בראשית כט, טז

וּלְלָבָן תַּרְתֵּין בְּנָן שׁוּם רַבְּתָא לֵאָה וְשׁוּם זְעֶרְתָּא רָחֵל

וּלְלָבָן הֲווֹן תַּרְתֵּין בְּנָן שׁוּם רַבְּתָא לֵאָה וְשׁוּם זְעִירְתָּא רָחֵל

וללבן שתי בנות - והפסיק תשובת דבריו של יעקב, כי לפי שהיה לו שתי בנות והקטנה מצאה חן בעיניו לפיכך [ביקש] את הקטנה.

וללבן שתי בנות וגו׳. נתכון הכתוב לומר שהיו נכרות ומפרסמות שהגדולה היא לאה והקטנה היא רחל, שלא היה יכול לומר כי הגדולה היא הקרואה רחל. גם דקדק לומר ״הגדולה״ ״הקטנה״ לומר כי לא היו בגדר להחליפם ויעשה קטנה גדולה, וירמה ליעקב בתת לו לאה ויאמר כי היא הקטנה ששמה רחל, כי הגדולה היתה גדולה ביותר והקטנה קטנה ביותר. והוא אמרו הגדולה, פרוש שהיתה לאה גדולה בפני עצמה, לא בערך רחל לבד היתה גדולה ממנה בשנה או שנתים, שההכר אינו ברור כל כך, ורחל גם כן היתה קטנה ביותר בפני עצמה, לא בערך לאה לבד, כמו שתאמר כי לאה היתה בת עשרים שנה ומעלה ורחל כבת חמש כבת שבע, ומעתה אין מקום ללבן לרמות יעקב בתנאו.

וללבן שתי בנות, יספר הטעם מה שיעקב התחייב תיכף בעבודה של שבע שנים, שלפי הסברא היה לבן מתרצה בעבודה של ג' שנים, כמ"ש טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר, ובאר שזה היה מד' טעמים. א] כי ללבן שתי בנות,וירא יעקב פן ירצה דוקא שיקח שתיהן והוא לא רצה בלאה. ב] שם הגדלה לאה, ולא ירצה לתת הצעירה לפני הבכירה, או עכ"פ ירצה שימתין עד שלאה תהיה לאיש אחר: