בראשית כט, כד

וִיהַב לָבָן לַהּ יָת זִלְפָּה אַמְתֵהּ לְלֵאָה בְרַתֵּהּ לְאַמְהוּ

וִיהַב לָבָן לֵיהּ יַת זִלְפָּה בְּרַתֵּיהּ דִילֵידַת לֵיהּ פְּלַקְתֵּיהּ וּמָסְרָה לְלֵאָה בְּרַתֵּיהּ לְאַמְהוּ

את זלפה שפחתו והלא בנותיו היו אלא כתוב היה בנימוסי הארץ בנותיו מפלגשיו נקראות שפחותיו.

ללאה בתו שפחה. קשה למה הצרך לומר ״ללאה בתו״ ולא הספיק במה שאמר בסמוך ״ויתן לבן לה״, ומובן הדבר כי על לאה הוא אומר. מה תאמר, שאין מובן – אם כן למה כתב תיבת ״לה״ מקודם. עוד למה אמר ״שפחה״ ולא אמר ״לשפחה״.

אכן יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה: זלפה ובלהה נפלו בירשה לרחל וללאה מכתבת אמם, והוא שאמר הכתוב ללאה בתו שפחה, פרוש, מודיע הכתוב כי שלה היא שפחה וירשה אותה מאמה. ולזה דקדק הכתוב לומר בתו, לרמז כי לצד שהיתה בתו היא שקנתה שפחה זו מכתבת אמה, לא שהיא קנתה אותה מאמצעות דבר אחר. ולדרך זה ידיק גם כן אמרו ויתן לבן, שלא היה צריך להזכיר שמו ומובן מאמרו ״ללאה בתו״ כי בלבן דבר הכתוב, אלא לומר שמתנה זו אינה מתנה כפי האמת כי שלה היתה מקדם, אלא לבן הוא שמחשיבה בגדר מתנה, וזה רמוז בתבת ״בתו״.

ויתן לבן, וזה היה ג"כ שלא ירגיש יעקב שהיא לאה כי זלפה הקטנה מבלהה היתה מוכנת לרחל: