בראשית כו, טז

וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק אִזְּל מֵעִמָּנָא אֲרֵי תְקֵפְתָּא מִנָּנָא לַחֲדָא

וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק אִיזֵל מֵעִמָנָא אֲרֵי תַקִיפְתָּא מִינָנָא בְּנִיכְסִין לַחֲדָא

כי עצמת ממנו. ותוכל בעשרך להתקומם עלינו:

לך מעמנו אמרו, ארצותינו אינן מתברכות מפני גזירת הרעב וארצו של זה שבאה לו מנחלת אבותיו מתברכת מאה שערים ונתכוונו שילך לו יצחק וארצו תשאר בידם.

כי עצמת ממנו וגו׳. פרוש, ואין גדלת המלכות נכרת לפני גדלתו, ואין לך בזיון המלך כזה.

כי עצמת וגו׳. וזה כקוצים בעיניהם. והמלך אינו יכול לסבול צרת לב בני ארצו האפרתים. ע״כ הנני מוכרח לספר כמעט ברית שעם אברהם שיהיה זכות לזרעו לגור בארצי במקום אשר ירצה כשאר אזרח הארץ. וסיפר הכתוב כי כך יקרה בגלות שיהיו גודרים בעדנו שלא לדור בכל פנות הארץ. והכלל כבר העיר הרמב״ן ז״ל לפי דרכו שכ״ז הענין הוא סימן לבנים:

ויאמר אבימלך וגו' לך מעמנו. כי אבימלך חשב שיצחק מגרע מאתם את השפע שהיה ראוי אליהם, ועז"א כי עצמת ממנו, ר"ל על ידינו עצמת, שאתה לוקח השפע הראוי אלינו, ולא ידע כי הצדיק דומה כלב בגוף האדם, שהוא מקבל חיות מכל האברים ע"י מרוצת הדם וחוזר ומשפיע החיות לכולם ובלעדיו לא תחי הגויה אף רגע אחד: