בראשית כ, יא

רק אין יראת אלהים. אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא או אחותך היא:

וַאֲמַר אַבְרָהָם אֲרֵי אֲמָרִית לְחוֹד לֵית דַּחַלְתָּא דַּיְיָ בְּאַתְרָא הָדֵין וְיִקְטְלֻנַּנִי עַל עֵיסַק אִתְּתִי

וַאֲמַר אַבְרָהָם אֲרוּם אֲמָרִית בִּלְבָבִי לְחוֹד לֵית דַחַלְתָּא דַיְיָ בְּאַתְרָא הָדֵין וְיִקְטְלוּנַנִי עַל עֵיסַק אִנְתְּתִי

רק אין יראת אלהים במקום הזה. אין מורא מלכות כי אמנם סרני פלשתים לא היו מלכים גמורים נוראים בעם כמו שהורה גלית באמרו הלא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול:

והרגוני ב' במסורה והרגוני על דבר אשתי. והרגוני ושבו אל רחבעם. גבי ירבעם שהשוה ישראל שבאותן הימים לעו"א ומיהו הכא כתיב מלא והתם חסר שאינם רשעים כל כך כמו עו"א:

רק אין יראת יכול לא היו יראים כל עיקר ת״ל רק אין מעוט אחר מיעוט אלא לרבות הה״ד וייראו האנשים מאד.

רק אין יראת אלהים במקום הזה. כי שאלת על אשתי ולא על אכילה ושתיה ואין דרך יראי המקום לעשות כן ולכך אמרתי אחותי היא כי מוטב לי שיקחוה ולא אמות משאמות ויקחוה וגם לא שקרתי כי האמנה אחתי בת אבי קרובתי היא ממשפחתי ומבית אבי ודרך לקרות קרובו אחיו כמו כי אנשים אחים אנחנו דלוט וכן כי אחי אביה הוא דיעקב והכי אחי אתה:

כי אמרתי וגו׳. זו תשובה לאמרו ״מה ראית״, ואומר רק וגו׳ לצד שאמר אליו אבימלך: ואם חששת להם שאין להם יראת אלהים, אם כן לא תחוש שיהרגו אותך ויקחו את אשתך ממך ולא יחושו לאסור אשת איש? לזה אמר ״רק״ – מעוט, לומר שחוששים הם ליראת אלהים להקל חומר הדבר על ידי שיהרגוני. פרוש, כי אם לא יהרגוהו על כל ביאה וביאה יתחיבו מיתה ויש ענש מרבה, וגם ימותו כל הבא עליה. לזה יתחכמו להרג את אברהם ואין כאן אלא ענש עון אחד ואדם אחד. ומה גם אם יהרגוהו הרבה בני אדם כאחד יש בזה צד פטור. ולזה חש ואמר ״אחותי״. ובזה השיב על שלא הודיעו שהיא אשתו.

ויאמר אברהם. על דברי פיוס השיב דברים נכוחים.

כי אמרתי אין יראת אלהים במקום הזה. הן אמת שיש כאן ד״א אבל אין זה מצד יראת אלהים אלא מחמת שכל אנושי:

והרגוני על דבר אשתי. דמי שאין בו יראת אלהים אינו יכול להתגבר על יצרו המכריע את דעת האדם. ולכן יראתי פן יהרגוני. וממילא לא היה יכול לומר האמת גם למלך בשביל העם שהם לא נתפעלו מיפיה באופן שנתפעלו במצרים שראו אותה יפה מאד והבינו שאינה ראויה להם ולא התאוו לה כלל כמש״כ שם. ומש״ה לא היה עוד חשש אלא בשביל המלך לבד וא״כ הי׳ ראוי להודיעהו מש״ה היה נחשב זה לחטא בעיני פרעה כמבואר שם אבל כאן היה החשש בשביל כל המדינה והיה ראוי לחוש שמא יודע הדבר גם להם ע״י שיגיד האמת להמלך:

ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, הודיע לו שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול וחקק לו נמוסים ישרים, והרגיל א"ע במדות טובות ע"פ עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה הכל עפ"י עצת שכלו, בכ"ז לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאותו לעשות רע שתמיד יגבר שכלו על תאותו, כי בהפך עת תבער בו אש תאותו אל אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע, רק כח אחד נמצא בנפש האדם אשר בו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מדת היראה השתולה בנפש, עד שממנה יסתעף סעיף אחד שהיא יראת אלהים, עת תמלא הנפש מיראת אלהים המשקיף על נגלהו ונסתריו והצופה אל כל מעשיו, אז גם עת יגבר עליו יצרו יירא ויבוש מהמלך הגדול הרואה את כל מעשיו ויזהר מעשות רע, וכמ"ש יראת ה' מוסר חכמה, יראת ה' ראשית דעת, וכמו שהתבאר אצלי בפרטות בספר משלי, ועז"א, כי אמרתי הגם שראיתי עמך שהם בעלי מדות טובות עושים משפט וצדקה, ולא ראיתי בם שום דופי, רק חסרון אחד שאין יראת אלהים במקום הזה [כי א"א שיהיה בם יראת אלהים, רק אם מאמינים בהשגחה פרטית, שה' רואה ויודע ומשגיח על כל עלילות מצעדי גבר, לא אם יאמרו שהעולם קדמון ומתנהג בדרך הטבע]. והרגוני על דבר אשתי. לא אוכל לבטוח בם, שעת יראו אשה יפה ותבער בם אש התאוה, לא יוכלו לכבוש את יצרם ויהרגו אותי, אחר שלא יראו אלהים, השכל לבדו ונמוסים השכליים לא יעמדו בפני זרועות התאוה: