בראשית כ, ז

השב אשת האיש. ואל תהא סבור שמא תתגנה בעיניו ולא יקבלנה או ישנאך ולא יתפלל עליך:

כי נביא הוא. ויודע שלא נגעת בה, לפיכך ויתפלל בעדך:

וּכְעַן אֲתֵיב אִתַּת גַּבְרָא אֲרֵי נְבִיָּא הוּא וִיצַלֵּי עֲלָךְ וּתְחֵי וְאִם לֵיתָךְ מֵתֵיב דַּע אֲרֵי מֵימַת תְּמוּת אַתְּ וְכָל דִּי לָךְ

וּכְעַן אָתִיב אִיתַּת גְבַר אֲרוּם נְבִיָא הוּא וְיַצְלִי עֲלָךְ וְתֵחֵי וְאִין לֵיתָךְ מֵתִיב דַע אֲרֵי מֵימְמַת תְּמוּת אַנְתְּ וְכָל דִילָךְ

כי נביא הוא - לשון ניב שפתים. רגיל אצלי ומדבר את דברי ואני אוהב את דבריו ושומע תפלתו.

ויתפלל בעדך - שהרי היה צריך רחמים כדכתיב לפנינו: כי עצור עצר וגו'.

ועתה השב את אשת האיש. בטרם שתכלה בחולי:

וחיה. תרפא כמו עד חיותם:

אתה וכל אשר לך. הולדות במעי אשתך ואמהותך:

ויתפלל ג' במסורה הכא ואירך ויסגוד לו וישתחו ויתפלל. ויתפלל בעדו תמיר. מלמד שהיה אבימלך צריך לבקש לאברהם שיתפלל בעדו וזהו ויסגוד לו וישתחו ויתפלל ולא באותה שעה לבד אלא תמיד היה צריך לתפלתו כדכתיב ויתפלל בעדו תמיד:

כי נביא הוא. ויודע כי לא קרבתה אליה ויקבלנה:

ויתפלל בעדך וחיה. כלו' פייסהו לבד ההשבה על שיתפלל בעדך כלו' לא אתפייס עמך עד שתעשה לו טובה עד שיתפלל לי עליך כי בהשבה לבדה לא יתפלל עליך כי אין לך לעכב את אשתו כאדם שאומר לא אמחול לך מה שעשית לפלוני אוהבי עד שתעשה לו כ"כ נחת רוח שיבקש הוא עצמו ממני שאמחול לך והיה אם יתפלל עליך תרפא מה שאתה עציר וחיה ותרפא כי ההשבה יצילך מן המות ותפילתו ממה שאתה נעצר וכן הוא אומר למטה ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים וגו' אלמא כי ע"י תפלה בא לו הרפואה:

ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא נראה שאם אינו נביא לא ישיבנה אלא הכוונה אולי יחשוב שנגעתי בה ויתפלל שאמות לז"א לו כי נביא הוא ויודע שלא נגעת בה:

ועתה השב אשת וגו׳. אמרו כי נביא הוא פרוש כי נביא הוא האיש שזו אשתו, כי עדין לא ידע בפרוש שאשת אברהם היתה, כי בדבריהם לא הזכר הבעל וכמו שכתבנו למעלה, ובאמרו ״נביא הוא״ ידוע שהוא אברהם, כי אין נביא זולתו בימים ההם.

עוד ירצה כי נביא הוא וידע שהגם שנסתרה היא, לא נטמאה.

עוד ירצה על זה הדרך: כי נביא הוא ובזה יתפלל בעדך ותועיל תפלתו, והוא אמרו וחיה.

ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל. פרש״י ויודע שלא נגעת בה לפיכך יתפלל. ולא נתבאר עדיין למה הוא צריך לתפלה. אחר שלא חטא ולא נגע בה. וכי בשביל שהיה נצרך לשמירה מהקב״ה הוא נהרג אלא ע״כ עיקר החטא הוא מה שציער לאברהם וכדתנן בפ׳ החובל. אע״ג שהוא נותן לו צערו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר ועתה השב וגו׳. אבל א״כ יש להבין למאי הקדים הקב״ה ואחשך גם אנכי אותך מחטוא לי על כן לא נתתיך וגו׳ מאי נ״מ בזה לענין צערו של אברהם אלא מזה המציאו חז״ל בגמ׳ שם. לבאר מאמר כי נביא הוא. ודקא אמרת הלא הוא אמר לי וגו׳ כי נביא הוא וכבר לימד אכסניא שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלים אותו או על עסקי אשתו כו׳ [ומשמעות נביא הוא ת״ח כדאיתא במנחות דצ״ט ב׳. על וכשל גם נביא]. ולכאורה כ״ז ההמצאה הוא נגד המשנה דהכל משום צערו של אברהם. ולפי סוגיא זו עיקר החטא בשביל מיעוט ד״א ועל ענין אשת איש שלא התנהגו כשורה. אבל הענין כך הוא שודאי עיקר החטא והקפידה היה צערו של אברהם. אבל ע״ז התנצל אבימלך בצדק שהוא בעצמו גרם לזה וא״כ אין עליו שום עון. מש״ה הקדים הקב״ה שאינך צדיק גמור כמו שאתה אומר אם כן היה ראוי אברהם לומר אחותי היא. וא״כ בחנם אתה מצער אותו וצריך אתה לפייסהו שיתפלל וזהו דבר ה׳ ועתה השב וגו׳ כי נביא הוא ויודע שאינך צדיק גמור ונצרך להשמר ממך. ובגמ׳ הסבירו יותר שמאין הוא יודע וכי נביא יודע טבע כל האדם. ויישבו דהבין בחכמתו ממה שהעברת על ד״א נמצא ההקדמה נחוצה לעיקר החטא:

ויתפלל בעדך וחיה. לפי דברינו ע״פ המשנה שהחטא היה מה שציער את א״א וא״כ לא נצרך אלא לפיוס ולא לתפלה אלא מכאן למדנו שהחוטא בין אדם לחבירו הוא חטא בין אדם לשמים ג״כ. וכשמתפייס מהאדם עדיין נצרך לבקש כפרה מהקב״ה מש״ה נצרך לתפלת אברהם שיהי מחול לו :

ועתה השב אשת האיש, כי אינה פנויה, ואל תחשוב שלא ירצה לקחתה בחזרה אחרי אשר הוטמאה, כי נביא הוא ויודע האמת, וגם הוא טעם על שהיא א"א כי נביא הוא ולו דין אחר מדין ב"נ. ובמ"ש אחותי היא לא נתגרשה ממנו,ויתפלל בעדך וחיה, אחר שבאמת חטאת רק אני עצרתי בעדך ע"י עצירת הנקבים ולולא זה היית חוטא א"א שתחיה מחולי זאת רק ע"י תפלתו, ואם אינך משיב דע כי מות תמות. נתחייבת שתי מיתות על גזל ועל א"א,וגם אתה וכל אשר לך. כי מצד הגזל נתחייבו כל העם כי ב"נ מצווים על הדינים, שלכן נתחייבו כל בעלי שכם מיתה מפני שלא מיחו בשכם כמ"ש הרמב"ם:

ע רצונו לפרש שבקרא משמע ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא, דמשמע דוקא דמשום הכי צריך לחזור מפני שהוא נביא והיא אשת איש, אבל אי לא היה נביא לא היה מחזירה לו ואף שהיא אשת איש, והרי גם בני נח הוזהרו על עריות (סנהדרין נ"ו.), ומתרץ דמה דכתיב כי נביא הוא הכי פירושו אל תהיה סבור כו':