בראשית יח, יב

בקרבה. מסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרבים הללו טעונין ולד, השדים הללו שצמקו מושכין חלב, תנחומא (שופטים יח):

עדנה. צחצוח בשר, ולשון משנה (מנחות פו א) משיר את השער ומעדן את הבשר דבר אחר לשון עדן, זמן וסת נדות:

וְחַיְכַת שָׂרָה בִּמְעָהַהּ לְמֵימָר בָּתַר דְּסֵיבִית הֲוַת לִי עוּלֵימוּ וְרִבּוֹנִי סִיב

וּתְמָהַת שָרָה בְּלִבָּה לְמֵימַר בָּתַר דִי סֵיבִית הֲוֵי לִי עִדוּיֵין וְרִבּוֹנִי אַבְרָהָם סִיב

וְחַיְיכַת שָרָה בְּלִבָּהּ לְמֵימָר בָּתַר דְסָבִית אֶפְשַׁר דְאַחֲזוֹר לְיוֹמֵי טִלְיוּתִי לְמֶהֱוֵי לִי עִידוּי וְאַבְרָהָם סִיב:

היתה לי כמו תהיה לי:

עדנה כמו עדן ועונג וכן ויתעדנו. והטעם אחרי שבלותי וזקנתי איך תתחדש לי עדן ועונג הנער. ועוד כי אדוני זקן:

וטעם בקרבה בנפשה והשם גלה סודה למלאך:

עדנה - יתעדן הבשר ויתפשטו הקמטין.

ותצחק שרה. שחשבה שהיה דבר המלאך ברכת נביא בלבד כענין אלישע לא נבואה ושליחות האל ית'. וחשבה שלא יושג זה בזקנים בברכת שום נביא כי אמנם להשיב הבחרו' אחר הזקנה הרי הוא כתחיית המתים שלא תהיה זולתי במצות האל פרטית או בתפלה משגת חן מאתו:

ואדני זקן בגימטריא טוחן ולא פולט:

ותצחק שרה כשבא תשרי אחר בשורת המלאכים וראתה בעצמה שלא נתעברה מיד נתייאשה מן הבשורה שלא היה לה רק ששה חדשים עד הפסח, ולא האמינה כמו אברהם לפי שאברהם עמד לו מפי הקב״ה ולכן האמין אבל שרה לא שמעה אלא מפי המלאכים והיא היתה סבורה שבני אדם הם, והיתה מסתכלת במעיה ואומרת אפשר קרביים הללו טוענין ולד, מיד, באותו פרק בתשרי ויאמר ה׳ אל אברהם למה זה צחקה שרה, למועד אשוב אליך, פי׳ למועד אשר קבע המלאך זהו פסח הבא אשוב אליך, כמו שאמר כעת חיה ולשרה בן. וכן עיקר הפי׳ שתי פעמים נתבשרה דקים לן פסח היה כשבאו המלאכים כמו שפי׳ רש״י, ועוד מדכתיב לאלתר גבי לוט ומצות אפה, לתשרי אחרון צחקה בקרבה כדמוכח בר״ה דבעי התם אימת קאי כדאמר למועד אשוב אליך ומסיק דקאי בתשרי. ועוד ר׳ אליעזר ור׳ יהושע דאמרי תרוייהו בר״ה נפקדה שרה ורחל וחנה.

בקרבה במחשבתה ולבה.

לאמר לפי פשוטו לאמר זה כמו שאר לאמר שבמקרא כלומר צחקה ונתכוונה לאמר דבור זה לבריות בענין ליצנות ולכך הקפיד הפסוק עליה יותר מעל אברהם.

אחרי בלתי בתמיה כלומר, איך יוכל להיות שאחרי בלותי תהיה לי עדנה ובחרות ועוד שאדוני זקן וזהו השינוי שלא ספר הקב״ה כל דבריה ולא רצה לומר שאמרה ואדני זקן . ואל תתמה מתיבת היתה שבהרבה מקומות במקרא מצינו משעבר לשון הבא ומשהבא לשון לשעבר.

אחרי בלותי. אחרי אשר זקנתי כמו (יחזקאל כ״ג:מ״ג) ואמר לבלה ניאופים שהוא לשון זקנה:

עדנה. לשון עדון שתתעדן בשרי וישוב לימי עלומי:

ואדוני זקן. כלו' אפי' הייתי יולדה הלא אדוני זקן:

למה זה צחקה וגו'. כבר פיר' למה הוכיח שרה יותר מאברהם:

ואני זקנתי. לא היה דרך הארץ לגלות לו שקראתו זקן פן יקפיד:

אחרי בלותי היתה לי עדנה וגו'. יש לדקדק למה צחקה שרה שהרי ראתה שנעשה לה נס כנגד הטבע וחזרה לימי עלומיה והיה לה להבחין כי לא לחנם נעשה לה נס זה, וכ״ש אברהם כי אין הדבר נמנע כי זקן הרבה יכול להוליד, ואם ראתה בו חולשה גדולה עד שחשבה שהתולדה נמנעת מצדו, אם כן למה שינה הקב״ה מפני השלום כי למה ירע בעיני אברהם על שאמרה האמת ולשון האף אמנם אלד אינו מחוור לפרש״י.

והנה קרוב לשמוע בענין זה, ששרה לא נסתפקה ביכולת האל יתברך וצחקה על היעוד, שכרך הרבה מאוד וחשבה מאחר שהם קרובים לשערי מות ולא הרבה יזכרו ימי חייהם, ודאי בדרך הטבע לא יזכו לגדל הבן ולהשיאו אשה, ואין זה יעוד שלם כי לא הרבה ישמחו בו, על כן צחקה ואמרה בשלמא אני אחר שנעשה לי נס שאחרי בלותי היתה לי עדנה ודאי זכותי גרם לי וזה הזכות יעמוד לי גם לחיות ימים רבים, אבל אדוני זקן ולא חזר לימי עלומיו כי אין אני מרגשת בו תוספת כח, וא״כ ודאי אין לו זכות גדול כי כבר אכלו בנצחון המלכים, ולא ירבה ימים כנגד הטבע וא״כ למה זה לו בן. ויאמר ה' למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד אם אמת הוא שודאי אלד, מ״מ מה בכך הרי אני זקנתי כי אין לי זכות אשר יוסיף על ימי, ובזה שינה הקב״ה מפני השלום שהרי היא היתה תולה מיעוט הזכות בו ולא בה, היפלא מה' דבר כי יודע אני מספר חייהם כי יזכו לגדלו. ד״א לפי שנאמר ותצחק שרה בקרבה משמע במחשבה צחקה כי מיראה לא הוציאה מן השפה לחוץ כל הצחוק שבלבה ע״כ אמר היפלא מה' דבר וכי אין אני יודע מה שבסתר לבה.

אחרי בלתי וגו׳ ואדוני זקן. מתחלה כשהגיד לה אברהם דבר ה׳ לא צחקה ולא התפלאה מזה וידעה שלא יפלא מה׳ לתת הריון גם לאבן. אבל בראותה שהיא נעשית ילדה והיתה לה עדנה. הרי רצונו ית׳ שהלידה תהיה בדרך הטבע וא״כ התפלאה על מה שאדוני זקן. שלא ראתה באברהם שום שנוי על פניו מכאשר היה וזהו מאמרה אחרי בלתי היתה לי עדנה. ומ״מ ואדוני זקן:

שאלות: למה צחקה שרה ולא האמינה לדברי המלאך, ואיך כחשה לאמר לא צחקתי. שרה אמרה ואדוני זקן וה' אמר ואני זקנתי:

ותצחק שרה. עי"כ צחקה שרה ושמחה מאד לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה, כי כבר שמעה מפי אברהם שהבטיח ה' שתלד בן וששנה שמה להקרא שרה, ובודאי האמינה לדברי ה', רק שבאשר עד עתה לא היה לה וסת, וכפי הטבע א"א שתתעבר כי מזון הולד הוא מן הדמים, ואשה שפסקו דמיה א"א שתתעבר אם לא עפ"י נס גדול כבריאה חדשה, וכל העושים לו נס מנכין לו מזכיותיו, כי מי שיצטרך ה' לשנות עבורו סדרי בראשית יחקרו אחר מעשיו, וגם אם ימצא ראוי לזה ינוכה לו משכרו, משא"כ עתה שאחרי בלותי היתה לי עדנה וחזרתי לימי עלומי, שיהיה לי וסת הדמים שמעתה אוכל להתעבר כפי הטבע, וע"ז שמחה מאד כי לא ינוכה מזכיותיה. אולם אדוני זקן, הוא לא חזר לימי עלומיו ואצלו יצטרך ה' לעשות חדשות ולהפליא פליאות וינוכה מזכיותיו, והיה הצחוק והשמחה מה שהיא לא תצטרך לנס גדול: