בראשית כב, יב

אל תשלח. לשחוט, אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום:

כי עתה ידעתי. אמר רבי אבא אמר לו אברהם אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי (לעיל כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת (שם כב ב) קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער אמר לו הקדוש ברוך הוא (תהלים פט לה) לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח, מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה, אחתיה:

כי עתה ידעתי. מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלהים אתה:

וַאֲמַר לָא תוֹשִׁיט יְדָךְ לְעוּלֵימָא וְלָא תַעְבֵּד לֵהּ מִדָּעָם אֲרֵי כְּעַן יְדַעְנָא (נ''י יְדָעִית) אֲרֵי דַּחֲלָא דַּיְיָ אַתְּ וְלָא מְנַעְתָּ יָת בְּרָךְ יָת יְחִידָךְ מִנִּי

וַאֲמַר אַל תּוֹשִׁיט יְדָךְ לְטַלְיָא וְלָא תַעֲבֵּיד לֵיהּ מִדַעַם בִּישׁ אֲרוּם כְּדוֹן גְלֵי קֳדָמַי אֲרוּם דַחֲלָא דַיְיָ אַנְתְּ וְלָא עֲכִּבְתָּא יַת בְּרָךְ יַת יְחִידָךְ מֶנִי

כי עתה ידעתי מתחילה היתה יראתו בכח לא יצא לפועל במעשה הגדול הזה ועתה נודעה במעשה והיה זכותו שלם ותהי משכורתו שלימה מעם ה' אלהי ישראל ודעת הפרשה ש"האלהים" הוא המנסה ומצוה בעקידה ו"מלאך ה'" הוא המונע והמבטיח יתברר בפסוק המלאך הגואל אותי (בראשית מ״ח:ט״ז):

כי עתה ידעתי - כלומר: עתה אני רואה ונתפרסם לכל העולם:

כי ירא אלהים אתה.

עתה ידעתי. ידעתי אני המלאך שבדין יגדילך האל על מלאכיו כאמר' ז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת:

ממני. שאתה ירא אלהים יותר ממני שאני מלאך וראוי למעלה יותר ממני כאמרם ז"ל גדולים צדיקים וכו'. שאתה בפעל ירא אלהים כמו שהיה האל יודע קודם לכן שהיית ירא אלהים בכח ותפול ידיעתו הפועלת על הנמצא בפעל:

עתה ידעתי הכל גלוי לפניו אלא פירש עתה הודעתי כמו ידעתיך בשם שתרגום שלהם לשון גדול שם.

אל תשלח ידך אל הנער. כי כבר עשית את המצוה כי לא צוה לך רק להעלותו ואתה העלית אותו מעל לעצים:

כי עתה ידעתי. דרך הוא לדבר כלשון בני אדם כי מתחלה יודע לבות בני אדם כלו' עשיתי עצמי כאילו לא ידעתי ועתה ידעתי להודיע לכל ולא יוכל שום קטרג לקטרג עליך עוד:

עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. אין כל לשון עתה ממעט הזמן הקודם לו, שהרי מצינו (עקב י יב) ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה, וכי קודם זה לא שאל ממנו היראה אלא שהוא כאלו אמר והנה ישראל. כך עתה ידעתי כאלו אמר הנה ידעתי.

ויש אומרים, ידעתי כמו הודעתי כי תכלית נסיון זה היה כדי להרים דגל נס להראות העמים יופי מעשיו ויהיה מאמר והאלהים נסה לשון הרמת נס הנראה לכל אדם כי טובה תוכחת מגולה הבאה מאהבה מסותרת (משלי כז ה) כשאהבה גדולה והיא נסתרה הקב״ה שולח עליו תוכחת מגולה, וע״י שיקבלה מאהבה תגלה ותראה אהבתו לעין כל. והנה בענין ידיעת ה' כל דבר טרם היותו, ושישאר האדם על בחירתו, נבוכו רבים בחקירה זו, ורוב החוקרים יצאו ללקוט ולא מצאו, דרך מספיק להיתר ספק זה, כי נראין מכחישין זה את זה, והוא דרוש עמוק מי ימצאנו, ועליו פירש הרמב״ם ארז״ל (אבות ג טו) הכל צפוי והרשות נתונה כי אע״פ שהכל צפוי לפניו ית' מ״מ הרשות נתונה לאדם ונשאר על בחירתו.

ואל תעש לו מאומה. כפרש״י שלא יעשה בו אפי׳ רושם דם כמו ענין דם ברית שאע״ג שאינו במצוה זו כגון שנולד מהול מ״מ מצוה להטיף דם ברית אבל כאן הזהירו גם ע״ז:

כי ירא אלהים אתה. זה המאמר נפלא והלא כבר נודע אפי׳ לכל אדם אשר אברהם ירא ואוהב את ה׳ ע״צ היותר אפשר. ואדרבה מזה המעשה לבד לא היה ההוכחה חזקה על שהוא ירא תמיד את אלהים אחר שבידו להמית גם בלי הקרבת אברהם. והרי מלך בו״ד אם יגזור על אדם לשחוט את בנו אי אפשר להתעקש בזה. אחרי שיודע שביד המלך להמית את שניהם האב והבן. אלא ענין הנסיון הי׳ בשני דברים. חדא. שאם מלך צוה על אדם הדיוט שאין לו הכרה ודברים עם המלך. לשחוט את בנו פשיטא שאין לו מה לעשות כ״א לילך ולעשות כדבר המלך. אבל אם יאמר לאוהבו אשר רגיל עמו הרבה. לעשות דבר נפלא כזאת. פשיטא שלא יתאפק מלשאול את המלך מדוע. ואיך. ואולי ישנה הרצון. כך היה אפשר באברהם שהיה אוהבו של הקב״ה ומצא לבו לבקש על סדום הרבה והנה בבוא לפניו גזרה כזו על בנו שהוא כנפשו לא דבר מאומה והלך ועשה בלי שום שאלה והתמהמה ואין זה כמו שהיה אוהב נפלא רק היה עליו פחד ה׳ כמו אחד האדם. ובדבר שנוגע לנפשו לא דבר מאומה. והוא רבותא נפלאה וע׳ מש״כ בס׳ דברים ד׳ י׳:

ולא חשכת וגו׳ ממני. זהו רבותא שנית.

וטעם על ואל תעש לו מאומה. כי אם היה מצוה הקב״ה לשחוט ולהרוג את בנו. הלא רוצה ואינו רוצה היה מוכרח לעשות. אבל בצווי ה׳ להעלות לעולה ואין עולה אלא לרצון כדכתיב לרצונכם וא״כ אם היה מצד ההכרח לא היה יצחק נתקדש לעולה. והיה רשאי אח״כ להטיל בו מום. אבל כאשר היה אברהם עושה באהבה ברצון גמור עד שנתקדש לעולה וא״כ לא חשך ממנו. ומש״ה הזהירו שלא יעשה בו מום:

ויאמר אל תשלח ידך אל הנער. פי' חז"ל שרצה עכ"פ לעשות בו איזה רושם וחבלה שיוציא ממנו דמים, לכן הוסיף אזהרה שניה ואל תעש לו מאומה. כי עתה ידעתי, שעתה נגמר תכלית המצוה עד שאדע ואודיע לכל שאתה ירא אלהים וגם המעשה עצמה שלא חשכת את בנך, כי נחשב כאלו הקרבתיו עולה כליל. ובדרושי ארצות השלום כתבתי בזה כי עקר הנסיון היה אם יעשה המצוה לשם ה' בלבד בלא תערובות איזה פניה וכוונה זרה. והנה היה בזה שתי מצות, שתחלה כשהעלהו קיים מצות ה' שצוה והעלהו שם לעולה, ועתה שהורידהו קיים שנית מצות ה' שאמר אל תשלח ידך, ומה שקיים מצוה הראשונה בלא שום פניה זרה, אין זה חדוש, כי מה היה יכול לקוות לעצמו איזה תועלת מהקרבת בנו יחידו, ובודאי עשה זאת רק לש"ש, אבל במצוה השנית שצוה להורידו זה היה קשה מאד שיעשה לשם ה' בלבד, כי הלא היה נגד עיניו תועלת עצמו מה שמציל בנו יחידו מן המות, אבל ה' היודע תעלומות לב ידע כי כמו שעשה מצוה הראשונה רק לשם ה' בלבד כן גם במצוה השניה לא שמח על הורדתו משמחת עצמו בעבור שניצול בנו יחידו רק שמח שזכה לקיים שנית מצות בוראו, והראיה שהיה קשה בעיניו הורדתו ורצה לעשות בו עכ"פ איזה מום עד שהוצרך להזהירו ע"ז, וע"ז אמר כי עתה, מן המצוה השניה שקיימת, ידעתי כי ירא אלהים אתה כי לא חשכת, ר"ל מה שחשכת אותו מן המות, לא היה בו איזה כוונה ומחשבה חיצונית, שיעלה על לבך שחשכת ממות את בנך מצד שהוא בנך יחידך, לא על כוונה זאת חשכת אותו, רק ממני עשית זאת, רק למלאות צווי בלא כוונה אחרת זרה:

ה וקשה וכי הוצאת דם הוה משום מום, אלא יש לומר אברהם אמר אוציא ממנו דם ואקריב אותו, אמר לו הקב"ה אל תוציא ממנו דם, ואברהם סבר שלא די בהוצאת דם, אמר לו אם כן אקריב ממנו אבר אחד, אמר לו אל תעשה בו מום, (מהרש"ל):