בראשית ג, יג

השיאני. הטעני כמו (דה"י ב' לב טו) אל ישיא אתכם חזקיהו:

וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְאִתְּתָא מַה דָּא עַבְדָת וַאֲמָרַת אִתְּתָא חִוְיָא אַטְעַיָנִי וַאֲכָלִית

וַאֲמַר יְיָ אֱלהִים לְאִיתְּתָא מַה דָא עָבַדְתְּ וַאֲמַרַת אִיתְּתָא חִוְיָא אַשְׁיַינִי בְּחוּכְמָתֵיהּ וְאַטְעַיְינִי בְּרִישְׁעוּתֵיהּ וַאֲכָלִית

וטעם מה זאת עשית לעבור על מצותי כי האשה בכלל אזהרת אדם כי היתה עצם מעצמיו בעת ההיא וכן היא בכלל העונש שלו ולא אמר באשה "ותאכלי מן העץ" כי היא נענשה על אכילתה ועל עצתה כאשר נענש הנחש ועל כן אמרה הנחש השיאני ואוכל כי העונש הגדול על האכילה והנה מכאן נוכל ללמוד עונש למחטיאי אדם בדבר כאשר למדונו רבותינו (פסחים כב ע"ז ו) בפסוק ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד):

השיאני. פתני:

מה זאת עשית. אמר זה לעורר גם אותה אל התשובה כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו:

ויאמר ה׳ אלקים לאשה ואדם היכן היה אבא חלפתא אומר בדרך ארץ נתעסק והלך וישן לו.

[השיאני ואכל ומשפט לשון הקדש כשתהיה התנועה באות הבא אחר הוי״ו יפתחוהו].

ויאמר ה' אלהים לאשה מה זאת עשית הקב"ה לא צוה לאשה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וא"כ למה העניש אותה. והתשובה כי כשצוה לו הקב"ה מעץ הדעת היתה חלק מגופו שאחר הצווי הזה אמר לא טוב היות האדם לבדו ויקח אחת מצלעותיו:

ויאמר ה׳ אלהים לאשה וגו׳. טעם שאלה זו היא להתודות על עונה לפני ה׳, כי בזה היתה ארוכה למחלתה, כי אמרה ״הנחש השיאני״ וזה הוא ודויה. גם טענה כי שוגגת בדבר לצד פתוי הנחש. וכבר כתבתי למעלה כי לא ידעה שישנו למסית זה, שאם היתה יודעת בו לא היתה נשמעת לו. ואמרה השיאני שרמזה לשון נשיאות ראש, כי אמר לה שבאמצעות אכילה זו תהיה כאלהים ותתנשא, והודית בשגגתה לפני קונה.

הנחש השיאני. כבר בארתי ההבדל בין משיא ומסית ומפתה, שהמשיא מסיר הפחד, ר"ל אני נמנעתי מלאכול מפני הפחד שמזיק וממית והנחש ברר לי שאינו ממית בטבע ובסור פחד המות ממני אכלתי: