בראשית כט, כא

מלאו ימי. שאמרה לי אמי ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן:

וַאֲמַר יַעֲקֹב לְלָבָן הַב יָת אִתְּתִי אֲרֵי אַשְׁלֵמִית יוֹמֵי פָלְחָנִי וְאֵעוֹל לְוָתַהּ

וַאֲמַר יַעֲקב לְלָבָן הַב יַת אִנְתְּתִי אֲרוּם אַשְׁלִימוּ יוֹמֵי פּוּלְחָנִי וְאֵיעוֹל לְוָותָהּ

כי מלאו ימי שאמרה לי אמי ועוד כי מלאו ימי הריני בן פ"ד שנה ואימתי אעמיד י"ב שבטים לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ט:כ״א):

כי מלאו ימי - שבע שנים עבדתיך.

ואבואה אליה. נעשה הנשואין לא האירוסין בלבד כי חפץ להשיג נחלת ה' בנים:

כי מלאו ימי. כמנין מלאו שנים היו לי כשבאתי אצלך כי בן ס"ג היה כשנתברך וי"ד נטמן הרי ע"ז שנים כמנין מלאו:

ואבואה אליה. כתב הרמב"ן אין זה דרך מוסר אף כי בצדיקים. אבל יאמר הכתוב ואבואה אליה לא שתתן אותה ואלך לדרכי אבל שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך ואעזוב המקנה אשר לך, ע"כ.

ויתכן לפרש כי הדבור הזה ליעקב לא היה מצד התאוה שהיה בו רוע מוסר רק מצד השכל. וידוע שאין הפרש אצל השכל בין אברי המשגל לשאר האברים כגון הפנים והידים, ומעולם אדם ואשתו לא עשו להם חגורות לכסות בשר ערוה עד שאכלו והמשיכו כח מעץ הדעת ונתלבשו בתאוות, וכיון שכן היו האבות שכליים כמלאכי השרת אין לתמוה עליהם בדבר הזה, כי כל כוונתם בהשתמשם בכלי הגוף כדי להמשך אחר השכל. גם האמהות רחל ולאה שהיו מריבות זו עם זו על הפעולה הזאת הטבעית כל דבריהם היו מן המין הזה, כי היו יודעות ברוה"ק שי"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב מארבע נשים. וזהו שאמרה לאה לרחל המעט קחתך את אישי וגו', והשיבה רחל לכן ישכב עמך הלילה, ולאה שיצאה לקראתו ואמרה לו אלי תבא כי שכור שכרתיך, לא היתה כונתן רדיפת התאוה ח"ו כי אם כוונת המצוה בלבד כאשר ידעו בנבואה. והדבור הזה כנבואה באבות שכל פעולותיהם נמשכות אחר השכל וכל דבריהם אפילו השיחה שלהם על פיו יחנו ועל פיו יסעו, גם באמהות הנביאות, אין בהן כעור ולא רוע מוסר. וראיה ברורה לזה מה שדרשו רז"ל, רחל שזלזלה במשכבו של צדיק לא זכתה להקבר עמו, לאה שתבעה ואמרה לו אלי תבא כי שכר שכרתיך נשתכרה שיצא ממנה יששכר, וזהו וישכב עמה בלילה הוא לא אמר בלילה ההוא אלא בלילה הוא לפי שהוא שמו של הקב"ה. וזהו שאמרה לאה נתן אלהים שכרי כלומר שכרי כפי כוונתי, כלשון (ישעיהו מ׳:י׳-י״א) הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. ועוד מתוך מה שכתוב וישמע אלהים אל לאה יורה שהתפללה להקב"ה. והא למדת כי על הפעולה הטבעית הזאת נענשה זו ונשתכרה זו, והשכר והעונש אינו כי אם על מעשה המצות, והנה הענינים כולם יורו ויעידו כי כוונתם היתה למצוה.

כי מלאו ימי שבע שנים שעבדתיך. ד״א ימי הזקנה דוגמא זקן ומלא ימים.

כי מלאו ימי. השלמתי תנאי שלי:

הבה את אשתי. כי כבר היא אשתי נתת לי מתחלת התנאי אלא שמחוסרת הכנסה [הג"ה לא ראיתי]:

ויאמר יעקב [וגו׳] הבה וגו׳. טעם אמרו ואבואה אליה והוא לשון בלתי נכון לצדיקו של עולם, יתבאר על דרך מה שכתב רמב״ם פרק ה׳ מהלכות אישות: ״הרי את מקדשת לי במלאכה זו שאעשה עמך״ ועשה – אינה מקדשת וכו׳, שכל השכר מלוה והמקדש במלוה אינה מקדשת עד כאן. לזה אמר ״הבה״ וגו׳, והטעם לפי שלא קניתי אותה במה שעבדתי וצריך אני לקנותה בביאה, שהאשה נקנית בביאה, והוא אמרו ואבואה אליה כי בעבודה לא קנה שהיה מלוה, והמקדש במלוה אינה מקדשת.

או יאמר על זה הדרך: הלא תמצא שאמרה רחל ״הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו״ (בראשית לא:טו), וכתב רמב״ם (הלכות מכירה פרק ז) בדין לוקח עבדים וקרקעות במלוה, אף על פי שאין הדמים במציאות קנה, עד כאן. והוא אמרו הבה את אשתי פרוש: כבר היא אשתי, כי אני סובר כהרמב״ם, ומציאות שלפנינו דין מכר יש בו, וכבר זכיתי בה הגם שאין הדמים בעין. ומה שאני אומר לך ״הבה״ – לא לגמר הקנאה, שכבר קנויה היא, אלא לבא עליה כדרך כל הארץ. והוא אמרו ואבואה אליה לשלל מדעתו לבל יחשב שעדין לא קנאה.

הבה את אשתי. כבר נקראה אשתו במה שנתיחדה לו דלא גרע מבני נח דאיתא בסנהדרין דנ״ח דמשעה שנקראה רביתא דפלניא היא אשתו וחייבין עליה. היינו משעה שנתפרסם הדבר וכמש״כ הרמב״ם הל׳ מלכים פ״ט. וכבר נתפרסם בזה המשך:

ואבואה אליה. שוב אינה קטנה ואוכל לבוא אליה ולא חלשה:

הבה את אשתי וגו' ואבואה אליה. הוצרך לאמר כן, כי לא היה יכול לקדשה בשכר עבודה שעבד שבע שנים, דקי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, והו"ל מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, וכמ"ש באה"ע סימן כ"ח סעיף ז' וט"ו, ואף אם בעל אח"כ סתם אינם רק ספק קדושין כמש"ש סעיף ט"ז. ואחר שהדין הוא שבקטנה צריך אביה דוקא למסרה לקדושין כמש"ש סי' ל"ז סעיף ז' בהג"ה לכן היה צ"ל הבה את אשתי ושיקנה אותה בביאה:

ו שאין מדרך מוסר שיאמר השכיר תיכף ששלמו שני עבודתו הבה את שכרי: