בראשית כב, יג

והנה איל. מוכן היה לכך מששת ימי בראשית:

אחר. אחרי שאמר לו המלאך (לעיל פסוק יב) אל תשלח ידך, ראהו כשהוא נאחז, והוא שמתרגמינן וזקף אברהם עינוהי בתר אלין:

בסבך. אילן:

בקרניו. שהיה רץ אצל אברהם והשטן סובכו ומערבבו באילנות כדי לעכבו:

תחת בנו. מאחר שכתוב ויעלהו לעולה, לא חסר המקרא כלום, מהו תחת בנו, על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו הוא מפשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן:

וּזְקַף אַבְרָהָם יָת עֵינוֹהִי בָּתַר אִלֵּין וַחֲזָא וְהָא דִּכְרָא בָּתַר אֲחִיד בְּאִילָנָא בְּקַרְנוֹהִי וַאֲזַל אַבְרָהָם וּנְסֵיב יָת דִּכְרָא וְאַסְקֵהּ לַעֲלָתָא חֲלַף בְּרֵהּ

וּזְקִף אַבְרָהָם יַת עֵינוֹי וַחֲזָא וְהָא דִכְרָא חַד דְאִתְבְּרֵי בֵּנֵי שַׁמְשְׁתָא דְשִׁכְלוּל עַלְמָא אָחִיד בַּחֲרִישׁוּתָא דְאִילָנָא בְּקַרְנוֹי וְאָזֵל אַבְרָהָם וּנְסֵיב יָתֵיהּ וְאַסֵיקְהִי לְעָלָתָא חֲלַף בְּרֵיהּ

אחר נאחז. אחר שנאחז בסבך בקרניו ואם הוא חי"ת נאחז קמוץ אז תחסר מלת היה וכן טעמו אחר היותו נאחז. ורבים כמוהו. ויש מפרש כי אחר דבק עם וישא אברהם את עיניו. ואילו היה כן היה אחרי אחר כן או אחרי זאת. כמשפט הלשון בכל התורה:

וירא והנה איל - עובר לפניו.

אחר נאחז בסבך בקרניו - כלומר: אחר כן ראה את האיל מדי עברו נאחז בסבכי היער חשב בלבו ודאי זה המלאך בא בשליחותו של הקב"ה וזימן לי איל זה תחת בני ולכן נאחז בסבך שאוכל לקחתו ולהקריבו. וכן קדמו שרים אחר נוגנים. ושבו העבים אחר הגשם. ואח"כ ובא הגשם. וכן ואחר באו משה ואהרן כולם פירושם אחרי כן.

והנה איל אחר נאחז בסבך. ובזה הבין שנזדמן לו האיל ברצון האל ושלא היה בו שום חשש של גזל כיון שראה שלא היה שם איל קודם לכן ואחר זה תכף ראה זה האיל נאחז בסבך:

תחת בנו. תמורת מה שהיה בלבו לזבוח את בנו על דרך ודובר אמת בלבבו:

אחר נאחז. פסיקתא אמר לו לאברהם ראה בניך העומדים אחריך כשיהו מסובכין ונאחזין בעבירות מה יהיו עושין בקרנות יהיו תוקעין אותן לפני ואני אזכור להם עקידת יצחק ואזכה אותן בדין, ומה עסקו של שופר מכניס בזו ומוציא בזו כך בניך אפילו יש להם כמה קטיגורין אני אכניס אותם בזו ולא אשמע להם. ולכך אמר משה לישראל השופר סניגוריא הוא לכם תקעו שופר בראש השנה כדי שיזכור לכם הקב"ה עקידת יצחק ותזכו בדין:

וירא והנה איל. כבש זה מעשרה דברים שנבראו בין השמשות, לכך נקרא איל ולא כבש כלשון הקרבנות כבשים בני שנה, שכובשין עונותיהם של ישראל, לפי שהכבש הגדול בשנים יקרא איל, וכשהוא בן יומו יקרא כבש, שנאמר (ויקרא כב) שור או כבש וגו'. ועוד שהאיל הזה הוקרב עולה, ויש בו רמז לכנסת ישראל שנקראת אילת השחר, שהיא אילותן של ישראל המקבלת מן השחר מגינה עליהם בכל דור ודור בזכות העקדה והיא המקבלת תחלה.

אחר נאחז בסבך בקרניו. ע"ד הפשט אחר שא"ל המלאך אל תשלח ידך אל הנער ראה את הכבש נאחז בסבך בקרניו. ומלת בסבך תורה שהיה המקום ההוא יער ושם אילנות והוא המקום הנקרא בית יער הלבנון והוא שאמר דוד על השכינה (תהלים קלב) מצאנוה בשדי יער, והנה הוא בחלקו של בנימין שכתוב בו (בראשית מט) בנימין זאב יטרף.

ועל דרך המדרש אחר נאחז בסבך בקרניו, אחר שישראל נאחזין בעבירות כל ימות השנה ומסתבכין בצרות נוטלין בראש השנה השופר של איל, אחר שישראל נאחזין בעבירות ומסתבכין במלכיות, מבבל למדי וממדי ליון ומיון לאדום, סופן להגאל בקרנו של איל, שנאמר (זכריה ט) וה' בשופר יתקע.

ודעת רז"ל כי שופר של מתן תורה שכתוב בו וקול שופר חזק מאד, שופר אילו של יצחק היה. ובראש השנה שהוא יום הדין נצטוינו לתקוע בשופר, ואע"פ ששנינו כל השופרות כשרין, מצוה מן המובחר בשל איל.

וידוע כי מאמרם זה שופר אילו של יצחק היה כונתו על מדתו של יצחק, לא על גופו ועצמותיו ממש, שהרי האיל הזה כולו היה עולה כליל עם קרניו וטלפיו, אבל החכמים ירמזו לנו על מדת הגבורה ששמענו מפיו אנכי ולא יהיה לך, והוא פחד יצחק אשר אנו מבקשים בעת צרה ואומרים עננו פחד יצחק, הוא הקול הנשמע במתן תורה, ואליו אנו רומזים בקול השופר שאנו תוקעין בראש השנה שהוא היום שנברא בו העולם. והתבונן כי יום מתן תורה תחלת קבלת מלכותו, וכן יום שנברא בו העולם תחלת מלכותו, לפי שאין מלך בלא צבא.

וצריך אתה לדעת כי מה שתמצא בפרשה זו כי המנסה הוא האלהים, ומלאך השם יתברך מונע, הענין על דרך הקבלה יתפקחו עיני הלב, כי אין המלאך הזה מן הנפרדים, רק מן הנטיעות אשר אין להפריד ולקצץ בהם, שאילו היה מן הנפרדים לא היה אברהם שומע לקולו בבטול מה שצוהו האלהים, גם המלאך לא היה רשאי לומר ולא חשכת ממני, אלא ממנו. אבל המלאך היה הוא מהנטיעות, זהו המלאך הגדול, והוא שעליו נאמר (שמות יד) ויסע מלאך האלהים, ואינו סמוך רק באור, ומה שהזכירו בכאן מלאך, כלומר מלאך שבקרבו השם, והוא שנאמר עליו כי שמי בקרבו. ומזה הזכירו בפסוק (בראשית מח) המלאך הגואל וגו' בקרב הארץ, והוא האדון אשר בו הרחמים, ומפני שהוא האדון אמר לשון ממני, ומפני שהוא הרחמים אמר אחרי הקרבן בי נשבעתי נאם ה'. וכן תמצא שהזכיר קודם הקרבן אלהים יראה לו השה, ואחרי הקרבן הזכיר השם יראה, והבטיחו במדת רחמים שיברך את זרעו ברבוי עצום. והשגחתי בלשון ברכה ומצאתי כפולה.

וידוע כי הוא רמז לכח לפנים מכח, כלשון שירה והלל, והוא שאמר כי ברך אברכך והרבה ארבה. ואמר ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת, הים ואומר ויירש זרעך, והתברכו בזרעך. והזכיר בסוף עקב אשר שמעת בקולי, וקולי הוא האלהים המצוה.

ויעלהו לעולה תחת בנו. פירש"י ז"ל מהו תחת בנו, אלא על כל עבודה ועבודה שהיה עושה ממנו היה אומר יהי רצון שתהא עבודה זו כאלו עשיתיה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו בני מופשט, כאלו הוא שרוף ועשוי דשן.

אחר נאחז בסבך אחרי כן ראה את האיל נאחז בסבכי היער וכן קדמו שרים אחר נוגנים. אחרי כן באו נוגנים ושבו העבים אחר הגשם אח״כ בא הגשם. וראהו כשהוא נאחז כמו שפרש״י, אז הבין אברהם כי מאת הקב״ה שם אבל אם היה עומד אצלו כשאר אלים היה אברהם סבור שמא משל אחרים הוא ואבד מהם. דבר אחר אחר היותו נאחז, בקרניו בסבכי היער.

וירא והנה איל. ומ"מ לא היה לוקחו כי היה ירא שמא אדם אחר אבדו ולא היה פושט ידו בשל אחרים אבל אחר שנאחז בסבך בקרניו ידע כי אות לו שיקחנו ולצורכו נעכב שם והלך ולקחו:

והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. מלת אחר משמעותו הוא כאילו היה כאן שני אלים ורצה להבדיל ביניהם ואמר שזה איל אחר מן הראשון כי אע״פ שלפי זה היה לינקד צירי תחת החי״ת, מ״מ יש לפרשו כאלו הוא נקוד צירי, כי נקודות החי״ת בפתח אינו מתישב כל כך, מדכתיב מלת אחר בין איל ובין נאחז. וי״א שאין איל זה מן אותן אילים שנבראו בששת ימי בראשית אלא איל אחר הוא, כי אילו של יצחק נברא בע״ש בין השמשות (אבות ה ח).

והקרוב אלי לומר בזה, שכל מי שהוא חוטא ורב מרי נמשל לאיש בעל קרנים מנגח כלפי מעלה, בעבירות שבין אדם למקום ב״ה, כמו שפי' רש״י פרשת לך לך (יד ב) שמאבר שם אבר לקפוץ ולעוף כלפי מעלה וכן באומות נאמר (דניאל ח כ) האיל אשר ראית בעל הקרנים וגו'. כך נשא המשל כאן באיל בעל קרנים זה, כי יש מנגח כלפי מעלה זהו החוטא לשמים, ורוב קרני הבהמות פונין לימין ושמאל, כי כך האדם החוטא לחבירו מזיקו הן באורך ימים שבימינו, הן בעושר וכבוד שבשמאלו. לפיכך אדה״ר שהיה יחידי בעולם וחטא לשמים לבד על כן נזדמן לו לכפרה שור שהיה לו קרן אחת במצחו, ר״ל שמצד היותו במצחו היה פונה כלפי מעלה כי במה שחטא יתקן, ומכאן למדו רז״ל (חולין ס.) לומר כן שהיה לו קרן אחת ודווקא במצחו, אבל לדורות כל חוטא מביא שור או כשב או עז בעל קרנים לימין ולשמאל, לכפר על אשר חטא לחבירו כי אפילו החוטא בדברים שבין אדם למקום ב״ה מ״מ הוא מזיק גם לבריות, הן מצד שכל ישראל ערבים זה בעד זה, ורבים נשאו עונש חטאו כנודע, הן מצד שגורם שאחרים לומדים לעשות כמעשיו, על כן דינו להביא בהמות בעלת קרנים לימין ולשמאל, לכפר על מה שחטא לבריות והקב״ה מוחל חלקו, כי אם רבו פשעיו מה יעשה לו ית', אבל לאדם הדומה לו היה יכול להכות בו מכה רבה כפי גודל כחו, על כן דינם חלוקים בקרבנות, כי הכהן משיח וסנהדרין כחם גדול ובידם היה להכות מכה רבה בזולתם. על כן דינם להביא פר שנגיחתו גדולה ומסוכנת ביותר. וכל סתם יחיד אין נגיחתו גדולה כל כך לחבירו ודומה לכבש או עז שאין נגיחתם גדולה כל כך על כן דינם להביא כבש או עז. אבל העני שכחו חלוש מלהזיק ודומה לעוף המכה בכנפיו ע״ד שמאבר, על כן דינו להביא תורים ובני יונה לומר, כי הוא נרדף כמותם ואף על פי כן הוא מכה עם כנפיו בזולתם, ובדלי דלות החשוב כמת. על כן קרבנו סולת שאין בו נפש החיוני. ויתבאר זה עוד בע״ה לקמן פר' ויקרא, לפי שכל מכפר צריך שיתדמה בתואריו אל המתכפר. זה״ש (תהלים עה ה) אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן אל תרימו למרום קרנכם. אל תרימו קרן אחת במשמע שלא יחטאו לשמים לבד, אל תרימו למרום קרנכם, שנים במשמע כנגד החוטא גם לאדם לכך אמר אל תרימו למרום שני הרמות אחת לימין ואחת לשמאל כאמור.

ודבר זה נרמז לאברהם, יען כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכ״ש לדעת האומרים (נדרים לב) שגלות מצרים היה בחטאו של אברהם שאמר במה אדע, וגרם לבניו עינוי ועבדות ומיתת הבנים במצרים כאילו היה מנגח בהם ימין ושמאל ע״כ דינו להקריב איל אחר, והוא אחר מן הראשון, כי האיל הראשון הוא האדם החוטא המנגח צפונה ונגבה ובחמלת ה' לקח תמורתו איל אשר היה נאחז בסבך בקרניו. ענין היותו נאחז בסבך היינו אילן, רמז שככה החוטא נסתבך בחטא הנמשך מאכילת עץ הדעת, אשר היה סבה לכל חטאת. וענין בקרניו כי קרני החוטא גרמו לו להסתבך בחטא, כאילו אמר שהאדם נתפש ונאחז במצודה, בעבור היות לו קרני ראם קרניו, מרים קרן למרום או לימין ושמאל, ובב״ר (נו ט) אמרו והנה איל אחר. מהו אחר, כל הימים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות וסופן להגאל בקרניו של איל. הנה פשוטו של המדרש זה מסכים לדברינו שפסוק זה מדבר בחוטא ורב מרי אשר קרנים מידו לו. ומ״ש וסופן להגאל בקרניו של איל. נ״ל לפרש על שופר של ראש השנה שהוא בקרן של איל, ועל ידו יגאלו ישראל מיד יצרם הרע אשר מצודתו פרוסה על כל החיים, וע״י השופר הבא לערבב השטן יגאלו מידו, כי השופר מעורר את האדם על התשובה, כמ״ש (עמוס ג ו) אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו.

ומ״ש רז״ל (ר״ה ט״ז:) ששופר מערבב השטן, מצד היותו סבור שמא הוא שופר של משיח, אין השטן נבער מדעת כל כך, וכי לא ידע שחק הוא לישראל מימים ימימה ועדיין משיח לא בא, וקרוב לומר כיון דדש דש, אלא שהוא יודע כי מצות ה' עלינו וגם הוא יודע טעם המצוה כדי לעורר על התשובה והתשובה מקרבת הגאולה, על כן הוא בהיל דלמא אתי משיחא, כי אע״פ שבשנים הקודמים לא נתעוררו על התשובה כהלכתם סוף סוף יהיה הזמן שיתחרטו על רעתם ויעשו תשובה שלימה, לכך הוא מתירא בכל שנה ושנה שמא עכשיו יחרדו וישובו ולפי שהקרן הוא מקום החטא על כן יהיה גם מקום התיקון, דוגמת עלי תאנה של אדה״ר כי במה שקלקל נתקן כך בקרן נתקלקל ועל ידו יתקן והקטגור יהפך לסניגור, כי כל בעל תשובה הזדונות נהפכים לו לזכיות, כך קרן זה מקום הזדונות, ועל ידו יבוא אל הזכיות.

והנה איל אחר נאחז. תיבת אחר אין לו משמעות. ופרש״י אחר הדברים. וכת״א. אבל א״כ היה לכתוב אחר לפני והנה איל. אלא קאי על נאחז. שלא היה אחוז מתחלה בסבך. אלא לעיני אברהם ראה שהוא נאחז בסבך. והטעם לפי הפשט שאם ראה איל אחוז בסבך היה לו לחוש שמא אחד מעוברי דרכים האחיזו שם עד שישוב. משא״כ כשרואה איל הולך שובב פשיטא שהוא הפקר אבל א״כ היה קשה ליקח אותו ע״כ נאחז לעיניו בסבך והלך ולקחו:

וישא אברהם. הנה עתה התחיל אברהם לחקור על דברי ה' שאמר והעלהו שם לעולה ואיך יצוה עתה בהפך ונצח ישראל לא ינחם. והבין האמת שמ"ש אשר אומר אליך מוסב על והעלהו, העלה את אשר אומר אליך להעלותו, ובהיותו משוטט במחשבתו את מי יצוה ה' להעלות, ראה פתאום והנה איל שלא היה שם מקודם, ואחר, ר"ל תיכף אחר זה ראה שהאיל נאחז בקרניו בסבך של האילנות וידע שהאיל הוא הנשלח לקרבן תמורת יצחק ועליו כוון במ"ש אשר אומר אליך, לכן העלהו לעולה תחת בנו. והנה עיקר ענין העקדה ומ"ש בתד"א דכל מי שאומר ושחט אותו על ירך המזבח צפונה הקב"ה זוכר עקדת יצחק, ומה שקבע בש"ע לומר בכל יום פ' העקדה קודם פרשת הקרבנות, בארתי בחבורי ארצות החיים סי' אל"ף באורך, כי לפי הראוי היה שהאדם יקריב א"ע לקרבן אשה לה', רק ה' ברחמיו מקבל גוף הבהמה תמורת גוף האדם, אחר שמצד הגוף אין הבדל בין גוף האדם לגוף הבהמה, אבל הלא באדם נמצא נפש המשכלת שלא נמצא תמורתו בגוף הבהמה, וע"ז השם מקבל מחשבת המקריב שחושב בעת הקרבת הקרבן כאלו אני נשחט כאלו אני נקרב והשם מקבל מחשבה זו כמעשה, כי המחשבה היא פועל הנפש, ומה שנוגע להגוף יקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם. וע"ז אמרו בחגיגה זבול בו מזבח בנוי ומיכאל עומד ומקריב עליו קרבן, וכתבו התוס' במד' יש שמיכאל עומד ומקריב נשמותיהם של צדיקים ע"ג המזבח, ר"ל שהקרבת גוף הבהמה תחת גוף האדם יקריב הכהן על מזבח של מטה, אבל מי מקריב את הנשמה שהיא נקרבת ע"י המחשבה של מסירת נפש, ע"ז מזבח בנוי למעלה ומיכאל כהן שם ומקריב נשמותיהם על גבי המזבח. וזה היה ענין העקדה, שבעת העלה את יצחק ע"ג המזבח ויצחק מסר א"ע להשחט על כבוד שמו, היה מחשבה זו כמעשה, ומיכאל הקריב נשמתו ע"ג המזבח של מעלה. (ויש לרמז במ"ש ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח אשר הוא ממעל לעצים, ר"ל שאז שם אותו לקרבן על מזבח של מעלה שהוא ממעל לעצים, וכן אמר במד' תנחומא מהו ממעל שעשה המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד שנא' שרפים עומדים ממעל לו, ר"ל שיש הבדל בין מעל ובין ממעל, מעל הוא על גב הדבר וממעל הוא למעלה מן גב הדבר והיל"ל מעל העצים ומ"ש ממעל לעצים מורה שהמזבח הוא למעלה למעלה). וה' צוהו על העקדה שיהיה זה הכנה לזרעו שיצטוו על הקרבנות וה' יקבל מחשבה זו של מסירת נפש כמעשה ממש, לכן הקדים זה ביצחק שהוא השרש לכל זרע ישראל שהוא הקריב א"א בפועל, ומאז כשאחד מבניו ימסור נפשו במחשבה יזכור עקדת יצחק ששם הי' גם נשמת זרעו בכח, ויקבל זה כמעשה ממש, וז"ש:

ו דהיה לו לכתוב וירא איל אחר נאחז, והנה למה לי, אלא מלמד שהיה מוכן לכך וכו':

ז כלומר דאחר קאי אדלעיל ואין כאן מקומו, והכי קאמר קרא וישא אברהם את עיניו אחר וירא והנה איל נאחז, ועל זה מביא ראיה מן התרגום שהרי תרגם וזקף אברהם עינוהי בתר אלין, רצה לומר אחר אלה:

ח (ממ"ש), כיון שאמר נאחז לשון יחיד, ועל כרחך צריך לומר דקאי על האיל, אם כן בקרניו למה לי, לכן פירש להורות שהיה פני האיל דהיינו קרניו לקראת פני אברהם שהיה רץ כדי להקריבו והשטן סובכו כדי לעכבו, ואפשר שגם מהרא"ם כיון לזה ע"ש:

וישא אברהם את עיניו וגו' עד סוף הפרש'. בראות אברהם שלא היתה כונת השם שיעשה את בנו עולה היה קשה שתהי' ביאתו אל המקום ההוא לבטלה ובנין המזבח ועריכת העצים ללא תכלית ונשא עיניו לראות מה יעשה וראה שהיה שם איל אחר נאחז בסבך בקרניו. וכתב רש"י שאחרי שאמר לו המלאך אל תשלח ידך ראה את האיל שהיה נאחז וזהו שתרגם אונקלוס וזקף אברהם ית עינוהי בתר אילין וחזא. ולפי מדרש הגדה אחר כל דברי השכינה והמלאך וטענות אברהם אבל זה וזה אינו מתישב על הלשון והנכון הוא שנשא עיניו והנה איל ר"ל שראה אותו הולך ורועה שמה ואחר כן ראה אותו נאחז בסבך בקרניו והיו אם כן שני נסים מצא שם האיל מבלי היות צאן בכל הארץ ההיא. והנס האחר שבהיות שראהו רועה כרצונו מיד בפתע ראהו אחר כך נאחז בסבך בקרניו ולכן התבונן בענינו וחשב שמאת ה' היתה זאת ומפני זה לקח את האיל ויעלהו לעולה וזהו אמרו אחר נאחז שפירושו אחר כך ראהו נאחז. ואפשר לפרש אחר נאחז שהיה נאחז אחר המזבח כאלו השם אחזו שם לזה ואמר תחת בנו להגיד שלא עשאו קרבן תודה להודות לש"י על שהציל בנו אלא שעשאו עולה תמורת יצחק בנו כי היה בדעתו לגמור הפעל וכאשר לא נגמר חשב שהיה מחוייב לתת במקומו כופר ותמורת זה במקום זה זה תמורת זה כי התמורה לא תנתן אלא על הדבר שהיה אדם מחוייב לעשותו ולא עשאו. הנה הותרה השאל' הכ' שידע אברהם שהאיל שראה שם היה להעלות עולה לפי שראהו בתחלה בלתי נאחז ומיד אחר זה פתאו' ראהו נאחז בסבך בקרניו או נאחז אחר המזבח ולזה בא מלת אחר בזקף גדול שלא יאמר שפי' הפסו' אחרי שנאחז בסבך בקרניו אבל פירושו שראשונ' ראה את האיל ואח"כ ראהו נאחז בסבך והוא כמו אחר תעבורו שאינו סמוך אלא מוכרת ולכן האמין אברהם שלא בא שם האיל במקרה ולא שנפרד מן העדר שאם כן איך ראהו בלתי נאחז ונאחז בשעא חדא והאיל הזה לא נאמר אנחנו קהל המאמינים שנברא לשעתו לא מדבר אלא בדרך נס ורצון אלהי בא לשם מהעדר שהיה בו או שהיה איל מדברי שאין לו בעלים והזמינו הקב"ה שמה להעלותו עולה תחת יצחק וזהו מ"ש ז"ל במשנה דאבות שזה היה א' מן הדברים שנבראו ע"ש בין השמשות ר"ל שעלתה אז במחשב' לעשות אותו הנס בעת הצורך וכבר ביארתי אותו מאמר לפירושי במסכת אבות. ואמנם אמרו ויקרא אברהם שם המקום וגו' כתבו המפרשים שלפי שלא גמר אברהם המעש' ההוא כאשר עם לבבו קרא שם המקום ההוא על שם מה שהיה בלבו לעשות כי היה מנהג בנביאים ועובדי האל לקרא למקומות שנעשו בהם דברים רשומים נסיים שמות מורים עליהם וכמו שקרא משה שם המזבח ה' נסי מפני הנס שנעש' לו שם במלחמת עמלק. ויעקב קרא למזבח אל אלהי ישראל להורות שהש"י הוא אלהיו וקרא למקום בית אל כי שם נגלו אליו האלהים. וכן אברהם קרא שם המקום ההוא ה' יראה והכוונ' בו שהוא רואה מה שהייתי אומ' היום בלבי לעשות לולי שמנעני המלאך. ואולם מחשבתי בהרה' יראה לעולם כי שם בניתי את המזבח ועשיתי כל המעשים הראויים על כן דבר לו המלאך שנית בי נשבעתי ר"ל שיתפרסם בעולם גודל צדקתו והפלגת הצלחתו בעולם עד שהכל יכירו וידעו כי יען אשר עשית את הדבר הזה באת לגדול' ולמעל' אתה וזרעך. ומהם אמרו שקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה לפרסם התועלת המגיע מהפועל ההוא שמכאן והלא' הש"י ביחוד יהיה המשגיח והמנהיג ביצחק ובזרעו. ונראה לי לסייע לפי' הזה לפרש אשר יאמר היום בהר ה' ירא' שהרצון בו שיאמר היום מכאן והלא' שזרעו ויצחק בהר ה' יראה שהוא רמז לשכר הנפשיי שזוכים אליו כל זרעו כמו שאמרו במשנ' כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא והשכר ההוא נקרא הר ה' כמו שאמר מי יעלה בהר ה' וכמו שזכר הרב המור' בספר המדע. ואפשר לפרש שמלת יראה ויאמר היום שבהר אלהים ירא' הם כלם עתידי' במקום עבר כמו ככה יעש' איוב כל הימים כי כאשר אברהם ראה את האיל אמר את הדברי' שאמרתי היום בדרך לעג ודחי' ליצחק בני אלהים ירא' לו השה לעולה נרא' שהשם הנכבד ראה זה המאמר שאמרתי אני וקיימו באיל הזה שנתן לפנינו וזהו ה' יראה אשר יאמר היום ר"ל ראה מה שנאמר היום שאמרתי אני ליצחק בהר ה' ירא' השה לעולה וקיים דבר עבדו וזהו בהר ה' יראה. שהרא' אותו לי עתה. והרלב"ג פירש שקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה להורות על מעלת המקום ושהוא מוכן לשידבק בו השפע האלהי וזהו הר המורי' אשר שם בית המקדש ושמש' אמר על זה בהר ה' יראה ר"ל שבעת מתן תור' היו קורין האנשים אותו ההר בהר ה' יראה לא ה' יראה וכמו שקראו אברהם אבל כל זה איננו שוה לי כי הנה לא מצינו שנקרא המקום ההוא בשום זמן לא ה' יראה ולא בהר ה' יראה ומפני זה נ"ל לפרש ויקרא אברהם שם המקום ההוא שאינו קריאת שם אבל הוא כתרגומו תפלה וצעקה שקרא וצעק אברהם אל אלהיו כי הוא השם הנכבד המשגיח והמשפיע במקום ההוא רוצה לומר שהיה עתיד לתת שכינתו במקום ההוא והית' תפלתו וצעקתו אחרי שהעל' את האיל ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה רוצה לומר ה' אלהים יהי נא חסדך להורות מה שיאמרו היום הזה מכל בני אדם והוא שלא עקדתי את בני ושכל כוונתי הית' שוא ודבר כזב ויביאו על זה ראיה באמרו בהר ה' יראה כי לא נמצא שם נעקד כי אם איל אחד לא יצחק והיה תכלית תפלתו ותחנתו שלא ימנענו מהעלות את יצחק גם אחר האיל כי לולי זה לא תאמן כונתו ורצונו בעבודתו. ומפני זה בא לו דבור שני מהמלאך ואמר לו יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך שאתה פוצר ומבקש תמיד להעלותו לעול' לכן בשכר זה נשבע ה' כי ברך אברכך וגו' והותרה בזה השאל' הכ"א והכ"ב שבעבור זה בא הדבור השני מהמלאך ולא אמרו יחד עם הדבור הראשון. והנה אמר ויקרא אליו מלאך מן השמים להגיד שהית' נבואת אברה' מהשכל הנבדל המיוחס אל השמי' לא מהכחו' ורוחות הטומא' שנתיחסו לארץ שאומרים החכמים שיש מלאכים שוכנים ביסודות. ולפי שהיה המדבר מלאך להיו' הנבוא' הזאת מותפשת בקול מוגשם מגיע לאזניו לכן אמר בי נשבעתי נאם ה' כלומר שבשם שולחו היה אומר השבוע' ההיא ואין הכוונ' ביעודים האל' שנאמרו מחדש עתה לאברהם אלא להודיעו תכלית צואתו ית' לעשות זה הפועל שאין ספק שהיה אברהם נבהל לדעת מה זה ועל מה זה לכן הודיעו שהיה צורך רב לזרעו במעש' הזה כדי שיתקיימו היעודים שכבר נאמרו לאברהם בין הבתרים וכאשר נצטוה על המיל' כי אותם היעודים אשר ייעדו בהם היו לפניו יתברך על תנאי שיעש' הפעל הזה שלא יחשוך את בנו להעלותו ע"ג המזבח כי בהגיעו אותו עד שערי מות במצות האלהים זוכה בכל התועלות העצומים ההם וכאלו אמר לו דע לך אברהם שאין התכלי' בזה הפעל הנסיון אלא שיתיחד זרעך להשגחתי כי בי נשבעתי שכשם שאני קיים כך הדבר הזה קיים כי לפי שעשית זה הפעל תזכה לכל היעודים שאמרתי לך כי ברך אברכך כי כאשר יעד בהם לאברהם אין ספק שהיה בלבו ית' לצוות לאברהם לעשות זה הפעל אשר באמצעותו יושלמו היעודים ואין זה אלא כרופא שנשבע לרפאות חולה אחד ולא פירש לו בעת השבועה במה ירפאהו ואחר שצוהו לקחת משלשל או תחבושת מה שזה בודאי היה בלב הרופא לעשותו כשנשבע לרפאותו ואם לא לא היה נשבע לרפאותו ואם כן אין בכאן חדוש יעוד כלל ולא שבוע' אלא ההודע' שהתכלית בעקד' היה קיום היעודים ואין לספק איך תלה קיום היעודים בעשיית זה הפועל אחר שקודם לכן נשבע ובא בברית לקיימם לפי שמאז היה בלבו לצוות על זה הפועל וידע שכן יעשה אברהם והוא כמשל הרופא שזכרתי והותרו בזה השאל' הכ"ג והכ"ד. והתבונן היעודים האלו שזכר כאן כי הנה באו מכוונים כנגד הרעות והחסרונות שהיו מתחייבו' לאברהם בשחיטת בנו. האחד כי הנה אם היה שוחט את בנו היה מתחייב כליון הזרע שהי' תלוי ביצחק והב' שיאבד ירושת הארץ כי אם לא יהיה לו זרע לא יוכל לירש והג' שיהיה אברהם קלל' בין העמים אשר ישמעו שהרג את בנו יחידו ועתה כשרחם השם עליו יהיה הכל בהפך וזהו כי ברך אברכך והוא כללות הברכות וביאר ופרט מה הן הברכות באמרו כנגד כליון הזרע והרבה ארבה את זרעך ר"ל לא פעם אחת אלא פעמים הרבה והנה עשה שני דמויים בזה ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים להגיד שהמלכים והנביאים והחסידים שבהם יהיו ככוכבי השמים בזהרם ומעלתם והמון העם יהיה ברבויים כחול אשר על שפת הים. וכנגד הרעה הב' שהיתה מעותדת לבא עליו בשחיטת בנו והיא שיאבד ירושת הארץ שהיה מקוה אמר עליו ויירש זרעך את שער אויביו ר"ל שאויביו והם העממים לא יעצרו כח להלחם בזרעם אבל יכנסו בשערים להשגב שם וזרעו יהיה כ"כ מוצלח ונוצח שיבא על הערים ויירשם וזהו ויירש זרעך את שער אויביו. וכנגד השלישי מהקללה שהיו מקללי' אותו העמים אם היה שוחט את בנו אמר והתברכו בזרעך כל גויי הארץ הודיעו שלא היה השכר הזה בעבור מצות המילה עם היות שנזכרה במצות אלא עקב אשר שמעת בקולי בענין העקדה שמפני אותה שמיעה והכנעה אשר ראיתי בך קודם המעש' היית ראוי לכל השכר הזה כאשר יעדתי אותך. ובב"ר אמרו שאברהם לא נסתפק בדברי המלאך שאמר אל תשלח ידך אל הנער ואמר יש עבד שמוחה בדברי רבו רבך אמר והעלהו שם לעולה ואתה אומר ואל תעש לו מאומ' אני אי אפשי בכך ה' ירא' ולא המלאך לכן אמר שנית בי נשבעתי נאם ה' יאמנו הדברים שממנו הם. ואמנם ספר הכתוב ששב אברהם אחר שנעשה זה הפועל אל נעריו ולא ספר ששב יצחק עמו אחר שהזכיר אותו גם כן בהליכה כמו שאמר וילכו שניהם יחדו ויבאו אל המקום הוא לפי שהסבר' נותנת ששרה שמעה באותם ג' ימים שהלכו בהר המוריה ושאברהם הוליך עמו אש ועצי עולה ומאכלת ושעזב את הנערים והחמור והלך הוא ויצחק בנו עם האש והמאכלת והעצים ואין ספק שתצטער על זה מאד ושיעבור בלבה אולי היה רוצה אברהם לעשות עולה מיצחק ולכן אברהם כשראה תכלית הענין הזה והתועלת ה נמשך לו ממנו שמח שמחה גדולה יותר מהיום שנולד בו יצחק אחר שהיה עתה יותר שלם ויעודיו יותר קיימים וכדי לשמח את שרה ולהסיר צערה מעליה שלח את יצחק ממקום המזבח שילך לחברון בדרך אחר כדי להגיד לאמו את מעשה ה' כי נורא הוא ולשמחה בכל הטוב שהיטיב ויצחק הלך משם לחברון בדרך ישר ואברהם שב למקומו שהלכו בהר המוריה מהר אל הר ונתארך מפני זה הדרך ולכן הלך אברהם עם נעריו אל באר שבע המקום הנכבד אשר הכין לחיות שם חיים אלהיים ויצחק הלך לחברון אל אמו. ויש על זה קצת ראיה מאשר כשמתה שרה בחברון אמר הכתוב ויבא אברהם לספוד לשרה ולא זכר שבא יצחק וראוי היה שיזכרהו לעשות רושם ממנו ומביאתו לספוד לאמו הצדקת אבל הוא היה עם אמו בחברון ואברהם בלבד הוא היה שבא מבאר שבע מקום מושבו. ואמנם אמר על אברהם ונעריו שהלכו יחדו מפני שהלכו בלב א' יען אברהם בשובו הגיד להם כל הענין כאשר היה ולכן הלכו יחדו כלם בלב א' ומדע' אחת אמנם כשבאו לא הזכיר הכתוב יחדו לפי שלא היה לב אחד ודעת אחד להם כי הם לא היו יודעים מה בלבו של אברהם לעשות והותרה בזה השאלה הכ"ה ואמנם אמרו עוד ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם כתב הרמב"ן שמלשון הכתוב נראה שלא ידע אברה' מלידת בן מכל בני נחור זולת היום ואם היתה פקידתם בימי בחרותם לא היה אפשר שלא ישמע עד היום כי אין המרחק רב בין ארם נהרים לארץ כנען אבל נעשה להם נס ונפקדו בימי הזקנה וזה טעם הנה ילדה מלכה גם היא. וכתב הר"ן עליו שלא ידע מה תקן הרב בזה שעכ"פ יצטרך לומר שעברו עשרים שנה מעת הולד עוץ בכורו עד שבתואל הקטן הוליד את רבקה. ואם העשרים שנה לא ידע אברהם מהבכור דבר כן אפשר שיעלם ממנו נ' או ס' שנה. והנה דעת הר"ן שנרמז בכאן זווג יצחק כדברי חז"ל ושעור הכתוב שהוגד לאברהם הנה מלכה אחות שרה ילדה גם היא לנחו' אחיך בנים ושראוי שתתחתן בהם כי כבר נולדה רבקה מבניו והיא היתה נאותה לאברהם מצד אביה שהיה אחיו ולשרה מצד אחותה ועקר הכוונ' היא בשביל רבקה אבל אחרי שהוצרך להזכירם הזכיר כל בני נחור להודיעו יחוסו ובניו שהיו ראוים לידבק בזרעו של אברהם וכמו שאמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ודבריו אלה טובים ונכוחים הם. כי רחוק הוא שנאמין שהוגד לאברהם בפעם אחת כי חלה גם ילדה מלכה את בניה אלה כלם ושלא ידע מהם עד עתה ויותר נכון לומר שכאשר נפקדה שרה נפקדה אחותה מלכה עמה כדבריהם ז"ל ושכבר ידעו זה בבית אברהם כמשפט האחים אלא שמאמר זה ויהי אחר הדברים האלה הוא דוגמת ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם שנאמר למעלה כי רצה הכתוב להגיד שאחרי שנולד יצחק לאברהם וגורש ישמעאל מביתו ושנתכבד עם אבימלך קרו ב' דברים האחד הסכנה שהיה בה יצחק בשעת העקדה והאחד מה שאמרו לאברהם בשעת נשואיו ולכן השוה הלשון בשניהם ויהי אחר הדברים האלה ואין הכונה בכאן שאחר העקדה הוגד לאברהם זה אלא שאחר הדברים האלה מלידת יצחק וגרושי ישמעאל וברית אבימלך הוגד לו זה לענין נשואי יצחק כי נסמך ענין נשואיו לענין עקדתו לפי שבשכרו היה זה ותהיה אם כן הפרשה הזאת כהקדמה לאברהם זקן ושעור הכתוב ויוגד לאברהם וכבר הוגד לאברהם שילדה מלכה גם היא כאחותה בנים לנחור וגו' ואת קמואל וגו' ואת בתואל ובתואל ילד את רבקה באופן שהיה שם משפחה גדולה ממולדתו ומבית אביו ולכן שלח שם אברהם לקחת אשה לבנו ליצחק. ובזה נשלם פירוש הסדר הזה. והתהלה לאל אמת ואמן סלה: