגזרה ומה טוב אמרו כי עשית זאת שזה יעיד ויאמת מה שביארתי לך שהנחש לא דבר ולא הציע טענות אבל היה סבה לכל הרעה הזאת בעלותו בעץ באכלו מפריו. ולכן קללו על המעשה באמרו כי עשית זאת ולא על ההסתה והדברים כי לא דבר כלל. והנה קללת הנחש לדעתי היא אחת בלבד וימשכו ממנה שאר הדברים הרעים שזכר בחיוב הכרחי. וזה כי הנה הנחש בתחלת יצירתו היה נזון מעשב השדה כשאר הבהמה והחיה ובהיות מזונו כן היה טבעו ומזונו כמזג שאר החיות בקרוב כי הנזון ידמה טבעו למזונו. וידוע שהחיות והבהמות האוכלות ירק דשא אינן רעות ולא מזיקות עד שמפני זה אמר הנביא מיעד לזמן הגאולה ברוב השלום (ישעי' י"א ז') ואריה כבקר יאכל תבן לא ירעו ולא ישחיתו וגו' יען החיות הטורפות הן נזונות מהבשר לא מעשב הארץ ולכן הן מזיקות כי ילמדו לטרוף טרף אדם יאכלו והשור והשה כבשים ועזים איל וצבי ויחמור ושאר הבהמות שיאכלו עשב הארץ לח או יבש מזגם טוב לא רע ולא מזיק. כן בתחלת הבריאה היה טבע הנחש ומזגו בלתי רע ובלתי מזיק אמנם כאשר בערמתו לא נסתפק באכילת העשב שנתן למאכלו ועלה בעץ לאכול מפריו נתקלל בששנ' הקב"ה טבעו ומזגו ועשאו עפריי ועל זה נאמר ארור אתה מכל חית השדה כי היתה ארירתו שלא יאכל מירק עשב כמוהם אבל יהיה מזונו עפר האדמה וימשך מזה שעל גחונו ילך לפי שעפר יאכל כלומר ולא תעלה עוד על עצי השדה אבל יהיה מזונך בלבד העפר ובעבור זה תלך על גחון סמוך לעפר הארץ כדי לבקש מזונך שמה ואם האשה הסכלה רצתה להדמות אליך באכילת העץ ההוא ולהתערב עמך במזון אח' הנה כאשר יהיה מזגך ארור שחוריי ועפריי ימשך בהכרח איבה בינך ובין האשה ובין זרעיך ובין זרעה בהיות מזגך בקצה המנגד למזג האנושי שהוא מזג קרוב לשווי מאד ומזג הנחש לעפריותו רחוק ממנו בקצה האחרון עד שמפני זה ההתנגדות המזגיי הוא ישופך ראש ר"ל שהאדם תמיד ישתדל להרגך ולכן יכה אותך בראש כי כן ימיתו הנחשים לא בשיכו אתם באמצע גופם כי עוד יוסיפו סרה אלא כשיכו את' בראש כי אז יתבטל החיות מהם בהחלט. ואתה תשופנו עקב ר"ל שתנשך האדם בעקבו שהוא מאיברי גופו היותר קרוב אליך. הנה התבאר שמחלוף מזג הנחש שנתחלף ונשחת אחרי חטא אדם נמשכה בו קללת ארור אתה מכל הבהמה ומכל החיה בהיותו מזגו יותר ארציי ורחוק מהשווי מכולם ומפאת מזגו ימשך היות עפר לחמו ומזה נמשך הלוכו על גחון סמוך לארץ לבקש מזונו שם שהוא העפר. ולכן לא יעלה עוד בעץ הדעת לאכול מפריו כמו שעשה ומהיות מזגו בקצה המנגד למזג האדם נמשכה האיבה והשנאה ביניהם להרוג ולהשחית האחד לאחר. ובעבור שזה כלו נתחדש בנחש אחרי חטא אדם למה שבא התקלתו על ידו לכן היה ענינו קללה שקללו השם והותרה בזה השאלה הל"ד וכבר אמרו במסכת יומא (פרק ח') ר' אמי ור' אסי חד אמר אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם טעם עפר. וחד אמר אפילו טועם כל מעדני עולם אינו מתישב עד שיאכל עפר. והנה הדברים כלם אמתיים כי לקרבתו לטבע העפר אין ראוי שתתישב דעתו כי אם בו להדמותו והתיחסו אליו. וגם ראוי שאפי' יאכל כל מעדני עולם יטעם טעם עפר כי כן יקרה לבעלי המזג הבלתי שוים כמו מי שיגבר עליו האדומ' שהמזונות הטובים ימררו בפיו. ואחר כל זה נתישב העולם על טבעו והנחש על ענינו ומזגו שנתחדש בו ונעשה כל זה בו מנהג טבעו: